גזר דין בעניין מגורים לא ראויים לעובדים זרים

1.           א.פ.י. שירותי כח אדם בענף הבניין (2005) בע"מ, שהיא חברה פרטית לאספקת עובדים זרים לענף הבניה (להלן: הנאשמת), הורשעה בהעסקת 11 עובדים מבלי שהעמידה לרשותם מגורים הולמים, בניגוד להוראת סעיף 2(ב)(4) ו- 1ה לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991. מר אורן עמר, בעליה של הנאשמת ומנהלה (להלן: הנאשם), הורשע בהפרת חובתו לפקח ולמנוע את ביצוע העבירה על-ידי הנאשמת, בניגוד להוראת סעיף 5 לחוק.

הטיעונים לעונש

2.           בטיעוניה לעונש הדגישה המאשימה כי עסקינן בכתב אישום שהוגש בצורה יזומה, לאחר שעל הנאשמת 1 הוטלו בעבר פעמיים קנסות בגין אי מתן מגורים הולמים לעובדיה, הראשון ביום 30.1.06 (קנס בגובה 55,000 ש"ח) והשני ביום 12.12.07 (70,000 ש"ח). המאשימה טענה שלאור מהות העבירה ולאור העובדה שאין מדובר בפעם הראשונה שבה עוברת הנאשמת 1 על הוראות החוק, יש להחמיר בענישה. בנסיבות העניין ביקשה המאשימה שבית הדין ישית על הנאשמת 1 קנס בגובה 887,680 ש"ח (60% מהשיעור המקסימלי הקבוע בחוק על פי חישובה) ואילו על הנאשם 2 ביקשה המאשימה שיושת קנס בגובה 128,480 ש"ח (40% מהשיעור המקסימלי הקבוע בחוק על פי חישובה).

3.           מטעם הנאשם העידו מספר עדי אופי שביקשו מאיתנו שנקל בעונשו:

ראשון העיד מר גיל דמתי, המכיר את הנאשם מזה שנים רבות. מר דמתי הינו סגן מפקד גדוד חי"ר שבו משרת הנאשם. מר דמתי העיד על הנאשם כלוחם ערכי, מוסרי ורגיש, שייצג בפני המפקדים את בעיות החיילים בצורה הטובה ביותר. הוא הוסיף וסיפר על חוויות קשות וטראומטיות שחווה הנאשם, במהלך הקרבות בהם נטלו יחד חלק במלחמת לבנון השנייה. כחיזוק לעדות זו הוגש תצהירו של מפקד הגדוד סא"ל סמי ארבל (שנמנע ממנו מסיבות אישיות להגיע לדיון) שציין בין היתר את הנאשם כאדם אמיץ דבק במטרה שגילה נחישות והתמדה גם במהלך קרבות בהם היו חייו בסכנה מוחשית;

שני העיד מר יואן בויילין, עובד זר מסין המועסק על ידי הנאשמת מזה ארבע שנים. מר בויילין סיפר שהנאשם דואג לעובדיו כמו למשפחה, שהמגורים שהוא מספק לעובדיו נקיים ומסודרים, כי "מבחינת המשכורת הכל 100%" (עמ' 29 ש' 12 לפרוטוקול) וכי באופן כללי, גם ביחס למעסיקים אחרים, הנאשם הוא מעסיק מצויין;

ושלישי העיד מר ישראל גובנר, המפעיל מוסדות לילדים בעלי צרכים מיוחדים בקרית גת. מר גובנר העיד שלנאשם היה תפקיד מפתח בהקמת המוסדות, ומאז הוא מסייע במסירות רבה לילדים הנזקקים.

4.           את טיעוניו לעונש פתח הסניגור בהדגשת העובדה שמרשיו הביעו זעזוע נוכח מצבם החמור של המגורים בהם הולנו העובדים במועד בו בוצעה הביקורת בעקבותיה הוגש כתב האישום. הסניגור ביקש שבית הדין יתחשב בכך שכשבועיים בלבד קודם לביקורת באותם מגורים הועברו העובדים מחברה אחרת לחברה הנאשמת, דהיינו המגורים בהם עסקינן הועברו לנאשמת "בירושה" מחברה קודמת. עוד הדגיש שהוכח שמיד לאחר אותה הביקורת העובדים הועברו למגורים חלופיים הולמים ושונים לחלוטין. הוא ציין שלשיטתו יש מקום להקל בעונש המושת במקרים כמו זה, שכן נושא האחזקה של מגורים לעובדים זרים עלול להשתבש ואפילו באופן דרמטי בפרק זמן מאוד קצר, וההשגחה לא תמיד מספיקה. באשר לקנסות הקודמים הוא טען ש"הקנסות לא מוכרים לנו", וציין שמדובר בחברה עם עבר טוב מאוד, שמצבה הכלכלי אינו פשוט, והיא חווה קשיים כלכליים מרובים בעיקר כתוצאה מרפורמה שנערכה בענף המאיימת על עצם קיומה. כראייה לכך הגיש דו"ח של רואה חשבון. הסניגור הוסיף טיעונים אישיים נוספים להקלה בעונש (עמ' 32 ש' 9) ובסופם ביקש שאשקול לשלוח את הנאשם לתסקיר קצין מבחן על מנת לבדוק אפשרות של אי הרשעה, שכן הרשעה במקרה הזה, לאור עיסוקו של הנאשם ועיסוקה של החברה הנאשמת, עלולות לחסל את החברה.

באשר לגובה הקנס אותו הוא מבקש שנשית על מרשיו היפנה אותנו הסניגור לגזר דין שניתן על ידי חברתי כב' השופטת יהודית הופמן-גלטנר, שבו הושת קנס הפחות מן הקנס המנהלי המקסימלי בגין עבירה דומה (הע"ז 1420-08 מדינת ישראל נ' לקסן ישראל בע"מ (17.4.11)).

5.           להשלמת מסכת טענות הצדדים נציין כי הצדדים לא הסכימו ביניהם אף לעניין שיעורו הנכון של הקנס המינהלי שניתן היה להשית על הנאשמת בגין עבירה של העבדת עובד זר מבלי שהעמידה לרשותו מגורים שלא הולמים. הקטיגורית טענה שהקנס עומד על 5,000 ש"ח לכל עובד, ואילו הסניגור טען ששיעורו הנכון הוא 2,500 ש"ח בלבד לכל עובד.

אקדים ואפסוק כבר כאן שבמחלוקת שנפלה בין באי כוח הצדדים בעניין זה הצדק עם הקטיגורית. גובהו של הקנס המנהלי בגין העבירה בה עסקינן, בהינתן שהנאשמת הינה חברת כוח אדם, הינו 5,000 ש"ח (ראו לעניין זה שורה 6 טור ו' לטבלת הקנסות שבתוספת לתקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי - עובדים זרים), תשנ"ב-1992)).

דיון והכרעה

6.           בפתח הדברים אציין, כי לא ראיתי לנכון להיענות לבקשת הסניגור לשלוח את הנאשם לתסקיר קצין מבחן על מנת לבדוק אפשרות של אי הרשעה. כך קובעת ההלכה בעניין זה:

 "[רק] במצבים חריגים מיוחדים ויוצאי דופן, כאשר עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת פגיעתה של ההרשעה הפלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין תועלתה של ההרשעה לאינטרס הציבורי-חברתי הכללי, נתון בידי בית המשפט הכח להחליט כי, חרף אשמתו של הנאשם, הוא לא יורשע בדין" (עפ 9893/06 אסנת אלון לאופר נ' מדינת ישראל (31.12.07), וראו האסמכתאות המובאות שם, בפסק דינה של כב' השופטת אילה פרוקצ'יה).

במקרה שלפני לא מצאתי כי מתקיימים, אפילו לא בקירוב, התנאים המחמירים והקיצוניים שלעיל המאפשרים לבית משפט שקבע את אשמתם של נאשמים שלא להרשיעם. נהפוך הוא, עסקינן במקרה מובהק שבו קיים אינטרס ציבורי בהבעת סלידה, הוקעת העבירות שבוצעו ובהרתעת הרבים מפני ביצוען. במקרים שכאלה, הלכה פסוקה היא שאין מקום לשקול אי הרשעה (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ''ד נב(3) 337 (1997)).

7.           אשר לשיעור הקנס שיש להשית על הנאשמים - נקודת המוצא בקביעתו הינה חובתם של כל העושים במלאכת אכיפת זכויות העובדים הזרים, לרבות בית דין זה, לפעול בצורה אגרסיבית לאכיפת דיני העבודה, דינים שמטרתם לוודא שמעסיקים לא יקפחו את זכויות עובדיהם, ובפרט שלא יתייחסו אליהם בצורה משפילה הפוגעת בכבוד האדם שלהם:

"עובד זר אינו כלי עבודה זמין לעת מצוא. עובד זר הוא, בראש וראשונה, בן-אנוש הזכאי לזכויות בסיסיות כעובד וכאדם. העובד הזר, מעצם מעמדו זה, הוא חלש ופגיע. הוא אינו נהנה מזכויות בסיסיות של אזרח במדינה. הוא מנותק ממולדתו, מסביבתו וממסגרת משפחתו. הוא זר במקומותינו, במקרים רבים הוא נתון לחסדי המעסיק או הגורם שהסדיר את בואו ובתור שכזה הוא אובייקט קל לניצול ולקיפוח. הדרך הנכונה להבטיח את זכויותיו הבסיסיות של העובד הזר היא קביעת נורמות העסקה מחייבות בחקיקה ויצירת מערך של פיקוח ואכיפה על הוראות החוק. לכך נועדו הוראות חוק עובדים זרים ויש לברך על פעולות הביקורת והאכיפה הננקטות על ידי המדינה מכוח חוק זה (ע"פ (ארצי) 18/06 פיבר טכניק נ' מדינת ישראל (20.2.07)).