בראשית הועמד הנאשם לדין בכתב אישום שייחס לו בשני אישומים עבירה של גניבה בידי עובד בעקבות שורה של מעשי הונאה שביצע במהלך השנים 02 - 94 במסגרת עבודתו כסוכן/מקדם מכירות של שתי חברות, בכך שגנב באופן שיטתי כספים השייכים למעבידיו בהיקף כולל של למעלה מ - 760,000 ש"ח ושלשל אותם לכיסו. למרות כפירתו לא נוהלו בתיק הוכחות, שכן בטרם הוחל בהליכים של ממש השכילו הוא וסנגורו לערוך הסדר טעון עם התביעה (
בימ"ש2), שהומר בהסדר טיעון אחר (
בימ"ש3), המתבסס על כתב אישום מתוקן (
בימ"ש 1). מסגרת הסדר הטיעון תוחמה בטווח ענישה, בגדרו כבלה עצמה המאשימה לרף עליון של שנה וחצי מאסר בפועל בעוד הסנגור רשאי לטעון באופן חופשי, וסופו שעתר לרף תחתון של ששה חודשי מאסר שניתן לרצותם בעבודות שירות. ההסדר כלל בנוסף למאסר על תנאי עוד רכיב עונשי בדמות פיצוי מראש של אחת החברות בסך 40,000 ש"ח, אשר הופקד על ידי הנאשם בקופת בית המשפט עובר לטיעונים לעונש.
בטיעוניהם לעונש חתר כול אחד מהפרקליטים לשכנע את בית המשפט בכיבוד ההסדר בהתאם לשני קצוות רף הענישה המוסכמת.
ב"כ המאשימה מיקדה נימוקיה בקלסתרה של החומרה היתרה הטבועה בעבירות בהן הורשע הנאשם. חומרה הנעוצה בשילוב של מהות ואופי המעשים ומיהות העושה. בהיבט הראשון הפנתה לשורה של נתונים המשווים למעשי הנאשם את חומרתם המופלגת: היקפה הכספי העצום של הגניבה, שבוצעה כלפי שתי חברות והגיעה למאות אלפי שקלים, אותם שלשל הנאשם לכיסו, התחכום המאפיין את מעשי המרמה שאפשרו את נטילת הכספים, בין היתר, מעצם שימוש הנאשם בחשבוניות מס פיקטיביות, השיטתיות שנתלוותה להם וביטויה ברצף של פעילות אינטנסיבית ומתמשכת שהתפרשה על פני תקופה של שנים. חומרה מופלגת זו עמדה לנגד עיני המחוקק, הדגישה, בשים לב לעונש המרבי שקצב בצד העבירה, העומד על 7 שנות מאסר. ובהיבט השני הצביעה על כך שאין זו הסתבכותו הראשונה של הנאשם שלחובתו הרשעה קודמת משנת 95 מאותו סוג (גיליון הרשעותיו
ת/1), ובעונש המאסר המותנה שהושת עליו לא היה כדי להרתיעו.
להדגמת רמת הענישה ההולמת הפנתה לפסיקה המלמדת על קו של החמרה בעבירות בתחום המרמה, והעמדת הענישה על שנות מאסר ארוכות מאחורי סורגים.
הסנגור לעומתה שעשה כול שניתן כדי להסיר את רוע גזירת המאסר מעל הנאשם הטיל את יהבו על שיקומו והעמידו במוקד טיעוניו בעתירתו ליתן לו משקל בכורה על פני כול יתר שיקולי הענישה. בעניין זה נסמך על התמונה החיובית העולה מעדותם של עדי האופי, אנשי מקצוע, בני משפחה ולקוחות, המעידים על התמורה המהותית שחולל באורח חייו. מהמר כפייתי- "חולה" על פי הגדרת המטפלים- שלא יכול היה לדחפיו ויצריו ההרסניים ונסחף בעוצמת התמכרותו למעגל הפשע, עבר הנאשם טלטלה עזה בעקבות חשיפת מעלליו ומעצרו, התעשת ונרתם מיוזמתו להליך גמילה טיפולי ארוך, מעמיק ואינטנסיבי, בו הוא מתמיד מזה מספר שנים. מתוך מודעות והכרה שעליו להתמודד עם גורמי עבריינותו, להתגבר עליהם ולעלות על מסלול חיים נורמטיבי, הרחק מעולמו הקודם, עשה הנאשם כברת הדרך עצומה: כבן 61 היום, כבר שילם על מעשיו מחיר אישי כבד - גרם להרס משפחתו, איבד את כול עולמו והפך לשבר כלי- דר רחוב וחסר כול שהגיע לפי פחת. ממעמקי התהום הצליח במאמצים בלתי נלאים, בנחישות ועבודה קשה לתקן את דרכיו ולהשתקם ברמה האישית והתעסוקתית, ולחזור ולתפקד באופן תקין בכול מישורי החיים. בנסיבות אלה, סבור הסנגור, שליחתו לכלא מהיבט השיקום עלולה להיות בעלת השלכות הרסניות ולגרום לו פגיעה אנושה.
מעבר לשיקול השיקום היפנה ב"כ הנאשם לשורה של נתונים נוספים שראוי ליתן עליהם את הדעת לקולת הנאשם: השיהוי הבלתי סביר בהגשת כתב האישום- רק במחצית 2006 ביחס למועדי ביצוע העבירות בשנת 1998. לשיהוי הממושך, הדגיש, היו שותפים כול הגורמים: תחילה היו אלה החברות המרומות ששיקולי נוחות ואחרים הדריכו אותן להימנע מהגשת תלונה סמוך לאירועים, אחריהן הייתה זו המשטרה שעיכבה את פתיחת החקירה הפלילית עת ארוכה, ולבסוף, התמהמהה המאשימה בגיבוש עמדתה והמתינה כשלוש שנים תמימות, ללא כול סיבה, עד להעמדתו של הנאשם לדין. כך, בסופו של דבר, חלפו כעשר שנים מאז ביצוע העבירות ועד למועד בו עומד הנאשם ליתן את הדין על מעשיו. בניגוד לאמור ביקש הסנגור לזקוף לזכותו של הנאשם את שיתוף הפעולה המלא עם רשויות אכיפת החוק, באופן שכבר בחקירתו חשף ללא כחל וסרק את מלוא מעורבותו בפרשת הגניבה, הביע חרטה על מעשיו ועשה מאמצים להשיב למעבידיו את כספי המעילה. הודאתו, הדגיש הסנגור, המהווה צעד משלים לנטילת אחריות מלאה על מעשיו, חסכה גם זמן שיפוטי יקר, במיוחד בשים לב לחלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירות והעובדה שאחת מהחברות אינה קיימת עוד.
דומה, כי חומרת העבירות בהן הורשע הנאשם מוסכמת על הכול. מדובר בשרשרת של מעשי מרמה שבוצעו לאחר תכנון והכנה, בשיטתיות ובתחכום רב במטרה לזכות ברווחים קלים, תוך ניצול האמון שניתן לו על ידי מעבידיו, וגרפה לחיקו של הנאשם סיכומי כסף נכבדים. המעשים השתרעו על פני שנים והפכו לשגרה ולדרך חיים ממש, ולמרות שהיו לנאשם אין ספור הזדמנויות להבין את חומרת מעשיו ולחדול מדרכו הרעה הוא המשיך בה, בעודו מתעלם מתוצאותיה והשלכותיה. אין גם מחלוקת, כי מדובר בעבירות שעניינן שליחת יד בכספים שהופקדו בידי הנאשם תוך ניצול אמונם של המפקידים והמעבידים כאחד. קלות ביצוען אינה עומדת בשום יחס לקושי בגילוין, ומאלה נגזר האינטרס שבהוקעתן ובהרתעת מבצעיהן בכוח ובפועל, זה המחייב ענישה קשה וכואבת על דרך מאסר ממש. על כן, בבואי לגזור את דינו של הנאשם עמדה בפני במלוא כובדה משקלה אותה דילמה נצחית הניצבת בפני כול בית משפט ומעלה את השאלה: מה היא הדרך העונשית שיש לילך בה? האם ראוי ומוצדק במקרה זה למצות את הדין עם העבריין לנוכח חומרת עבירותיו, תוך הדגשת המסר כי לא ייתכן שחוטא יצא נשכר ותהא פגיעה קשה באינטרס הציבור באם עבריינים שכמותו לא ילקו בענישה הולמת ומכאיבה, או שמא יש להעדיף את מסלול השיקום, בהתחשב בנתיב הממושך והארוך שהנאשם כבר פסע בו עד כה כברת דרך מהותית ואשר הפיק תוצאות חיוביות ביותר. לשון אחר. האם מתקיימות במקרה זה נסיבות המאפשרות להטות את הכף לטובת תיקונו של הנאשם כך שיוענק לנתיב השיקומי המשקל המכריע, או שמא שומה למצות עמו את הדין? ויש לזכור, בבוא בית המשפט להציב שיקול זה על כפות מאזני הענישה שומה עליו לנהוג בזהירות ובקפידה לבל ימצא "רומס" אינטרסים חשובים אחרים תחתיו. כך גם במקרה זה נעה מטוטלת הענישה ביו שני קצוות אלה מצד לצד, פעם בכה ופעם בכה, כדי לחזור ולהוכיח שלא בכדי נקבע כי גזירת הדין היא החלק הקשה ביותר במלאכת השופט.
בעניין מורכבותה של הדילמה יפים לענייננו דבריו של בית המשפט המחוזי בת"א, בת.פ.71231/00,
דסקל אילן נגד מדינת ישראל:
"שעה שבשאלת שיקומו של עבריין עוסקים כי אז:ב
" מן המפורסמות הוא, כי שיקומו של העבריין הוא אחד השיקולים החשובים במכלול דרכי הענישה ומטרותיה. אכן, שיקול זה, ככל שיקול אחר בסוגיה זו, אינו עומד בפני עצמו, אלא יש לאזנו עם מכלול השיקולים האחרים... הכול לפי העבירה, העבריין ונסיבות העניין... אך יש שבנסיבות מיוחדות ונכונות שיקול השיקום שיקול מרכזי ומיוחד הוא בשקלול שיקולי הענישה" (ע"פ 433/89
,אטיאס נ' מדינת ישראל פ"ד מג(4) 170, 174-175).
השאלה אימתי יש לבכר את שיקול השיקום ולהעדיפו על פני יתר השיקולים היא שאלה מורכבת שהמענה עליה מעלה תדיר בפני בית המשפט סוגיה מורכבת ולא פשוטה. פתרונה, דומה, נמצא בחוכמת האיזונים ובמלאכת המחשבת של שקלול כלל האינטרסים.
באשר למערכת השיקולים המנחה את בית המשפט מצינו בפסיקה את הדברים הבאים: ו
"כידוע, אחד השיקולים החשובים בשיקולי הענישה הוא מהותה של העבירה וחומרתה; שיקול זה קשור, בדרך כלל, בקשר הדוק עם שיקולי ההרתעה, למען ישמעו וייראו. לשני שיקולים אלה מיתוסף שיקול נוסף, והוא - קיום מדיניות אחידה, ככל האפשר, שתשמש כקו מנחה וכמורה דרך בעולמה של ענישה. ושיקול אחרון זה יפה הוא במיוחד לפסיקתו של בית המשפט העליון, שהמחוקק הפקידו על קביעת מדיניות זו. בנוסף לכל השיקולים האמורים, קיים ועומד השיקול החשוב והמהותי של תיקונו של הנאשם ושיקומו, ובהתקיים, במקרה מסוים, נסיבות מיוחדות ונכונות, ייתכן ששיקול אחרון זה יגבר על השיקולים האמורים האחרים ויקבע, באותו מקרה מסוים, את מידת העונש וצורתו. ענישתנו היא ענישה אינדיווידואלית של כל עבריין באשר הוא שם...זאת תורת הגישה האינדיווידואלית בתורת הענישה, המקובלת עלינו כקו מנחה בסוגיה קשה וסבוכה זו של הענישה ומטרותיה, ואין אנו רשאים ל'הקל' על עצמנו ולהחמיר עם הנאשם, מתוך הסתמכות על הנימוק והחשש שמא הקלה במקרה מסוים הראוי לכך תשמש תקדים למקרים אחרים שאינם ראויים לכך. חזקה על בית המשפט שיידע להבחין בין מקרה למקרה לגופן של נסיבות ולעצומם של דברים" (ע"פ 1399/91
, רוני ליבוביץ מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 177, 185).
לאחר בחינת נסיבות המקרה דנן, ושקילת חומרת מעשי הנאשם מזה והליכי שיקומו המוצלחים מזה, והכול על רקע גבולות הענישה המוסכמת בהסדר הטיעון והנימוקים לגיבושו, המסקנה אליה הגעתי בסופו של יום היא, כי במקרה זה מתקיימות נסיבות מיוחדות ונכונות שבעטיין מן הראוי שלשיקול של תיקונו ושיקומו יינתן מעמד מרכזי בין יתר שיקולי הענישה האחרים. אין בית המשפט מתעלם משיקולי הענישה הנעוצים בחומרת העבירה ובצורכי ההרתעה, ולא ממדיניות הענישה המחמירה הנקוטה בעבירות בהן הורשע הנאשם. דא עקא, שבמקרה זה, סבורני, כי בשקלול כול השיקולים יש להעדיף את שיקול השיקום ולהטות את הכף לטובת המשכו, או ליתר דיוק, אי קטיעתו. לטעמי, בנסיבות מקרה זה, כיבוד הסדר הטיעון בדרך של מאסר אשר אפשר שירוצו בעבודות שירות, בצירוף הפיצוי, יאזן בין כלל השיקולים החברתיים והפרסונאליים, ויעמוד במטרות הענישה.
אשר על כן, לאחר ששקלתי את כול השיקולים הצריכים לעניין לחומרה ולקולה, בכבדי את הסדר הטיעון, הנני מטילה על הנאשם את העונשים הבאים:
א. 6 חודשי מאסר. הנאשם יוכל לרצות עונש בעבודות שירות היה ויימצא מתאים על ידי הממונה על עבודות השירות.
ב. 18 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור במשך שלוש שנים מיום סיום ריצוי עונש המאסר על העבירות בהן הורשע.
ג. 40,000 ש"ח פיצוי לחברת "אשת טורס".
ניתן היום, ג' בשבט, תשס"ח (10 בינואר 2008), במעמד הצדדים.