1. הנאשם הורשע, על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן (תיקון מיום 3.2.11), בעבירה של שימוש חורג במקרקעין ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 [להלן: "
חוק התכנון והבניה"], וכן בעבירה של עיסוק בעסק הטעון רישוי, ללא רישיון, עבירה לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח - 1968 [להלן:
"חוק רישוי עסקים"].
המעשה המיוחס לנאשם, בו הודה, הינו שימוש חורג במקרקעין המצויים במשק 1 במושב יכיני [להלן:
"המקרקעין"], המיועדים לשימוש חקלאי, ובהם מנהל הנאשם עסק של בר למכירת שתיה קלה, מזון, משקאות אלכוהוליים ומשחקי ביליארד הידוע בשם "קייזר בר קפה" [להלן:
"העסק"], וזאת למן יום 22.10.2007.
2. אציין, כי בשלב מסויים של ההליך בוצע תיקון בכתב האישום המקורי והוספה לו עבירה של הפרת צו הפסקה שיפוטי. בישיבת המענה הנאשם הודה במרבית עובדות כתב האישום דאז אך כפר במספר מועט של רכיבים ולכן נקבע התיק להוכחות. כאמור, בשלב מאוחר תוקן שוב כתב האישום, הוסרו בו רכיבי העבירה של הפרת צו הפסקה שיפוטי, ואז הודה הנאשם במיוחס לו בכתב האישום המתוקן.
3. במסגרת הטיעונים לעונש, הגיש ב"כ המאשימה דו"ח פיקוח ותמונות [ת/1], ועמד על כך שגם כיום אין עדיין היתר לשימוש החורג במקרקעין וכמובן שאין גם רישיון עסק. ב"כ המאשימה ביקש להחמיר עם הנאשם, במיוחד כאשר לא פעל במשך כל השנים להכשרת העבירות. למרות תיקון כתב האישום, המשיך ב"כ המאשימה לטעון כי הנאשם הפר צו הפסקה שיפוטי ועמד על כך שהנאשם ביצע את המיוחס לו בריש גלי ולא הפסיק לרגע מהמעשה העברייני.
לפיכך, עתרה המאשימה להשית על הנאשם עונש מאסר על תנאי, קנס מרתיע שלא יפחת מ- 600,000 ש"ח, והתחייבות. עוד עתרה המאשימה לצו סגירה מיידי לעסק ולהתאמת המבנה בו מתנהל כיום העסק, לשימוש החקלאי בהתאם להיתר הקיים.
4. הסנגור, במסגרת טיעוניו לעונש, הציג שורה של אישורים ומסמכים שתכליתם להצביע על ההתקדמות התכנונית והרישוי של העסק. כך למשל, נטען כי מחודש מאי 2010 הסכים מינהל מקרקעי ישראל לשימוש האמור [נ/6], וכי כבר בשנים 2006, 2007 ו- 2008 היו בידי הנאשם כל האישורים הנדרשים, ובכלל זה אישור משרד הבריאות, אישור משטרת ישראל, אישור המשרד להגנת הסביבה, אישור בטיחות ואישור האגודה השיתופית של המושב [נ/1].
הסנגור מלין כנגד המאשימה, הועדה המקומית לתכנון ובניה אשר השתהתה זמן רב בטיפולה בבקשת הנאשם להיתר ולפחות 3 פעמים נדרש הנאשם להציג לוועדה תוכניות מדידה חדשות, התנהלות אשר הביאה את הנאשם לכתוב מכתב לראש הועדה בתלונה על התנהלות זו [נ/2].
הסנגור מלין עוד כלפי התנהלות המאשימה בתיק זה. לטענתו, המאשימה ביקשה לייחס תחילה לנאשם עבירה של הפרת צו הפסקה שיפוטי, מבלי שטרחה להמציאו לידיו, וה-ראיה היא שבסופו של דבר נמחקה עובדה זו מכתב האישום. הסנגור הציג את החלטות הועדה השונות, מהשנים 2005 ו- 2009 [נ/3 ו- נ/4].
לטענת הסנגור, המכשול היחיד כיום לקבלת רישיון העסק הוא דרישת פיקוד העורף להצבת ממ"ד, דרישה שקמה רק לאחרונה והיא מצריכה השקעה כספית משמעותית. עד שהחל הנאשם לפעול בנושא זה, שינתה שוב הוועדה דרישותיה וכיום הנושא מתעכב בשל העומס הכבד המוטל על הוועדה.
הסנגור, אשר הדגיש את עברו הנקי של הנאשם ואת העובדה שהודה בהזדמנות ראשונה, הציג נתונים על מצבו הכלכלי של הנאשם [נ/5] ועמד על כך שמדובר באדם צעיר שעדיין מתגורר עם אימו ואשר שהשקיע את כל הונו ומרצו בעסק, וזאת מאז שחרורו מצה"ל.
הסנגור התנגד לבקשה לקבוע עונשי מאסר מותנה כיוון שהדבר לא צויין בכתב האישום.
הדיון
5. כתב האישום משלב הן עבירה לפי חוק התכנון והבניה והן עבירה לפי חוק רישוי עסקים. למעשה, מדובר באותו מעשה אשר מהווה במקרה שלפנינו עבירה על שני החוקים. בהקשר זה, כבר נפסק כי ניתן
להרשיע אדם בשתי עבירות שונות אף אם מדובר באותו מעשה, אם שתי העבירות מגינות על ערכים שונים [ע"פ 2103/07
אביהו הורוביץ נ' מדינת ישראל
(פורסם במאגרים)]. ברור, שהנאשם לא יכול היה לקבל רישיון עסק כל עוד לא קיבל היתר לשימוש חורג. יחד עם זאת, מדובר בעבירות המגינות על ערכים שונים. הצורך בקיום דיני התכנון והבניה הוא רק אחד מבין המטרות והערכים המוגנים בחוק רישוי עסקים. אדם יכול לעשות שימוש חורג שלא כדין במקרקעין ועדיין לא לעבור עבירה לפי חוק רישוי עסקים. מנגד, הוא יכול לעבור עבירה לפי חוק רישוי עסקים ולא לעבור את העבירה של שימוש חורג במקרקעין. סבורני, כי במקרה שלפנינו הקורבן הוא אותו קורבן והוא הציבור בכללותו, אולם הערך המוגן בשתי העבירות שונה ועל כן ראוי להותיר את הרשעתו של הנאשם בשתי העבירות גם יחד.
יחד עם זאת, ועל אף שהורשע הנאשם בשתי העבירות הנפרדות, עדיין אין להשית עליו
עונש אלא פעם אחת בשל אותו מעשה, וזאת כמצוות סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 [ראו גם ע"פ 60/81
גור נ' מדינת ישראל
, פ"ד לו(4) 505, 524].
במקרה שלפנינו, סבורני כי העבירה העיקרית והראשונה היא העבירה של שימוש חורג במקרקעין ואני מביא אותה בחשבון במסגרת שיקולי הענישה.
6. בשורה של גזרי דין עמדתי על השיטה הפסולה של בניה ושימוש קודם לקבלת היתרים כדין. עמדתי על כך שההיתר הוא שלב בלעדיו-אין בהליך הבניה או בהליך השימוש המותר או החורג בהיתר. בית המשפט העליון ציוונו להחמיר בענישתם של המורשעים בעבירות על חוקי התכנון והבניה, על מנת להרתיע את הנאשם הספציפי ועברייני בניה אחרים [ראו למשל רע"פ 4357/01
סבן נ' הועדה המקומית "אונו"
, פ"ד נו(3) 49; ע"פ 9178/85
הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר
, פ"ד מא(4) 29], ובין היתר למנוע את כדאיותה הכלכלית של העבירה [השוו [רע"פ 6665/05
מריסאת נ' מדינת ישראל
(פורסם במאגרים)].
העונש המירבי על עבירה של שימוש חורג במקרקעין ללא היתר הוא שנתיים מאסר וקנס בסך כנקוב בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 [להלן:
"חוק העונשין"].
מדובר גם בעבירה נמשכת, וסבורני כי הגם שלא נמסרה לנאשם התראה בכתב על העבירה, הרי שהוא הודה, במסגרת הודאתו בכתב האישום המתוקן, בכך שנמסרה לו הודעה מפורשת שכזו על ידי המפקח, ביום 22.10.07. סבורני, כי נוכח זאת ניתן ואף ראוי לעשות שימוש במנגנון העונשי של סעיף 61(ג) לחוק העונשין, ומדובר בשימוש של מספר שנים !!!
7. הנאשם לא המתין לקבלת היתרים אלא פתח את עסקו ועשה את השימוש החורג. בכך הוא נהנה תקופה של מספר שנים מרווחי עסקו ונטל לעצמו יתרון לא הוגן ולא חוקי על פני אלו שבחרו לציית לחוק. הנאשם היה מודע לכך שהוא מנהל עסק ללא רישוי ועושה שימוש חורג במקרקעין ללא היתר. ניסיונותיו לקבל היתר אמנם ראויים להילקח בחשבון אולם עדיין שומה היה עליו והמתין ולא לפתוח עסקו קודם לקבלת ההיתר לשימוש חורג. כפי שעולה מכתב האישום המתוקן, הנאשם עושה שימוש חורג כבר מחודש אוקטובר 2007 וזאת כשנתיים וחצי קודם שקיבל אישור מנהל מקרקעי ישראל לכך, שלא לדבר על אישור מוסדות התכנון שלא התקבל עד מועד הטיעונים לעונש.