מבוא
במהלך שמיעת הראיות הגיעו הצדדים להסדר טיעון שאינו כולל הסכמה לעניין העונש. בהתאם להסדר, הנאשם הודה בעובדותיו של כתב אישום מתוקן (סומן א) והורשע בעבירה של הריגה- עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן-החוק).
על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 25.6.2011 בסמוך לחוף הים בשדות ים התפתח עימות בין שני אנשים, הנאשם הגיע למקום וניסה להרגיע את הרוחות. באותה עת הגיע המנוח (יליד 1988) למקום, התערב בעימות ובין הנוכחים, הוחלפו האשמות וקללות. המנוח נתן מכה לנאשם ובין השניים החלו דחיפות במהלכן דקר הנאשם את המנוח בבטנו באמצעות סכין שהגיעה לידו, דקירה אחת בעומק של כ-7 ס"מ. מיד לאחר מכן המנוח ברח מהמקום, בהמשך אושפז בבית חולים ונפטר ביום 12.7.2012. מותו נגרם מכשל רב מערכתי שנגרם מפצע הדקירה ומזיהום שהתפתח בבית החולים ככל הנראה במהלך אשפוזו.
ראיות לעונש
לנאשם אין רישום פלילי.
מטעם ההגנה הוגשו חוות דעת (ס/1, ס/2) מסמכים רפואיים (ס/3) והעידו שני עדים, ארנון צדוק ויוסי הררי אביו של הנאשם.
-אלון מנין, מנהלו של הנאשם בבית ספר התיכון, הבהיר בחוות דעת כתובה, כי לא היו לנאשם בעיות משמעת ואלימות בבית הספר, אשר התגלה כאדם חביב וחברותי, בוגר בנפשו ותרם מיכולותיו האישיות לפעילות הבית ספרית (ס/1).
-קובי יושעי, מפקדו של הנאשם בצבא, תאר בחוות דעתו את הנאשם כחייל שתפקד בצורה מקצועית, באחריות ובמסירות, שימש דוגמא לסובבים אותו, ללא בעיות משמעת, דאג לזולת והיה לויאלי למערכת ולמפקדיו (ס/2).
-דר' סוזנה הורוביץ, מומחית לכירורגיה אורתופדית, תארה בחוות דעת (חלק מס/3) כי הנאשם נפל מקומה 11 בהיותו כבן שנה וחצי, סבל משברים בידו השמאלית, עבר במהלך השנים מספר רב של ניתוחים, כיום מצבו דומה "למעשה לקטיעה של יד שמאל מתחת לגובה המרפק...עמדה מעוותת של פרק היד, המפריעה לביצוע פעולות שונות עם היד", סובל מהגבלה בתנועות מרפק שמאל ומחולשה של שרירי זרוע שמאל, ויש לו נכות צמיתה שכוללת נכויות של 10%, 20% ו-55%, (בנוסף הוצגו מסמכים רפואיים שונים לתמיכה בקביעות אלו, ס/3).
-ארנון צדוק, שסייע לאביו של הנאשם לצאת ממעגל הפשע וראה במהלך השנים את חינוכו וגידולו של הנאשם במסגרת נורמטיבית למרות הקשיים, תאר את התדהמה כששמע על מעורבותו של הנאשם באירוע.
-יוסי הררי, אביו של הנאשם, תאר את המאמצים שעשה במהלך כל השנים להרחיק את בנו מדרכי אלימות, על פציעתו של הנאשם בגיל שנה וחצי, על התעקשותו לשרת בצבא למרות נכותו, על אופיו הטוב של הנאשם ועל הקשיים הצפויים לו בעת שייאסר.
תסקיר שירות המבחן, תסקיר נפגעי העבירה.
קצינת המבחן נפגשה עם הנאשם, שוחחה עם הוריו, בחנה את המסמכים, תארה את נסיבות חייהם של הנאשם ומשפחתו והגיעה למסקנה כי חומרת העבירה ותוצאותיה, שלילת הכוונה של מעשיו, הטלת חלק מהאחריות לתוצאות האירוע על המנוח וחבריו, מהווים גורמי סיכון להישנות. המלצתה הייתה לענישה מוחשית, כמאסר, במסגרתו יוכל הנאשם להשתלב במסגרת טיפולית. יודגש כי מאחר והשתמע מהתסקיר כי הנאשם טוען להגנה עצמית או שולל הכוונה למעשיו, בפתח הדיון בקשתי הבהרות מב"כ הנאשם שהודיע כי הנאשם לא טוען להגנה עצמית והוא דבק בהודאה בעובדות כתב האישום המתוקן, הנאשם אישר זאת בתום הטיעונים.
מפקחת מחוזית לנפגעי עבירה נפגשה עם הוריו של המנוח ואחותו בת ה-29, (עם אח צעיר נוסף כבן 10, לא נערכה שיחה על מנת שלא לחשוף אותו לתהליך). על פי התרשמותה אצל כל אחד מבני המשפחה התרחשה פגיעה ריגשית משמעותית וכל אחד מהם מתמודד עם האובדן והכאב באופן אישי ובסגנון שלו. שכול בגין אובדן פתאומי, נחווה כאירוע טראומטי, חוויה שעלולה לשאת אפקט ארוך טווח ולהיות בעלת השלכות ונזקים בלתי הפיכים. ההורים חוו טלטלה וזעזוע עמוק והם מגלים חרדה, דאגה והגנת יתר כלפי בנם הצעיר שמטופל מאז המקרה, טיפול שעודנו הכרחי לשם השיקום. האחות נפגעה פגיעה רגשית קשה, כיום היא חווה, אשמה, בלבול, החלשות ומשבר. בנסיבות שתוארו בתסקיר והגם שאין עונש שיפצה את בני המשפחה על האובדן והצער שנגרם להם, הם מצפים שתינתן הכרה בחומרת המעשים באמצעות הענישה שתוטל על הנאשם בנוסף לפיצוי כספי שעשוי לסייע בתהליך שיקומם האישי והמשפחתי.
תמצית טענות הצדדים
ב"כ המאשימה בטיעוניה בכתב (ט/1) ובע"פ ביקשה לקבוע כי מתחם העונש ההולם הינו 12-18 שנות מאסר בפועל ולגזור על הנאשם מאסר בפועל המצוי בתוך המתחם, מאסר על תנאי ופיצויים משמעותיים למשפחת המנוח.
בטיעוניה שמה דגש על חומרת מעשיו של הנאשם שהביא למותו של המנוח ללא סיבה המצדיקה שימוש בסכין, דקירת המנוח בבטנו בעומק של 7 ס"מ. במקרה זה נפגעו לטענתה שני ערכים חברתיים, קדושת החיים ושלמות גופו של אדם, הנזק נגרם למנוח שקיפד את חייו ולבני משפחתו.
לתמיכה בטיעוניה הפנתה למספר רב של פסקי דין (ראו טבלה ט/2) תוך ציון העובדה כי מתחם הענישה רחב. בעת קביעת העונש המתאים ציינה כי יש אמנם להתחשב בעברו הנקי של הנאשם ובהודאתו, אך גם בצורך בהרתעת הרבים בשל האלימות בחברה. בטיעונים בע"פ ניתחה את נסיבות ביצוע העבירה, תוך הבהרה כי הנאשם הסלים את הסיטואציה עת עשה שימוש בסכין כשליתר הנוכחים לא היה כלי כל שהוא.
ב"כ הנאשם טען כי מתחם העונש ההולם עומד בין עבודות שירות ל-3 שנות מאסר בפועל. ביקש להקל עם הנאשם ככל שניתן ולתת לו לחזור לחיים נורמטיביים, במיוחד שהנאשם נישא בימים אלו לחברתו שנמצאת בהריון.
בטיעוניו שם דגש על הנסיבות המקלות בעת ביצוע העבירה, הנאשם ניסה להרגיע את הרוחות בדרכי שלום, ומנגד המנוח נקט לראשונה באלימות ותקף את הנאשם, אשר ידו האחת פגועה באופן קשה. הנאשם איבד את העשתונות, ועשה שימוש בסכין, בה לא היה מצויד מראש. המנוח החמיר מצבו כשלא המתין לקבל טיפול במקום, ובחלוף 3 שבועות נפטר בבית חולים כשאחת מסיבות המוות, זיהום שהתפתח בבית חולים.
באשר למדיניות הענישה הנהוגה, הבהיר כי קשת הענישה רחבה ביותר, אך כשמדובר בדקירה אחת בבטן, באזור בגוף שבדרך כלל לא מסתיים במוות, הענישה נעה בין 3 שנים ל-5 שנים, כשהנסיבות במקרה שלנו קלות יותר לטענתו, לתמיכה בטענותיו הפנה לפסקי דין שונים (ס/4), עם דגש על ת"פ 40155/05 של בית המשפט המחוזי בתל אביב מדינת ישראל נגד דדון(להלן- ענין דדון), בו נדון נאשם בעל עבר פלילי עשיר לעונש של 4.5 שנות מאסר בפועל, (באותו מקרה הנסיבות היו, הריגה בדרך של דקירה אחת בבטן, המנוח נפטר עקב זיהום שהתפתח אצלו עקב הדקירה, בית המשפט העליון לא התערב בעונש ע"פ 1097/08).
בנוסף הפנה לנסיבות האישיות המיוחדות של הנאשם, אשר היה כבן 19 ומספר חודשים בעת האירוע, ללא עבר פלילי, הפך נכה בגיל שנה וחצי ולמרות המגבלות, חי חיים נורמטיביים סיים לימודים בבית ספר תיכון והתעקש להתגייס לצבא למרות מגבלותיו הגופניות. במהלך המשפט נעצר ושוחרר לאחר כחודשיים וחצי ולאחר מכן שהה כשנה וחצי במעצר בית, לא הפר את תנאי השחרור. כשהוא שב והדגיש כי בפועל מדובר בשניות של איבוד עשתונות כתוצאה מההתרחשויות כפי שהן מתוארות בכתב האישום המתוקן ולזכות הנאשם ביקש לזקוף את הבעת החרטה ורצונו לפצות את משפחת המנוח, רצון שהובע מיוזמתו.
בתום הטיעונים, שב הנאשם והודה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, לקח אחריות מלאה על מעשיו, ביקש סליחה ממשפחת המנוח והצהיר כי הוא מוכן לעשות הכל למענם.
דיון
אקדמת מילין-הטיעון על פי תיקון 113 לחוק
תיקון 113 לחוק שחל במקרה זה, קובע כי "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (סעיף 40ב'), במסגרת אותו תיקון נקבעו קריטריונים שונים להגדרת מרכיבים אלו.
ב"כ הנאשם הדגיש בטיעוניו כי אין בכוונתו לסטות מהמסגרת העובדתית שנקבעה בעובדות כתב האישום המתוקן, ולכן אתעלם מטיעונים שלא תואמים את אותן עובדות. מן הראוי בנושא זה להפנות לסעיף 40י' לתיקון 113 לחוק:
"ד) הודה הנאשם בעובדות כתב האישום, בין לאחר שמיעת הראיות ובין לפני כן, יכלול כתב האישום שבו הודה את כל העובדות והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.
(ב)(1) בשלב הטיעונים לעונש, הנאשם רשאי להביא ראיות מטעמו, ובלבד שאינן סותרות את הנטען על ידו בשלב בירור האשמה, והצדדים רשאים להביא ראיות שנקבע בחיקוק כי יובאו בשלב זה".
ראו לעניין זה את פסק דינו של השופט יורם דנציגר מיום 7.2.2013:
"בהקשר של הסדרי טיעון אין לבית המשפט אלא העובדות בהן הודה הנאשם. בית המשפט אינו רשאי להביא בחשבון לצורך גזירת הדין עובדות שלא בא זכרן בכתב האישום בו הודה נאשם לצורכי הסדר טיעון. בפרשה אחרת הדגשתי כי: "יובהר כי מקום בו ההרשעה מתבססת על עובדות כתב האישום המתוקן לצרכי הסדר טיעון, בית המשפט שמאשר את ההסדר כבול לתשתית העובדתית המפורטת בכתב האישום בו הודה הנאשם ואין מקום לסטות מתשתית זו [ראו והשוו: ע"פ 4907/11 מרעי נ' מדינת ישראל(14.11.2012), פסקה 5]" ע"פ 1338/10 חפוטה נגד מדינת ישראל.
מתחם העונש ההולם
במקרה זה נפגעו הערכים החברתיים של קדושת החיים, שלמות גופו של אדם והגנה על שלום הציבור, הדקירה שנדקר המנוח הביאה למותו, כך שהפגיעה בערכים אלו קשה ביותר.
באשר למדיניות הענישה הנהוגה, בצדק טענו שני הצדדים כי קשת הענישה בעבירת הריגה רחבה ביותר, לא במקרה הפנה ב"כ הנאשם לפסקי דין של בית המשפט העליון בהם מוזכר המינעד שבין שנתיים לעשרים שנה ואין מחלוקת כי עבירת ההריגה היא מהעבירות החמורות בספר החוקים בשל תוצאתה - נטילת חיי אדם.
אפנה למשל בענין הענישה הנוהגת לפסק דינו של השופט נ' סולברג מיום 8.1.2013, באותו מקרה נגרם המוות מדקירה אחת בבטן, העונש שהוטל כחלק מהסדר טיעון עמד על 18 שנות מאסר וממנו ניתן ללמוד על מתחם ענישה רחב בגין עבירה זו:
"המערער נטל חייו של אדם על רקע ויכוח ומחלוקת על לא-כלום. מעשה חמור ביותר, ותוצאתו - אין קשה ממנה. בית המשפט המחוזי עמד בגזר דינו על ההסלמה הנמשכת של אירועי אלימות במקומותינו, מעין זה הנדון עתה, ועל כך שבתי המשפט מצווים להחמיר בענישה, כאחד האמצעים למיגור התופעה, לשם הרתעה. מעשהו הנורא של המערער בהחלט מצדיק הטלת עונש מאסר לתקופה ממושכת... אכן, ב"כ המערער הציגה לעיוננו שורה של גזרי דין קלים יותר בעבירות הריגה. המערער דקר "רק" דקירה אחת שהביאה לתוצאה הקטלנית, ונמצאו גזרי דין קלים יותר גם כשנסיבות ההריגה היו תוקפניות ואלימות יותר. יחד עם זאת, העונש אינו סוטה מרף הענישה המקובל, ונמצאו גם גזרי דין חמורים ממנו (ראו לדוגמא: ע"פ 5464/07 טגבה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.2.2008); ע"פ 2090/06 פלוני נ' מדינת ישראל(לא פורסם, 10.1.2007); ע"פ 3216/01 שכאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.2.2002); ע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.10.2001))...העיקר הוא בדקירה קטלנית שכזו, במוות סתמי של אדם צעיר, בשכול שנגזר על הוריו, וכאב עד סוף ימיהם. חיים שנגדעו מחייבים ענישה הולמת. הרתעתו של המערער, שלו ושל הרבים, מחייבת מאסר ממושך. המערער מעיד על עצמו בהתנהגותו העבריינית והאלימה מזה שנים, עד כמה הוא מסוכן, ועל ההכרח שיהיה נתון מאחורי סורג ובריח לתקופה ארוכה" ע"פ 6477/10 מינליק נגד מדינת ישראל.
ראו ע"פ 6095/10 חאג' יחיא נגד מדינת ישראל(18.7.2012) בו אושר מתחם ענישה של 6-10 שנות מאסר בקטטה רבת נפגעים, לרבות הריגת אחד מהם ופסק דינו של סגן הנשיא (כתוארו אז) השופט מנחם אילון ע"פ 962/85 צמח נגד מדינת ישראלפ"ד מא(3) 17 בו הוצגו בפני בית המשפט העליון גזרי דין בעבירת הריגה משנתיים ועד 12 שנה.
חשוב לציין כי נסיבות פסקי הדין המתוארים בטבלה (ט/2), חמורות יותר מהמקרה שבפנינו, במקרה זה לא מדובר בתיק שתחילתו עבירת רצח שהומר להריגה או מקרה בו הנאשם דוקר את הקרבן בליבו.
וזה השלב להזכיר כי מיתחם העונש ההולם, לא נקבע רק בהתאם לערך החברתי שנפגע (או בהתאם להוראת החיקוק) אלא יש "לחומרת המעשה בנסיבותיו, ולנסיבות הקשורות בביצוע העבירה" (40ט' לחוק) משקל משמעותי באשר לגבולותיו של המתחם.
עיון בעובדות כתב האישום המתוקן מראה כי נסיבותיו של תיק זה מיוחדות ושונות מרוב פסקי הדין אליהם הפנו הצדדים (למעט אחד, ת"פ 40155/05 ענין דדוןאליו הפנו הסנגורים ואתייחס אליו בהמשך).
הנאשם דקר את המנוח בבטנו דקירה אחת בעומק של 7 ס"מ, המוות נגרם לאחר כשלושה שבועות משתי סיבות: כשל רב מערכתי בעקבות הדקירה וזיהום שהתפתח בבית החולים (סעיף 5 לעובדות כתב האישום המתוקן, ששונה במסגרת הסדר הטעון, בדרך של הוספת נושא הזיהום).
הנאשם לא תכנן את המעשה, כשהגיע הנאשם למקום, וראה עימות בין שני אנשים, כוונותיו היו טובות, הוא "ניסה להרגיע את הרוחות", (סעיף 2 לעובדות כתב האישום המתקן). המנוח שלא היה קשור לעימות בחר להתערב בו, והיה הראשון שפעל באלימות כלפי הנאשם. הנאשם שלא היה מצויד בסכין, קבל לידיו סכין מגורם לא ידוע ודקר את המנוח בבטנו. חשוב להדגיש כי הנאשם לא מעלה טענה של הגנה עצמית ואין להצדיק תגובתו, דקירה בעקבות תקיפה.
הנזק שנגרם כתוצאה ממעשהו של הנאשם כבד מאוד, המנוח קיפד את חייו, בני משפחתו כואבים עד היום את האובדן והפגיעה הרגשית והנפשית הקשה מלווה גם כיום את ההורים, האחות והאח, כמתואר בתסקיר נפגעי העבירה.
בהתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות המיוחדות הקשורות בביצוע העבירה אני קובע כי מיתחם העונש ההולם במקרה זה הוא מתחם שבין 4 ל-9 שנות מאסר בפועל.
העונש המתאים
ברגע מר ונמהר, ביום 25.6.2011 חרב עולמן של שתי משפחות, משפחת המנוח מצד אחד והנאשם ומשפחתו מצד שני.
המנוח שהגיע באקראי למקום בו נערך עימות שלא היה קשור בו כלל, מצא את מותו מדקירה בבטן וברגע אחד נגדעו חייו, לרבות אפשרויותיו להקים משפחה, למצות את יכולותיו ולהמשיך להוות חלק מרכזי בחיי משפחתו הגרעינית. וכפי שעולה מתסקיר נפגעי העבירה, מבחינת בני משפחת המנוח שום עונש לא יכול להחזיר להם את האובדן היקר.
הנאשם בחור נורמטיבי, צעיר ללא עבר פלילי, מצא עצמו בשל אובדן עשתונות של רגע, עם אות קין על מצחו, גרימת מותו של אדם וגרימת צער ושכול למשפחת המנוח. מבחינת הנאשם מדובר במעידה חד פעמית, שהגיעה לאחר 20 שנה בהן נלחם הנאשם בחירוף נפש על זכותו לחיות חיים נורמטיביים, בחברה, בבית הספר או בצבא, מעידה שהביאה אותו לראשונה בחייו אל כותלי בית הסוהר, כעציר וכעת כאסיר.
לא עומד על הפרק נושא השיקום, למרות ששירות המבחן מזכיר ללא פרטים ספציפיים כי הנאשם יוכל "להשתלב במסגרת טיפולית" בתקופת המאסר.
לאחר שהובהרה במסגרת הטיעון לעונש עמדת הנאשם בפני קצינת המבחן ובכלל זה נטילת אחריות מלאה, העדר טענה של הגנה עצמית ואי ייחוס האשמה למנוח, איני סבור כי קיים חשש ממשי שהנאשם יחזור ויבצע עבירות אלימות.
באשר לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (כמתואר בסעיף 40יא' לחוק), חשוב להדגיש כי הנאשם יליד 1991, כבן 20 במועד ביצוע העבירה, ללא עבר פלילי, נכה מילדות, חי חיים נורמטיביים למרות מסגרת חיים שאינה קלה, כמתואר בתסקיר שירות המבחן. הנאשם נישא לפני מספר ימים לחברתו שנמצאת בהריון ואין ספק שעונש של מאסר יפגע בו, באשתו, בילד שעומד להיוולד ובהוריו של הנאשם, והוא ייאלץ להתמודד מעתה בין כותלי בית הסוהר עם עולם ממנו התרחק כל ימי חייו.
הנאשם נטל אחריות מלאה על מעשיו. בפני שירות המבחן ובפניי ביקש הנאשם לפצות את משפחת המנוח. דבריו בתום הטיעונים לעונש נאמרו בצורה נוגעת ללב, הנאשם הישיר מבט להוריו של המנוח שנמצאו באולם בית המשפט ואמר בין השאר:
"ברור שעשיתי דבר לא נכון ולא ראוי ולא מתקבל על הדעת בכלל אבל זה היה בלהט אותו רגע. אני כן לוקח אחריות על המעשה, אני מבקש סליחה מהמשפחה וכל דבר שאוכל לעשות למען המשפחה, כל ימי חיי ולא משנה מה בית המשפט יגיד, אני מוכן לעשות הכל, כולל הכל".
במהלך ניהול המשפט ובכלל זה בעת השמעת הדברים האחרונים מפי הנאשם, התרשמתי כי הנאשם רחוק מעולם הפשע כמרחק מזרח ממערב, הנאשם גדל בנסיבות חיים קשות ויכול היה להידרדר לעולם הפשע או לעשות שימוש בשם משפחתו כחלק מדרישת מעמד וכוח, בפועל פעל הנאשם בדיוק ההיפך, בהתאם לחוות הדעת ס/1, ס/2, ותסקיר שירות המבחן, בבית הספר התיכון ובצבא שימש הנאשם דוגמא חיובית, נלחם להצליח למרות מגבלותיו הגופניות וגם האירוע הטרגי, תחילתו בכוונותיו הטובות של הנאשם, הרגעת הרוחות בדרכי שלום ויש לזקוף עובדות אלו לזכותו.
הנאשם אמנם הודה לאחר שמיעת עדים רבים, אך חשוב להדגיש כי לא רק שניהול המשפט לא נזקף לחובתו, מקובל עלי הסברו של הסנגור באשר לעיתוי ההודאה לאחר תיקון כתב האישום, בדרך של הוספת סיבת מוות אפשרית נוספת, זיהום שהתפתח בבית החולים, תיקון משמעותי ביותר לעניין העונש.
הענישה, גם לאחר תיקון 113 היא ענישה אינדיבידואלית, עקרון ההלימה מתייחס גם למידת אשמו של הנאשם וסעיף 40 יב' מאפשר "לשקול נסיבות נוספות הקשורות בביצוע העבירה לשם קביעת מתחם העונש ההולם, וכן נסיבות נוספות שאינן קשורות בביצוע העבירה לשם גזירת העונש המתאים לנאשם".
לאחר בחינתטענות הצדדים אני סבור כי הענישה שנקבעה בענין דדון, ת"פ 40155/05 של בית המשפט המחוזי בתל אביב, (פסק דין ס/4 אליו הפנה הסנגור) משקפת עונש שיכול להיות מתאים גם במקרה שבפניי.
באותו מקרה התפתחה קטטה, במהלכה שלף הנאשם סכין שנשא עימו, דקר את המנוח בבטנו ונמלט. המנוח נפטר בחלוף 9 ימים עקב זיהום שהתפתח אצלו בעקבות אותה דקירה. עד כאן דמיון רב בין נסיבותיהם של שני המקרים. שתי עובדות בעניין דדוןשונות מהמקרה שבפניי, הנאשם בענין דדון נשא סכין, המנוח באותו מקרה לא היה זה שתקף ראשון.
יש שני מרכיבים נוספים בעלי חשיבות לצורך אבחנה בין המקרים, לנאשם בעניין דדוןהייתה שורה ארוכה של הרשעות קודמות ובעת ביצוע העבירה הוא היה במצב פסיכוטי הכולל תחושת פרנויה ורדיפה. לנאשם שבפניי אין עבר פלילי מצד אחד, אך מצבו הנפשי תקין והוא היה מודע היטב למעשיו. בשקלול השונה והדומה אני סבור כי העונש המתאים צריך להיות עונש דומה לעונש שניתן בעניין דדון תוך מתן משקל משמעותי לגילו הצעיר של הנאשם ולאופיו הנורמטיבי.
סיכום
לאור האמור לעיל אני דן את הנאשם לעונש המתאים הבא:
עונש של 72 חודשי מאסר מתוכם 48 חודשי מאסר בפועל והיתרה- 24 חודשי מאסר על תנאי. מתקופת המאסר ינוכו הימים בהם שהה הנאשם במעצר, מיום 17.10.2011 ועד ליום 3.1.2012.
הנאשם לא ישא את עונש המאסר על תנאי אלא אם יעבור תוך שלוש שנים עבירת אלימות שהיא פשע ויורשע בשל עבירה כזאת תוך תקופת התנאי או לאחריה.
הנאשם יתייצב למאסרו בבית סוהר ימ"ר קישון ביום 23.4.2013 עד השעה 10:00, או על פי החלטת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על הנאשם לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים: 08-9787377, 08-9787336.
בנוסף אני מחייב את הנאשם לשלם פיצוי. הנאשם יפקיד בקופת בית משפט עד לא יאוחר מיום 1.8.2013 סכום של 70,000 ש"ח, הפיצוי מיועד לעיזבון המנוח, להוריו, לאחותו ולאחיו. הסכום יועבר להוריו של המנוח שידאגו לחלקו בין המוטבים השונים לפי שיקול דעתם. המאשימה תמסור למזכירות בית המשפט את הפרטים הדרושים לצורך ביצוע התשלום ובכלל זה את פרטי חשבון הבנק של הורי המנוח.
זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום.
ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"ג, 7אפריל 2013, בנוכחות ב"כ המאשימה עו"ד גב' ענבל ברנסון, הסנגור עו"ד אלי כהן והנאשם בעצמו.