(בעניינם של נאשמים 3 ו-5)
1. הנאשם 3, שם טוב דרי, הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות של הובלת נשק והחזקת נשק - לפי סעיפים 144(ב) ו-144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק). הודאתו של נאשם 3 ניתנה במסגרת הסדר טיעון, לפיו נמחקו מכתב-האישום המקורי שני סעיפים מפרק העובדות (סעיפים 16 ו-18), הומרה עבירת עסקה בנשק לעבירת הובלת נשק, ונמחקו הוראות החיקוק שייחסו לו עבירות נוספות של קשירת קשר ותקיפת שוטר. הסדר-הטיעון לא חל על העונש.
2. הנאשם 5, רפאל בן שימול, הורשע, על-יסוד הודאתו, בעבירות של עסקה בנשק והחזקת נשק - לפי סעיפים 144(ב2) ו-144(א) לחוק. גם הודאתו של נאשם זה ניתנה במסגרת הסדר טיעון, לפיו בוצעו תיקונים בפרק העובדות שבכתב-האישום, ונמחקו עבירות נוספות של החזקת נשק, עסקה בנשק וקשירת קשר. בגדר הסדר-הטיעון הוסכם, כי התביעה תעתור לעונש כולל של חמישים חודשי מאסר לריצוי בפועל, אשר יכלול הפעלת מאסר על-תנאי של שנה, וכי נאשם 5 יהא חופשי בטיעוניו לעניין גזר-הדין ויעתור לעונש מאסר לתקופה קצרה יותר מזו שנקצבה במסגרת הסדרי הטיעון של הנאשמים 1 ו-2.
3. כתב-האישום המתוקן מייחס לנאשמים 3 ו-5, ולנאשמים הנוספים, עבירות בנשק. אסקור להלן את עובדות כתב-האישום המתוקן, שעומד ביסוד הודאתם והרשעתם של הנאשמים 3 ו-5.
הנאשמים 1 ו-2, יצחק ברמוחה ויוסף אדרי, מרצים עונשי מאסר ממושכים בכלא "אילון" באגפים שונים. ביום 17.2.06, יצר נאשם 1 קשר טלפוני עם נאשם 2, וביקש ממנו כי יסייע לו בהשגת נשק. השניים קשרו קשר, לפיו ידאג נאשם 2 להשיג אקדח עבור חברו. לשם קידומו של הקשר, התקשר נאשם 2 ביום 18.2.06 לנאשם 5, שהנו אחיינו, וביקש ממנו לפעול להשגת אקדח. משנענה נאשם 5 לבקשה, יצר נאשם 2 קשר עם נאשם 1 ומסר לו את מספר הטלפון של נאשם 5 בכדי שיוכל ליצור איתו קשר. ביום 22.2.06, שוחח נאשם 1 עם נאשם 5, והשניים סיכמו שנאשם 1 ישלח שליח אל נאשם 5, אשר יקבל את האקדח עבורו. בסמוך לאחר מכן, התקשר נאשם 1 לנאשם 3, וביקש ממנו ליצור קשר עם נאשם 5 ולהיפגש עמו, בכדי לקבל לידיו את האקדח. למחרת היום, בתאריך 23.2.06, יצר נאשם 3 קשר טלפוני עם נאשם 5, בכדי לתאם עמו את העברת האקדח. בין התאריכים 23.2.06 ל-28.2.06 ניהלו הנאשמים 1, 2, 3 ו-5 שיחות טלפון לקידום הקשר, שבמהלכן קיבלו נאשמים 1 ו-2 דיווחים מנאשמים 3 ו-5, והנחו אותם לקדם את הקשר במרץ. באותם ימים, קיבל נאשם 5 לידיו, ללא היתר כדין, אקדח מסוג CZ שמספרו 14854 (להלן - האקדח) אשר נגנב מבעליו בחודש ינואר 2006 מתוך כספת. נאשם 5 העביר את האקדח למשמורתו של חברו, ניסים בליק, אשר החזיקו במועדון בתל-אביב שם התגורר (להלן - המועדון). בהמשך לתיאומים שנעשו, סיכמו נאשמים 3 ו-5, כי נאשם 3 יפגוש את נאשם 5 בבניין משרדים בתל-אביב (להלן - המשרד), לשם קבלת האקדח. באותם ימים, יצר נאשם 5 קשר עם גבי רקח (הנאשם 4 בתיק זה בטרם הופרד משפטו) וביקש ממנו כי ישיג עבורו כלי נשק. השניים קשרו קשר לפיו יספק רקח לנאשם 5 כלי נשק לקראת יום 28.2.06. בתאריך 28.2.06, בסמוך לשעה 18:45, הגיע נאשם 3 למשרד לצורך איסוף הנשק, ונפגש עם נאשם 5. בסמוך לאחר מכן יצר הנאשם 5 קשר עם רקח, כדי לברר מתי יגיע עם כלי הנשק. האחרון ציין באוזני נאשם 5 כי הוא מתעכב ויוכל להגיע אליו רק לאחר חצי שעה. לאור העיכוב בהספקת הנשק על-ידי רקח, התקשר נאשם 5 למועדון. רוני שרעבי ענה לטלפון והתבקש למסור לבליק שנאשם 5 שולח אליו אדם אשר יקח ממנו את האקדח. מספר דקות לאחר מכן התקשר נאשם 5 לטלפון הנייד של שרעבי, וביקש רשותו למסור את מספר טלפון הנייד שלו לאדם אשר אמור להגיע למועדון, כדי שיוכל לקבל הנחיות משרעבי כיצד להגיע למועדון. שרעבי אישר לנאשם 5 למסור את מספר הטלפון הנייד שלו. דקות ספורות לאחר מכן, יצר נאשם 3 קשר טלפוני עם שרעבי אשר הנחה אותו כיצד להגיע ברכב למועדון. עם הגעתו של נאשם 3 לאזור, עדכן שרעבי את בליק, אשר הצטייד באקדח, והשניים יצאו לפגוש את נאשם 3 בכוונה למסור לו את הנשק. השניים פגשו בסמוך לרח' הכובשים בתל-אביב את נאשם 3 אשר נהג באותה עת ברכב. בליק נכנס לרכב והעביר את האקדח לנאשם 3. שעה קלה לאחר מכן הגיע רקח למשרד כשהוא מחזיק באקדח מסוג טאנפוגליו, אשר נגנב מבעליו בחודש ינואר 2006. רקח העביר את האקדח לידי נאשם 5.
4. דינם של נאשמים 1 ו-2 נגזר בעבר, במסגרת הסדר טיעון, כדלהלן: נאשם 1 - לארבע שנות מאסר בפועל, מתוכן עשרים-וחמישה חודשים במצטבר למאסר של תשע שנים שהוא מרצה בגין שני גזרי-דין בתיקים אחרים; ונאשם 2 - לשלוש שנות מאסר בפועל, מתוכן תשעה-עשר חודשים במצטבר למאסר של שלוש-עשרה שנה שהוא מרצה כיום בגין עבירת הריגה. העונשים שהושתו על נאשמים 1 ו-2 הוסכמו על הצדדים במסגרת הסדר-הטיעון. התביעה הודיעה, כי ביסוד ההסדר, הן בעניין משך המאסר והן בדבר חפיפת חלק מתקופת המאסר למאסרים שמרצים הנאשמים בתיקים אחרים, עמד בין-השאר השיקול שהשניים מרצים כיום תקופות מאסר ממושכות, כמו גם השיקול של חיסכון ניכר בזמן שיפוטי וקשיים ראייתיים בניהול התיק. גזר-דינם של השניים אימץ את הסכמות הצדדים, בהתאם לעקרונות שהותוו בפסיקה בעניינם של הסדרי טיעון (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577).
5. משפטו של גבריאל רקח - שהיה נאשם 4 בכתב-האישום המקורי - הופרד, והוגש נגדו כתב-אישום חדש, שבו תוקנו עובדות כתב-האישום, זאת במסגרת הסדר-טיעון, שבגדרו התחייבה התביעה לעתור לעונש מאסר שלא יעלה על שמונה-עשר חודשים. ההליך מתנהל לפני שופט אחר, ודינו של רוקח טרם נגזר. המאשימה הבהירה, כי עמדתה בהסדר הטיעון בעניינו של רקח נגזרה, בין היתר, מן העובדה שמדובר בנאשם בן 54 שמעולם לא ריצה עונש מאסר ושהרשעתו האחרונה, שעניינה עבירות מרמה, היא בגין עבירות שבוצעו לפני למעלה משש-עשרה שנה. משפטיהם של המעורבים הנוספים - ניסים בליק ורוני שרעבי - מתנהלים בבית-המשפט בתל-אביב, והדיון בהם טרם הסתיים.
6. נאשם 3, שהורשע כאמור בעבירות של החזקת נשק והובלת נשק, הנו רווק בן עשרים ושבע. עד למעצרו, עבד כמנהל עבודה בחברת ניקיון והתגורר בבית אמו בירושלים. לחובתו תשע עבירות קודמות, עליהן נתן את הדין בשלושה משפטים. בראשון - משנת 1998 - נגזר דינו בגין שורה של עבירות רכוש לששה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות; בשני - מחודש פברואר 2005 - נתן את הדין בגין עבירת הצתת רכב ונשפט לשלושה-עשר חודשי מאסר בפועל; ובשלישי - מחודש יוני 2006 - נגזר דינו לשלושה חודשי מאסר בפועל בגין עבירת תקיפת שוטר שביצע בשלהי שנת 2004.
מתסקיר שירות המבחן עולה, כי נאשם 3 גדל ברקע משפחתי קשה, שבעטיו התדרדר למעגל העבריינות. שירות המבחן התרשם, כי על אף רצונו של הנאשם 3 לנהל אורח חיים תקין, מתקשה הלה בהצבת גבולות וביחסי סמכות ואינו מצליח להשתלב במסגרות שונות. עוד צוין בתסקיר, כי לאחר מאסרו האחרון ביטא נאשם 3 רצון לעבור הליך שיקומי לשינוי דפוסי התנהגותו ואף החל בניסיון זה לפני מעצרו, עת יצר קשר עם קרימינולוג במסגרת פרטית והחל בטיפול שיקומי. שירות המבחן העריך, כי מדובר באדם בעל דימוי עצמי פגוע ונטייה להיגרר אחר אחרים, אך לאור ביטוי מילולי מצדו לעבור הליך של שיקום, ראה לנכון להמליץ על העמדתו במבחן, ולהסתפק בתקופת מאסר קצרה שתחפוף את תקופת המאסר.
בא-כוח המאשימה, עו"ד קורב, אשר השמיע את הטיעונים לעונש בעניינו של נאשם 3, הדגיש את חומרת העבירה של הובלת נשק, ובפרט על-רקע עברו הפלילי של הנאשם, ואת חומרתן המופלגת של נסיבות ביצוע העבירה - עת פעל הנאשם עבור עבריינים ובשליחותם. עוד ציין בא-כוח המאשימה, כי מעשיו של נאשם 3 אינם פחותים בחומרתם מאלה של שולחו, נאשם 1, היות שהראשון היה מחוץ לכלא והיה מי שנועד לאפשר לאחרון לבצע את התכנית העבריינית. לגרסת ב"כ המאשימה, העונש הראוי בעניינו של נאשם 3 הנו מאסר בפועל למשך ארבע שנים, כעונשו של שולחו. עוד הבהיר בא-כוח המאשימה, כי נאשם 3 אינו אמור לצאת נשכר מהעובדה כי בעניינו של נאשם 1 הוסכם על חפיפת כמחצית עונש המאסר למאסר אותו הוא מרצה בתיק אחר, שכן המאסר אותו מרצה נאשם 1 כיום הנו מאסר ממושך ביותר.
בא-כוחו של נאשם 3, עו"ד אשר אוחיון, ביקש מבית-המשפט לגזור את עונשו של מרשו בהתחשב במדרג ענישה שיהלום את חלקו במעשים, ביחס לחלקם של מעורבים אחרים. לטענתו, מעורבותו של נאשם 3 בפעילות העבריינית הנדונה התמצתה כאמור בהובלת הנשק ובהחזקתו, הוא לא היה יוזם העבירות ולמעשה אף נגרר למעשים משנתבקש להעביר את האקדח לירושלים. כן ציין הסנגור, כי יש לזקוף לזכותו של מרשו את המאמץ שעשה לשיקום מאז שוחרר מהמאסר, עת השתלב, ביוזמתו, בטיפול שיקומי אצל קרימינולוג, ולטעמו יש לראות את מעשיו הנדונים כמעידה במהלך מסלול שיקומי. נוכח נסיבות ביצוע העבירות, ונסיבותיו האישיות של נאשם 3, ביקש הסנגור מבית-המשפט להסתפק בהשתת מאסר קצר, כמומלץ על-ידי שירות המבחן.
7. נאשם 5, שהורשע כאמור בעבירות של עסקה בנשק והחזקת נשק, הנו בן 24, נשוי ואב לילדה בת שנתיים. רעייתו הנה היום בחודש התשיעי להריונה. עד למעצרו עבד עם אביו בחנות ירקות שבבעלותם. לחובתו עבר פלילי מכביד בכעשרים עבירות - רובן עבירות רכוש, אלימות וסמים - עליהן נתן את הדין עד היום בתשעה משפטים. בחודש יולי 2001 הוא נידון בת"פ 8013/01, בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, לשלושים חודשי מאסר בפועל ולשנת מאסר על-תנאי. מאסר על-תנאי זה הוארך בשנתיים בת"פ 7405/04 בבית-משפט השלום בתל-אביב ביום 30.3.05. אין חולק, כי המאסר על-תנאי הנו חב הפעלה, בגין הרשעתו של נאשם 5 בתיק הנדון. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי נאשם 5 גדל ברקע משפחתי קשה, הוריו התקשו להציב גבולות להתנהגותו, ולדבר הייתה השפעה על התפתחותו והתנהגותו לאורך השנים. שירות המבחן התרשם, כי נאשם 5 גילה במשך השנים קשיי הסתגלות למסגרות פורמאליות נורמטיביות, וכי התנהגותו הייתה מאופינת בקשיים בהצבת גבולות ובריסון התנהגות אימפולסיבית. מאז שחרורו מן המאסר בחודש אוגוסט 2002, עשה נאשם 5 נסיונות כנים להשתקם ולהתנתק מקשריו עם החברה העבריינית. הוא התחתן בחודש ינואר 2004, ועשה מאמץ שלא להסתבך עוד בפלילים. עם זאת התרשם שירות המבחן, כי בשל דפוסיו האישיותיים וההתנהגותיים של נאשם 5 התקשה הלה להתנתק מקשריו לגורמי שוליים ו"ממחויבויות העבר", ועל רקע זה ביצע את העבירות הנדונות. לאור ההתרשמות הנ"ל וקווי אישיותו של נאשם 5, הביע שירות המבחן ספק לגבי יכולתו של הלה להתמיד בהליך שיקומי ממושך ולשנות אורחות חייו בעיתוי הנוכחי, ולכן נמנע מהמלצה טיפולית בעניינו. בפרשת גזר-הדין העידה רעייתו של נאשם 5, ובמסגרת דבריו האחרונים לעניין העונש תיאר נאשם 5, בכאב, את הרקע בעטיו התדרדר לעולם העברייני, ואת מאמציו להתנתק ממעגל זה ולשקם עצמו, בפרט לאחר נישואיו. הוא הביע חרטה כנה על מעשיו, וציין כי מדובר היה במעידה קשה, עת נכנע לבקשתו והפצרתו של דודו, נאשם 2.
באת-כוחה של המאשימה, עו"ד גאולה כהן, אשר השמיעה טיעוניה בפרשת גזר-הדין של נאשם 5, עמדה על חומרת מעשיו של נאשם 5, אשר בהיותו מחוץ לכלא שימש חוליה מרכזית בתוכניתם של נאשמים 1 ו-2, שריצו עונש מאסר, לספק נשק למעגל עברייני. בעניינו של נאשם 5 הדגישה באת-כוח המאשימה, כי מעשיו חמורים הן בשל מעורבותו בעסקת הנשק האמורה, שבמסגרתה סופק כלי נשק אחד, והן נוכח העובדה שהוא אף החזיק אקדח נוסף ביום שבו נעשתה העסקה. כן ביקשה לזקוף לחובתו את כישלון ההרתעה בעונשים שהוטלו עליו בעבר, והעובדה שביצע את העבירה כאשר תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של שנה, שהוארך בעבר. עם זאת ציינה ב"כ המאשימה, כי בשיקולי הענישה יש להביא בחשבון כי נאשם 5 לא היה יוזם העבירה, אלא "הוזמן" לרתום עצמו על-מנת להוציאה לפועל על-ידי נאשמים 1 ו-2, שהאחרון הוא דודו (הצעיר ממנו בשנתיים). לאור מכלול הנסיבות, עתרה באת-כוח המאשימה להטלת מאסר בפועל לתקופה של 50 חודשים, ובכללה - הפעלת המאסר על-תנאי, כאמור.
בא-כוחו של נאשם 5, עו"ד ציון אמיר, ביקש שלא להחמיר בדינו של מרשו ועתר לתקופת מאסר קצרה שתחפוף את תקופת המעצר. הוא ציין, כי נאשם 5 נקלע לעסקת הנשק הנדונה בעיצומה של תקופת שיקום, לאחר שדודו, נאשם 2, לא הרפה מהניסיונות לאתרו ולגייסו לתכלית האמורה, וכי הנאשם מעד בעבירות הנדונות הואיל והיה נתון במצב שלא איפשר לו לסרב לבקשותיו של הדוד. הסנגור טוען, כי את עונשו של נאשם 5 יש לגזור על-פי דרגת מעורבתו ב"היררכיה" של התוכנית העבריינית, כאשר נקודת המוצא הנה העונשים שהוטלו על הוגי העבירה ויוזמיה, קרי - הנאשמים 1 ו-2. על-כן, לשיטתו "הרף העליון" של הענישה, ממנו יש לגזור את עונשו של נאשם 5, הנו המאסרים המצטברים של תשעה-עשר חודשים ועשרים-וארבעה חודשים שהוטלו על נאשמים 1 ו-2. לפיכך, ועל-רקע הנסיבות האישיות, גורס הסנגור כי העונש הראוי וההולם, בעניינו של נאשם 5, אינו אמור להיות ממושך מתקופת מעצרו.
8. עבירות בנשק - כמו החזקתו, הובלתו ועשיית עסקה בו - חמורות מעצם טיבן ומהותן, זאת נוכח הסיכון הממשי הנשקף מהן לחיי אדם ולביטחון הציבור. נשק, שהוא כלי קטלני מטבע ברייתו, עלול לעבור מיד ליד ולהגיע לידי גורמים שייבצעו באמצעותו עבירות פליליות חמורות, ואף לידי ארגוני טרור שיעשו בו שימוש בפיגועים. על-כן, פוטנציאל הסיכון הנשקף מהעבירות הנדונות מחייב הטלת ענישה מחמירה ומרתיעה, אף אם מבצעי העבירות - בחוליות השונות בשרשרת העברת הנשק - אינם מודעים לתכלית השימוש בנשק (ראו: ע"פ 6909/98 טאהא נ' מדינת ישראל, דינים-עליון, נ"ו 375; ת"פ (י-ם) 231/03 מדינת ישראל נ' זעתרי; ע"פ 4526/04 זעתרי נ' מדינת ישראל - לא פורסמו). למותר להכביר מילים על הסיכון הרב הנשקף לציבור מהתופעה של עבריינים המתהלכים ברחובות כשנשק חם בכיסם, ובית-המשפט העליון כבר עמד על הצורך בהכבדת הענישה בנסיבות אלו למען יצא מסר ברור וחד-משמעי של הרתעה לרבים (ראו: ע"פ 2839/05 אל קאדר נ' מדינת ישראל - לא פורסם).
נוכח הסיכון הממשי הנשקף מהעבירות הנדונות לביטחון הציבור, מורה הפסיקה כי במסגרת שיקולי הענישה יש ליתן בדרך-כלל משקל נכבד יותר לאינטרס הציבורי על-פני נסיבותיו האישיות של הנאשם (ראו: ע"פ 10499/02 מדינת ישראל נ' אלמוג מיארה, דינים-עליון כרך ס"ד, 542). עוד נקבע בפסיקה, כי שיקולי ההגנה על ביטחון הציבור, ושיקולים של הרתעה אפקטיבית מפני נפיצות התופעה העבריינית של החזקת נשק, נשיאתו או עשיית עסקה בו - מחייבים את העלאת רף הענישה (ראו: ע"פ 4831/03 אבו באכר נ' מדינת ישראל - לא פורסם; ע"פ 8012/04 מתאני נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 2005 (4) 1462).
הענישה בגין עבירות הנשק נגזרת מחומרת נסיבות ביצוע העבירה. הפסיקה סיווגה את חומרת הנסיבות במדרג חומרה מן הכבד אל הקל, החל מהחזקת נשק לביצוע מעשים המיועדים לפגוע בביטחון המדינה ובביטחון הציבור, וכלה בהחזקת נשק שפג תוקף רישיונו. את הנסיבות החמורות ראתה הפסיקה במקרים של החזקת נשק לביצוע פיגועים, לביצוע עבירות פליליות ספציפיות, להחזקת הנשק "לעת מצוא" כדי לאפשר פעילות פלילית אפשרית עתידית, ולצבירת כלי-נשק על-רקע פעילות אידיאולוגית (ב"ש 625/82 אבו מוך נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 668).
9. ומכאן לנסיבות המקרה שלפנינו. העבירות, בנסיבותיהן, מצויות במדרג חומרה גבוה, שכן מדובר היה בהובלת נשק בתוך מעגל עברייני, ובהעברתו מיד ליד, על-פי בקשתם והכוונתם של שני אסירים. אף אם לא ידועה תכלית הובלת הנשק, הרי שניכר הסיכון הרב הנשקף מן המעשים לבטחון הציבור.
נקודת המוצא לענישה הינה גזרי-הדין שהושתו על נאשמים 1 ו-2, קרי: ארבע שנות מאסר לנאשם 1, מתוכן עשרים-וחמישה חודשים במצטבר למאסרו; ושלוש שנות מאסר לנאשם 2, מהן תשעה-עשר חודשים במצטבר למאסר אותו הוא מרצה בתיק אחר. עם זאת, יש לזכור כי העונשים שהוטלו על השניים הביאו בחשבון את העובדה שכל אחד מהם מרצה כיום עונש מאסר ממושך בתיקים אחרים: הראשון - לתקופה של תשע שנים, והשני - למשך שלוש-עשרה שנה.