1. הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של נשיאת נשק וקבלת נכסים שהושגו בעוון, לפי סעיפים 144(ב) ו-412 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
2. על פי הממצאים שנקבעו בהכרעת הדין, בתקופה הרלוונטית עבד הנאשם כשומר בשכונת הר שמואל בירושלים, והתגורר בדירת מאבטחים באזור (להלן: "
הדירה"). ביום 15.8.09 נגנב מהדירה תת מקלע מסוג "עוזי" שהוחזק כדין על ידי מאבטח אחר (להלן: "
הנשק" או "
הנשק הגנוב"). הנאשם קיבל לחזקתו את הנשק הגנוב בסמוך למועד זה, וביום 21.8.09 הטמין אותו בצידנית והכניסה לתוך מכונית ההסעה במטרה להעביר את הנשק לצפון הארץ. כפי שפורט בהכרעת הדין, הרשעתו של הנאשם התבססה על הודאתו בפני השוטר שערך חיפוש ברכב, לפיה הצידנית שייכת לו (אף כי להגנתו טען שלא ידע מה מצוי היה בתוכה), כמו גם על ראיות נסיבתיות נוספות.
תמצית טענות הצדדים
3. בסיכומיו לעונש עמד בא-כוח המאשימה על חומרת העבירות בהן הורשע הנאשם ועל העובדה כי הן בוצעו תוך ניצול האמון שניתן בו כמאבטח. לחומרה ציין גם את העובדה כי הנאשם לא הודה במעשיו ולא נטל אחריות לביצועם, והפנה לעברו הפלילי. בהתייחס לכל אלה, ביקש בא-כוח המאשימה להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל לתקופה משמעותית, מאסר מותנה וקנס.
4. מנגד טען בא-כוח הנאשם, עו"ד עואודה, כי אף שאינו מקל ראש בחומרת העבירות, בסופו של יום אין ראייה לכך שהנשק יועד לגורמים עוינים או לפגיעה בביטחון המדינה. אפשרות זו אף עומדת בסתירה לכך שהנאשם שירת שירות מלא בצה"ל כגשש, ואף נלחם במלחמת לבנון (השניה).
עוד ציין, כי גם אחיו ובני משפחתו של הנאשם משרתים בכוחות הביטחון, על-אף שכבנים למגזר הבדואי הם פטורים מחובת גיוס. זאת, מתוך רצון אמיתי לתרום ולסייע למדינה. זאת ועוד, אף שלנאשם עבר פלילי, רובו ככולו מורכב מעבירות קלות אותן ביצע בשנות העשרים לחייו, ומכל מקום - העבירה האחרונה בה הורשע הנאשם אינה מהשנים האחרונות.
לעניין העדר נטילת האחריות ציין הסנגור, כי נוכח אופיין הנסיבתי של הראיות שעמדו לחובת הנאשם ראוי היה לנהל את התיק, כפי שנעשה, ואין לזקוף זאת לחובת הנאשם. והנה, אף שהנאשם לא הודה במיוחס לו, הוא הפנים היטב את משמעות ההליך המשפטי, ולבטח הבין כי דרך הפשיעה איננה הדרך הראויה לילך בה.
ראייה נוספת להיעדר מסוכנות הנאשם, כך אליבא דבא-כוחו, הינה היותו משוחרר מאז הגשת כתב האישום, מבלי שהמאשימה ביקשה לעוצרו כלל בפרק זמן זה.
בהתייחס לכל אלה עתר בא-כוח הנאשם לנקוט במידת הרחמים בגזירת הדין, ולהשית על הנאשם, למירב, עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות.
5. במילותיו האחרונות לבית המשפט, ציין הנאשם כי הוא עתיד להינשא בעוד כחודשיים, סיפר על שירותו הצבאי כגשש, וכיצד במסגרת זו נטל לא אחת חלק ישיר בלחימה במחבלים.
6. לתמיכה בטיעוניהם, הגישו הצדדים, מזה ומזה, אסופת פסיקה.
דיון
7. העבירות בהן הורשע הנאשם, ובעיקר זו של נשיאת הנשק, הינן קשות וחמורות. אין להקל ראש בנשיאת נשק שלא כדין, בעיקר במדינה הנתונה תדיר לאיומים מצד גורמים טרוריסטיים. ודוק: אף אם הנשק לא יועד במישרין לגורמים המבקשים לפגוע בביטחון המדינה או בשלום אזרחיה, אלא יועד במקורו להעברה לגורמים פליליים, הרי גם העברה כאמור, למרבה הדאבה, הינה בגדר תופעה שכיחה, אשר הפוטנציאל הטמון בה - הרסני. בתקופתנו, נכונים הדברים עשרות מונים, עת לא אחת, במהלך ביצוע עבירות פליליות, נורים גם אזרחים תמימים ברחובות הערים בידי גורמים עבריינים.
משנה חומרה נעוץ במהות הנשק אותו נשא הנאשם - נשק אוטומטי בעל יכולת ירי מוגברת, כולל למרחק, אשר הסכנה הגלומה בו גבוהה עשרת מונים מאקדח או מכלי נשק קטן אחר שיכולות האש שלו - פחותות.
בהתייחס לכך, אך מובן הוא כי על-פי ההלכה הפסוקה העונש הראוי חייב להיות משמעותי ומכאיב (השוו למשל: ע"פ 910/85
קונדוס נ' מדינת ישראל, דינים עליון 1986 (1) 370 (1986); ע"פ 1332/04
פס נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(5) 541 (2004)).
8. מן העבר האחר, אין להתעלם מנסיבותיו האישיות של הנאשם העומד לדין, אשר שירת בצבא כגשש וסיכן את חייו עת הגן והלך חלוץ לפני הכוחות הלוחמים. אין זה עניין של מה בכך, גם לא בקרב האוכלוסייה הבדואית עליה נמנה הנאשם, אשר בניה ככלל פטורים מחובת גיוס, אלא-אם-כן הם בוחרים להתנדב לשירות.
9. יתרה מכך, אף בני משפחתו של הנאשם משרתים בכוחות הביטחון, כך שלהערכת בא-כוחו על כך שהנשק לא יועד לגורמים טרוריסטיים, יש לכאורה על מה לסמוך, אם כי כבר היו דברים מעולם, גם בקרב חיילים, ובכלל זה גם בקרב גששים.
10. זאת ועוד, אף שלנאשם מספר הרשעות בעברו, הרי שמרביתן אינן חמורות, ולמירב נגזרו עליו בגינן עונשי מאסר מותנים בני חודשים בודדים, וכולן התבצעו בין השנים 2003-2000. מאז, ובמשך מספר שנים, לא חזר הנאשם לסורו והרישום בגין העבירות התיישן (אם כי טרם נמחק).
11. ובאשר לטענת בא-כוח הנאשם אודות אופן ניהול התיק - אכן, לנאשם זכות לכפור במיוחס לו ולנהל את משפטו עד תום, ואין לזקוף זאת לחובתו בשעת גזירת הדין. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שבהעדר הודאה באשמה ונטילת אחריות לא ניתן לזקוף רכיבים אלו לזכות הנאשם.