הנאשם שבפנינו, מוואפק עירוק, יליד שנת 1945, הורשע על ידינו ביום 24.1.05 בעבירות של:
א. סיוע לרצח לפי סעיפים 300[א][2], 31 ו- 32 לחוק העונשין תשל"ז-1977 [23 עבירות];
ב. סיוע לניסיון לרצח לפי סעיף 305[1], 31 ו- 32 לחוק העונשין [עשרות מקרים];
ג. סיוע לגרימת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329[1]+[3]+[6] לחוק העונשין [עשרות מקרים];
ד. הסעה שלא כדין לפי סעיף 12א[ג][1] לחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952 [מספר רב של מקרים];
ה. הלנה שלא כדין בניגוד לסעיף 12א[א] לחוק הנ"ל [מספר רב של מקרים].
עובדות הפרשה שנקבעו בהכרעת דין מנומקת לאחר שמיעת ראיות, פורטו בה בהרחבה ואלה עיקרן:
"ביום ראשון, 5.1.03 בשעות הערב עשתה מכונית סובארו ישנה את דרכה מאום אל פחם לתל אביב. הנהג היה הנאשם, מואפק נאיף ערוק, אזרח ישראלי יליד 1945, תושב הכפר יפיע שליד נצרת. שני הנוסעים שהיו עימו הם צעירים, תושבי שכם שבשטח הרשות הפלסטינית: סאמר עמאד ורי ובראק רפעת חלפה. לכל אחד מהם היה תיק שנשא עימו. הנאשם הסיע את השניים לבקשתם עד לאזור התחנה המרכזית השינה של תל אביב ומשירדו מהמכונית, פוצץ עצמו סאמר ברחוב הגדוד העברי. דקה לאחר מכן פוצץ עצמו בראק ברחוב נווה שאנן. 23 בני אדם נהרגו בשני הפיגועים האלה; עשרות נפצעו והרס רב נגרם לרכוש. הנאשם הגיע לביתו בשעות הערב המאוחרות ונהג כמנהגו. את יום המחרת, ה- 16 בינואר 2003, הקדיש לסידורים שונים. בשעות הלילה המאוחרות, אור ליום 7.1.03, פשטו אנשי כוחות הבטחון על ביתו של הנאשם ועצרו אותו בחשד שהוביל את שני המחבלים ליעדם כשהוא יודע את מטרתם".
הנאשם התגונן במשפט בטענה כי לא ידע ששני הנוסעים הם מחבלים העומדים לפוצץ מטעני נפץ בתל-אביב. טענתו לא התקבלה. קבענו בהכרעת הדין כי הוא ידע גם ידע כי הוא מסיע מחבלים העומדים להתפוצץ. הדברים הובאו לתודעתו במישרין מפי המחבלים ומכל מקום, הוא עצם את עיניו מלראות את העובדות נכוחה עד שעצימת העיניים הפכה לידיעה.
שמותיהם של 23 הנרצחים בשני הפיגועים הללו פורטו בכתב האישום. חלקם אזרחי ישראל וחלקם עובדים זרים ותושבי חוץ שגורלם זימן אותם לתחנה המרכזית בתל-אביב באותו יום מר ונמהר. יש בהם גברים ונשים, צעירים וקשישים. אודות חלק מהם שמענו במסגרת הטיעון לעונש. אחותה של הניספת ליליאן זיבשטיין סיפרה על אחותה ובתו של הנספה מאיר חיים תיארה את השבר שעברה המשפחה עם הרצחו של האב. אמה של המנוחה מזל עורקבי באה לבית המשפט ובידה תמונה של ביתה, היא הגישה אותה לעיוננו אך לא יכלה להוציא הגה מפיה וביקשה כי התמונה תדבר בעדה. גם הוגש לנו מכתבה של גב' פלד אמה של עורכת הדין אילנית פלד שנרצחה גם היא באותו פיגוע.
הדגשת ההיבט האישי של קורבנות העבירה בטיעון לעונש היתה מיועדת להזכיר לכל כי מאחורי המספר עומדים, עשרים ושלושה נרצחים, עשרים ושלושה בני אדם, עשרים ושלוש משפחות, עשרים ושלושה אסונות ולצידם עשרות פצועים. גם כאן מדובר בבני אדם רבים שחייהם כבר לא יחזרו לקדמותם. ההדגש האישי הזה בא בנוסף לתמונות הזוועה שהוגשו במסגרת שמיעת הראיות ובהן נראות גופות קרועות, מופרדות איברים, המוטלות בזירת הפיצוץ ומצביעות על הזוועה שעברה על האנשים הללו בשניות שלאחר הפיצוץ.
מנגד שמענו עדויות אופי מצד הנאשם. ידיד משפחתו של הנאשם, מר יגאל אלפסי, שגדל בחיפה ברח' שפירא, ליד המקום בו עבד הנאשם במשך שנים. הוא סיפר על אופיו הטוב של הנאשם והביע חוסר אמון ממש באפשרות שאדם כמוהו יעשה את המעשה שיוחס לו ואשר הוא הורשע על פיו. מפי הגב' אורלי כהן, כלתו של הנאשם, הבינונו כי היא בת למשפחה יהודית חרדית שהכירה את ואסים, בנו של הנאשם, היתה לבת זוגו ואף ילדה לו בת. בפיה הנאשם אינו "מוואפק" אלא "משה" אשר התייחס אליה כאילו היתה בתו, מה שמעיד עליו, לדעתה, שאין הוא עושה הבחנה בין יהודים לערבים ולגביו בן אדם הוא בן אדם. אשתו של הנאשם, רמזיה עירוק, פנתה בשמו לבני המשפחות השכולות שישבו באולם והצהירה בשמו כי הצטערה יותר מהם על האסון שפקד אותם וכי בעלה לא גרם את אסונם. הנאשם, בדברו האחרון, היה נתון בסערת רגשות קשה כשפנה אף הוא אל קרובי הנספים בהצהרה כי ידו לא הייתה בסיוע לרצח.
שמענו בקשב רב את טענות באי כוח הצדדים ועלינו לומר כי שניהם השמיעו דברים המדברים אל הלב. התובע עמד על ההיקף המזוויע של שתי פעולות ההתפוצצות. במקרהו של הנאשם הנסיבות חמורות מאשר בכל מקרה אחר באשר הנאשם כבר הוזהר בעבר על ידי גורמי אכיפת החוק ועל ידי בני משפחתו שלא ימשיך להסיע שוהים בלתי חוקיים וכי הדבר טומן בחובו סכנה לו עצמו ולציבור בכלל. הנאשם, בשעה שהסיע את שני המחבלים לתל אביב ידע מה מטרתם, וגם ידע שפיצוץ התאבדות בתוככי העיר תל אביב יגרום ללא ספק להרג ולפציעות של רבים, אם כי לא ניתן היה לדעת כמה אנשים ייפגעו מכך. המספר 23 הוא מספר מקרי ויכול היה באותה מידה להיות נמוך או רב ממנו. התובע טוען כי אין בפנינו אדם עם נסיבות אישיות מיוחדות הטעונות התחשבות. הוא מבקש מבית המשפט להטיל את העונש המירבי על כל אחת מהעבירות שהורשע בהן ולאור פסיקת בית המשפט העליון להורות גם שהעונשים יצטברו זה לזה.
מנגד נדרש הסניגור למשימה הקשה של טיעון לעונש במקרהו של אדם שסייע להירצחם ולפציעתם של עשרות אנשים. מפי הסניגור למדנו והנאשם חזר על כך בדברו בפנינו, כי הנאשם אינו מקבל עליו בשום פנים ואופן את המסקנה הכלולה בהכרעת הדין לפיה סייע ביודעין לפעולת פיצוץ ההתאבדות הכפול. אין בלבנו דבר כנגד גישה זו וברור שעומדת הדרך לשטוח את כל השגותיו בערעור בבית המשפט העליון. יחד עם זאת, לא נוכל שלא להעיר כי נימת הטיעון של הנאשם גם בשלב הזה של המשפט וגם בשלב הראיות לגוף האישומים, מעלה מידה של התחסדות. הוא הצהיר בפנינו כי לא יתכן שהסיע ביודעין מחבלים לתל אביב משום שהוא קשר את גורלו בגורל העם היהודי. איננו רואים במה יש בטיעון הזה כדי לסייע לנאשם, וגם עמדנו על כך בעמוד 20 להכרעת הדין. הנאשם ובני משפחתו העידו כי איננו עושה אבחנה בין יהודים לערבים והא ראיה שבנו נשא יהודיה חרדית לאישה.
טיעון זה לא שכנע אותנו, לא בשלב הכרעת הדין וגם לא בשלב גזר הדין. לא יוחס לנאשם מניע לאומני בביצוע העבירות שיוחסו לו. התרשמותנו היא כי הנאשם עשה את שעשה מתוך תאוות בצע גרידא, שהעבירה אותו על דעתו ולשם השגתה היה מוכן לעשות הכל ואפילו להסיע ביודעין מחבלים מתאבדים לתל אביב. נרמז בהכרעת הדין בפיסקה 67 כי התנהגותו של הנאשם מעלה עליו שיתכן שהיתה לו מטרה משל עצמו שפיגוע ההתאבדות ייצא אל הפועל. גם אם המניע היה כסף גרידא, איננו רואים מדוע מניע כזה הוא פחות חמור ממניע לאומני. בשל בצע כסף מוכן היה הנאשם לסכן חיי אזרחים יהודים וערבים כאחד. אנו מניחים כי הנאשם האמין כי לא ניתן יהיה לגלות מיהו הנהג האלמוני שהסיע את המחבלים לתל אביב. הוא תיאר לעצמו שבגמר הנסיעה ימהר להתרחק מתל אביב עד שיטמע באזור מגוריו בגליל. את האחריות לסיוע לפיגוע תמיד יוכל לייחס לאנשים "רשלנים" ו"חמדנים" שלא היססו להסיע "מחבלים מתאבדים בני עוולה" להתפוצץ בתל אביב. אלא שהוא לא תיאר לעצמו שהוא יילכד בכף, ייתפס ויורשע בעבירה. משכך - אין הוא יכול להסביר לבני משפחתו ולעצמו את המעשה שנפשע שעשה. על כך, לדעתנו, הוא מצר יותר מהכל.
טען הסניגור כי הנאשם הוא איש גאה ונאמן למדינתו ולעם היהודי שבקרבו הוא חי. ייתכן שהדבר היה כך בשנים עברו, אולם התנהגותו בכל הנוגע להסעת שוהים בלתי חוקיים והסעת המחבלים המתאבדים בשנים האחרונות מעידה שהוא בז לערכיה של המדינה ומזלזל בחיי תושביה. במיוחד חמורה התנהגותו נוכח האזהרות החוזרות ונשנות שהשמיעו באוזניו בני משפחתו כך שהוא אינו יכול לרחוץ היום בניקיון כפיו. הנאשם הביע צער באוזני המשפחות השכולות ובכה ממושכות במהלך הטיעון לעונש. לדעתנו, הנאשם בוכה בעיקר על מר גורלו שלו ולא על גורלם של הנספים ובני משפחותיהם. העובדה שהוא ממשיך לכפור היום בכל אחריות למעשה מעידה כי חרטה כנה אין בפיו. יחד עם זאת, לקחנו בחשבון את העדר הרשעות קודמות ואת גילו של הנאשם.
התעוררה מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם יש להטיל על הנאשם עונשים מצטברים בגין כל אחת מעבירות הסיוע לרצח שהורשע בהן. התובע טוען כי כמספר הנרצחים כך מספר העבירות ודין העונש בגינן להצטבר. הסניגור טוען כי מעשהו של הנאשם אחד הוא - הסעת המחבלים, ואין הוא אחראי לכך שהמעשה שסייע לו גרם לרציחתם של 23 אנשים ולפציעתם של עשרות אחרים. לא מצאנו צורך להכריע במחלוקת, לפחות מן הטעם שהנאשם ידע כי הוא מסיע שני מחבלים שכל אחד מהם נושא עימו תיק משל עצמו וכי אמורות להתרחש שתי התפוצצויות. הוא גם ידע כי פיצוץ התאבדות בתוככי עיר הומה יגרום לקורבנות רבים בנפש. עצם המספר עצמו אינו משנה, ודי לנו בכך שהנאשם ידע כי בשתי ההתפוצצויות העתידות להתרחש יהרגו ויפצעו אנשים רבים. לאור זאת ייגזר עונשו.
מכל האמור לעיל הננו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים:
א. בגין העבירות של סיוע לרצח, סיוע לניסיון לרצח וסיוע לגרימת חבלה בכוונה מחמירה - 40 שנות מאסר;