מלכתחילה הואשם, שלמה בן עזוז (להלן: "
הנאשם 1") עם שני אחרים, אחד מהם משה בן עזוז שהוא אחיו של הנאשם, בדקירתו של מתלונן שזהותו לא ידועה וזאת באמצעות סכין. לנאשם יוחס ביצוע הדקירות כששני האחרים אוחזים במתלונן למנוע מנוסתו. כמו כן יוחס לנאשם סירוב למסור הסכין לדרישת שוטר. האירוע קרה ב- 27.2.01. כתב האישום הוגש ב-18.12.01. בפניי נשמעו ראיות בעניינו של הנאשם, בלבד וזאת לאחר הפרדת הדיון בינו לבין האחרים, מחמת קושי באיתורו של הנאשם. לשם השלמות ייאמר עוד, שהדיון בעניינם של האחרים הסתיים זה מכבר בפניי כב' השופטת נ' לידצקי. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורם באשר לחומרת עונשם והעמידו על שישה חודשי מאסר שרוצו בעבודות שירות.
בתשובתו לכתב האישום הודה הנאשם שהיה במקום אך כפר בהשתתפות בדקירות וטען שרק הפריד בין המתקוטטים.
לאחר תום שמיעת ראיות התביעה הגיעו התובעת, עו"ד טלי בר און, והסנגור, עו"ד שרון נהרי, להסדר טיעון לפיו הנאשם חזר מהכפירה, התביעה תיקנה את כתב האישום והנאשם הודה שתקף את המתלונן בשעה שהאחרים אוחזים בו למנוע בריחתו, סירב להוראות השוטר ובכך הכשיל אותו, וזאת בהתאם לעובדות כתב אישום מתוקן. ויודגש שהתביעה חזרה בה מייחוס פציעה בנסיבות מחמירות בדקירה כפי שהואשם הנאשם יחד עם אחרים בכתב האישום המקורי.
כראיות לעונש הגישה התובעת את גיליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם
במ/1 ואת גזר הדין בת"פ 8039/93
במ/2, שבו הושתו על הנאשם ארבעה חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים בגין תקיפת שוטר, העלבת עובד ציבור וכל עבירה נגד עובד ציבור לרבות שוטרים.
הסנגור העיד לעונש את ידידו של הנאשם אברהם בר סימן טוב ואת אביו של הנאשם, ניסים בן עזוז. באופן טבעי העידו שני עדים אלו על אופיו הטוב של הנאשם ועל עבודתו ההתנדבותית ותרומותיו למפעלי חב"ד.
בטיעונה לעונש, נדרשה התובעת לחומרת הרשעותיו הקודמות של הנאשם, שביניהן עבירות רכוש, סמים ואלימות. התובעת ביקשה לא ליתן משקל רב לקולא לחלוף הזמן לטובת הנאשם. הנאשם לא הופיע למשפט שהתנהל נגד האחרים למרות שהדעת נותנת שהוא ידע על ההליך שכן נאשם 2 הוא אחיו. לטענתה למרות ענישה קודמת ומאסרים על תנאי שהוטלו על הנאשם הוא איננו מפנים את הלקח וממשיך בביצוע עבירות מבלי שעונשים שהוטלו עליו הרתיעו אותו וגרמו לו להטיב דרכיו. למרות השינוי לקולא בעובדות כתב האישום, התובעת מבקשת לקבל שהנאשם היה הדמות הדומיננטית ועותרת להשית עליו מאסר בפועל תוך הפעלת המאסר המותנה, תוך שהיא נדרשת להבדלים בנסיבות הנאשם הזה ביחס לאחרים.
באופן טבעי מבקש הסנגור שלא להחמיר עם הנאשם. לטענתו בשנים האחרונות הוא עשה מהפך לטובה בהתנהגותו, המאסר על תנאי הוטל עליו בשנת 1998 בגין עבירה שעבר בשנת 1991. מה עוד שלטענתו המאסר על תנאי איננו בר הפעלה שכן הוא הוארך ב- 10.07.01 (ראו הרשעה מס' 15 בגיליון במ/1) דהיינו אחרי העבירה נשוא הרשעתו בתיק זה ומשכך לדעת הסנגור המאסר המותנה אינו בר הפעלה ומכל מקום אין לראותו, כמאסר על תנאי שהוארך ושהוא חב הפעלה, וזה אם השכלתי לרדת לסוף דעתו של הסנגור.
לדעת הסנגור עיון בגיליון במ/1 מעלה שבשנים האחרונות ולפחות החל משנת 2000 חלה רגיעה בהתנהגותו של הנאשם הוא הפסיק לעבור עבירות ולא נרשמו לחובתו הרשעות.
הנאשם נשוי ואב לשתי בנות צעירות שפרנסתן עליו, תורם תרומה לציבור וראוי להתחשבות. הוא ביקש לא לגזור על הנאשם עונש חמור ובוודאי לא מאסר בפועל שיש לרצותו מאחורי סורג ובריח.
לאחר שהאזנתי לעדי האופי, לטיעוני ב"כ הצדדים, ועיינתי בגיליון ובגזר הדין במ/1 ו-במ/2 ושקלתי את מכלול הנסיבות לקולא ולחומרא הגעתי למסקנות כדלקמן:
1. ככלל צודקת התובעת בטענתה באשר לחומרת העבירה. לאחר שכתב האישום תוקן לקולא, עדיין עולה ממנו שהנאשם תקף את המתלונן כששני האחרים אוחזים בו לבל יימלט. נסיבות אלה חמורות דיין להצדיק את עונש המאסר כפי שביקשה התובעת, וזאת גם לאור עברו המכביד.
2. ראוי להדגיש שהנאשם ביצע את העבירה של הכשלת שוטר כשמאסר על תנאי שהושת עליו במרץ 1998 בן ארבעה חודשים תלוי ועומד נגדו. טענת הסנגור שהמאסר על תנאי איננו בר הפעלה משום שהוארך אחרי תאריך ביצוע העבירה נשוא ההרשעה תיק זה איננה מקובלת עלי ואני דוחה אותה.ב-30/03/98 הוטל על הנאשם מאסר על תנאי בין ארבעה חודשים למשך שלוש שנים, דהיינו עד ליום 29/03/01, היה עליו להימנע מלעבור כל עבירה נגד עובד ציבור לרבות שוטרים. הנאשם לא עמד בתנאי ובתאריך 8.10.99 עבר עבירה שאפשרה הפעלת התנאי, להלן העבירה הראשונה, ובנוסף לכך ביום 27.02.01 עבר את העבירה שיוחסה לו בתיק זה, דהיינו שמאסר על תנאי בן ארבעה חודשים תלוי ועומד נגדו, עבר הנאשם שתי עבירות נפרדות שכל אחת מהן יכלה להפעיל את התנאי. בגין העבירה הראשונה מנסיבות שנראו נכונות לבית המשפט, הוחלט להתחשב בנאשם וביום 10.07.01 מצא בית המשפט להאריך את התנאי ולא להפעילו. באותה עת העבירה נשוא ההרשעה בתיק זה טרם הוכחה והנאשם היה בבחינת זכאי. היום משהנאשם הודה בהכשלת שוטר, לא יכולה להיות מחלוקת שביצע את העבירה, כשהמאסר על תנאי תלוי וזאת לאחר הרשעתו בתיק ת"פ 8039/93 ועומד נגדו ולאחר שהוטלו עליו ארבעה חודשי מאסר על תנאי.
3. בבואי להחליט מה תוקפו של המאסר המותנה, מחייבת אותי העבודה שהמאסר הזה הוארך פעם אחת בת"פ 12981/00, ומשכך על פי הוראת סעיף 56(ב) לחוק העונשין אינני מוסמכת יותר להאריך את תנאי שכן הסעיף קובע לאמור:
"לא ישתמש בית המשפט בסמכות לפי סעיף זה (בסמכות להאריך מאסר מותנה - הוספה שלי ד.ר-ש)
אלא לגבי
הרשעה ראשונה של הנאשם בשל עבירה נוספת" (הדגשה שלי - ד.ר-ש)
4. הרשעתו של הנאשם בתיק זה איננה הראשונה. לאחר שהוטל עליו המאסר המותנה, זוהי הרשעתו השנייה ומשכך לא קמה סמכות לבית המשפט להאריך המאסר המותנה פעם נוספת והוא חב הפעלה.
5. הגם שמקובלת עלי טענת התביעה כי האחריות להתמשכות ההליכים רובצת לפתחו של הנאשם, שידע ואם לא ידע נמנע מלברר עם אחיו מה עלה בגורלם של ההליכים במשפט זה, אינני מתעלמת מהעובדה שבמהלך השנים שחלפו לא עבר הנאשם עבירות נוספות והמאסר המותנה שאני מחוייבת להפעיל הוטל על הנאשם ב- 1998 בגין עבירה משנת 1991. כמו כן מוצאת אני ליתן משקל לעונש שנגזר על שותפיו של הנאשם לכתב האישום, לעמדת התביעה ולנסיבות שקולא שהעלו ב"כ הצדדים בטיעוניהם לעונש.
6. לאור כל האמור לעיל אני גוזרת על הנאשם בגין העבירות בהן הורשע כדלקמן:
א. 6 חודשי מאסר לריצוי פועל.
ב. אני מפעילה את ארבעת חודשי המאסר שהושתו על הנאשם בת"פ 8039/93