מעשי הנאשם
שתי דקירות סכין בחזה שמו קץ לחייו של גבי סלומון ז"ל, צעיר תושב רחובות, אב לילד כבן 3 שנים, שהיה כבן 30 שנה במותו. גבי, כמו הנאשם, יצא בערב שבת 18.2.06, לבילוי במועדון של יוצאי אתיופיה ברחוב התעשיה בתל-אביב. על רקע של מה-בכך, ויכוח על מוצא העדות באתיופיה, שהתפתח שעות אחדות קודם לכן, הביא להתלקחות תיגרה, בה נטלו חלק המנוח ואחרים מבני העדה, בשעת בוקר מוקדמת של השבת, בסמוך ליציאה מן המועדון. בעוד התגרה בעיצומה, יצא הנאשם, בן דודו של מי שהתווכח עם גבי, ממועדון סמוך כשהוא נושא את הסכין הקטלנית בכיסו. הוא נקלע לתיגרה הזו והצטרף לניצים. במהלכה, כאשר במקום התגודדו לא-מעט צעירים מתקוטטים, הגיע גבי אל הנאשם וסטר בפניו שתי סטירות ("כאפות"). בתגובה לפגיעה זו בכבודו, כפי שהסביר בחקירתו, הוציא הנאשם את סכינו מן הכיס ודקר את גבי שתי דקירות קטלניות, כנזכר. הוא נמלט מן המקום והותיר את הנפגע שותת דם. גבי הובהל לבית-החולים ושם נפטר.
לאחר שמיעת הוכחות במשפט, הרשעתי את הנאשם, יליד 1984, בעבירה של
הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
מהלך המשפט
לאורך כל משפטו כפר הנאשם במיוחס לו, תוך שהפנה, בשלבים מסויימים, אצבע מאשימה כלפי אחרים. הדברים הובאו, בהרחבה, בהכרעת הדין המפורטת. לאחר הטיעונים לעונש, שנשמעו על בסיס הכפירה הזו, חלה תפנית אצל הנאשם בדברו האחרון.
וכך אמר שם (עמ' 898-899):
"אני רוצה להגיד אבל אני לא יודע איך להגיד את זה. רציתי להגיד למשפחה שאני מצטער. אני מצטער על אותו יום שקרה. אני לא יכול להסתכל להם בעיניים (מדבר כאשר ראשו מורכן) אני בקושי מצליח להרדם בלילה. אני מתפלל יום ולילה שיסלחו לי. כבוד השופט קשה לי אני מבקש לשבת (יושב). אני מבקש לדבר עם מישהו מבני משפחת המנוח בפרטיות אחרי הדיון. אני מבקש להגיד לו מה שיש לי, יש לי פחד קהל ואני רוצה להגיד לו מה קרה ואיך הסתבכתי באסון".
לאחר ההפסקה ולאחר שהקהל לא הוכנס לאולם בשל דברי הנאשם על פחד קהל, הוסיף ואמר:
"אני לא אומר דברים כדי שירחמו עלי, אני אומר שאני מצטער מכל הלב על מה שקרה. גרמתי למוות של בן אדם ועשיתי טעות ואני מצטער על זה, אני באמת מצטער על זה. כשהייתי למטה היו לי הרבה דברים להגיד. לשאלת בית המשפט שמבקש ממני הבהרה ושואל האם להתייחס אלי כמי שעשה את הדבר, אני משיב שכן".
מכוח התפנית הדרמטית הזו בעמדת הנאשם, שהודה, במפתיע, במיוחס לו, בדברו האחרון, איפשרתי לשני הצדדים השלמת טיעונים לעונש, על בסיס דבריו אלה של הנאשם.
טיעוני הצדדים
ב"כ התביעה עמדה על תוצאותיה החמורות של התנהגות הנאשם וכיוצא ממנה, עתרה לגזור לחומרה את עונשו, כמעט במיצוי הדין. קדושת החיים היא מעל הכל, אמרה.
עוד הדגישה את האלימות הרבה, ובמיוחד זו הכרוכה בשליפת סכין ובדקירה, הנראית בכל מקום ובכל פינה, במועדונים, ברחובות ובכביש. אלה מעשים קשים המסתיימים במוות או בפציעות קשות. רק באותו מתחם שבו התלקחה התיגרה וגבי ז"ל נדקר למוות בידי הנאשם, התרחשו קטטות אחדות, במהלך החודשים הסמוכים ששתיים מהן הסתיימו, גם הן, בתוצאות פטאליות. על-כן, התמונה העצובה הזו מחייבת החמרה בעונשים.
התובעת עמדה על נסיבות האירוע, שלמעשה, כך סיפר הנאשם במשטרה, היה מעורב בו משחק של כבוד. הוא קיבל שתי סטירות, כבודו נפגע ועל-כן שלף את הסכין ודקר את גבי שתי דקירות. אם בתחילה, במהלך החקירה הודה בדברים, הרי שבמשפט הרחיק עצמו מהם ולא נטל אחריות, תוך שלא היסס להצביע על אחרים, כמי שביצעו את המעשה.
התובעת תארה את קורות חייו של גבי ז"ל שעלה ארצה, לבדו, בגיל 14 ממניעים ציוניים, למד בתיכון, התגייס לצה"ל ואף שירת בקבע. הייתה לו עבודה קבועה, בת-זוג וילד משותף. המשפחה הלומת-הצער, היושבת בבית המשפט, איננה יכולה לשאת את האסון.
היא הגישה פסיקה שעניינה מעשי הריגה שבוצעו על ידי צעירים ובה קשת רחבה של ענישה, החל מענישה מחמירה של 20 שנה מאסר בפועל (בגין מעשה שעל גבול הרצח), עבור ב- 18 שנה מאסר בפועל (קטטת סכינים בין שניים) וכלה במאסר בפועל נמוך יותר, של 15 ו- 13 שנים. להמחשת הפסיקה, הכינה התובעת טבלה ובה ריכוז נתונים הנוגעים לעונש.
גם לאחר שמיעת דברו האחרון של הנאשם לא סברה התובעת, כי יש מקום לשנות מטיעוניה. היא לא שמעה מן הנאשם חרטה כנה, מה-עוד שבראשית דבריו לא אמר בפה-מלא, כי הוא מצטער ואף לא הבהיר, מפורשות, כי הוא מודה בדברים, אלא לאחר שנתבקש להסביר את דבריו. זו חרטה מאוחרת שבאה בעקבות עדות שקרית במשפט, הדגישה.
ב"כ הנאשם ביקשה לקחת בחשבון, בטרם חלה התפנית בעמדת הנאשם, את דברי עד האופי בעבורו, מדריך מכפר הנוער בו שהה, שהכיר את הנאשם וסיפר על הרקע המשפחתי שלו ועל אופיו הצנוע. לדבריו לא קישר את האירוע ששמע אודותיו, עם הילד הזה שחינך. הסניגורית סמכה ידיה גם על שני מכתבים מכפר הנוער וכן מקיבוץ הזורע, בו שהה הנאשם לאחרונה, המשבחים את הנאשם ומתארים את המצוקה המשפחתית הקשה שלו, מאז עלה ארצה בשנת 1994 וגודל בידי אם חורגת, כולל לאחר שאביו נהרג בארץ בתאונת דרכים.
היא תיארה את הנסיבות שפורטו בהכרעת-הדין והדגישה את זאת שלא היה זה מדרכו של הנאשם לשאת עמו סכין. למעשה, נקלע לריב-לא-לו ואף נפגע על-ידי המנוח, שהיה כעוס במהלך התלקחות התיגרה, הגם שחבריו ניסו למנוע ממנו את המשך השתתפותו בתיגרה. בפועל, הוא חש פחד מפני המנוח, שהיה במצב של השתוללות, כמתואר בהכרעת-הדין ולא התכוון להורגו, אלא בכוונתו היתה אך לפצעו.
הנאשם חווה טראומה קשה, בהמשך, והגיע למשטרה, לאחר ימים אחדים של מצוקה נפשית, כולל נסיון אובדני.
המדובר בצעיר חסר-עבר-פלילי, שזה עתה השתחרר מן הצבא וגדל בנסיבות משפחתיות קשות. ואף-על-פי-כן הצליח לשרוד ולתפקד. אין לנאשם דפוסי התנהגות עברייניים ועל כן אין מקום למצות עמו את הדין, כדרך שהציעה התביעה.