גז"ד לנאשם בהריגה על רקע הצעת נישואין של המנוח לקטינה, וחשש לפגיעה מצדו בכבוד הקטינה ומשפחתה

הנאשם הורשע לאחר שמיעת הראיות בעבירה של הריגה- עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן- החוק), כנוסחו בעת ביצוע העבירה.

כעולה בפירוט מהכרעת הדין ומכתב האישום, מספר ימים עובר ל-17.10.15, התגלע סכסוך בין משפחת הנאשם למשפחתו של מ. ה. ז"ל (להלן- המנוח), קרובי משפחה רחוקים שלהם, על רקע הצעת נישואין של המנוח לאחייניתו הקטינה של הנאשם, וחשש לפגיעה בכבוד הקטינה ומשפחתה; וסמוך לפני 21.10.15, גמלה בליבו של הנאשם ההחלטה לפגוע במנוח ולגרום לו חבלה חמורה, נכות או מום.

ביום 21.10.15, סמוך לאחר השעה 10:30, הגיע המנוח למכון שטיפת רכב בדימונה, ומסר את רכבו לניקוי. סמוך לאחר מכן הגיע גם הנאשם למכון השטיפה עם רכבו, פנה למנוח והציע לו לנסוע יחד למספר דקות, בתואנה כלשהי, המנוח הסכים ועלה לרכב כשהוא מותיר את רכבו במקום באמצע הניקוי. הנאשם הסיע את המנוח ברכב והביאו לשיג שבמתחם מגורי משפחתו בפזורה, וסמוך לאחר מכן דקר את המנוח באמצעות חפץ חד, מספר רב של דקירות בין היתר בחזהו, בגב, בזרוע שמאל ובירך שמאל, על מנת לגרום למנוח חבלה חמורה, נכות או מום; כל זאת כשהוא מודע לאפשרות גרימת מותו של המנוח בשל מעשיו, ואדיש לאפשרות זו. המנוח החל לדמם מפצעיו והנאשם נמלט מהשיג; ובני משפחתו של הנאשם הגיעו לשיג ופינו את המנוח ברכב לקבלת טיפול רפואי בדימונה, שם טופל המנוח ע"י מד"א באמבולנס ונקבע מותו.

מותו של המנוח נגרם בשל נזק חמור ללב, והלם תת נפחי בשל איבוד דם נרחב, בעקבות פצע דקירה בחזה שפגע בלבו; ובנוסף, הדקירה בגב משמאל חדרה לתוך הריאה השמאלית, גרמה לתמט של הריאה ולפגיעה באוורור הריאתי, ובכך תרמה להחשת מותו של המנוח.

כבר עתה יצוין, כי בהכרעת הדין קבעתי שלאור מיקומן ועוצמתן של הדקירות בחזהו ובגבו של המנוח והיותן חלק מדקירות נוספות, קמה חזקה שהנאשם פעל לכל הפחות בפזיזות שבאדישות כלפי האפשרות לגרימת מותו של המנוח; ועל כן תיקון 137 לחוק (הרפורמה בעבירות ההמתה) אינו מהווה דין מקל ואינו חל על ענייננו (ראו עמ' 96 להכרעת הדין).

בטרם הטיעונים לעונש, הוריתי לבקשת המאשימה על קבלת תסקיר נפגע עבירה לגבי משפחת המנוח. יוער, כי ההגנה לא ביקשה לקבל תסקיר של שירות המבחן בנוגע לנאשם.

תסקיר נפגעי העבירה

בתסקיר שהוגש לגבי משפחת המנוח נסקר הרקע של המשפחה, ופורטו בהרחבה הנזקים שנגרמו לה עקב מותו הפתאומי של המנוח, זאת בהתבסס על שיחות שהתקיימו עם אבי המנוח ושתיים מאחיותיו; כאשר צוין שאמו של המנוח לא הגיעה למפגש מאחר שאינה מסוגלת להתמודד עם תכני השיחה מבחינה נפשית ורגשית.

כעולה מהתסקיר, מדובר במשפחה המתגוררת במתחם הפזורה הבדואית ליד דימונה. המנוח היה  כבן 19 במותו, והותיר אחריו זוג הורים, אח בכור ושש אחיות, כשהוא השישי בסדר הלידה; תואר כצעיר טוב לב, בעל שאיפות להתקדם ולהצליח, ללמוד ולהקים משפחה משלו. אובדנו בנסיבות פתאומיות, אכזריות ואלימות, הותיר בקרב בני משפחתו כאב בלתי נסבל וגעגועים שאינם מרפים, ערער את מצבם הנפשי ופגע בתפקוד כל אחד מהם והמשפחה כולה. להתרשמות עורכת התסקיר, נסיבות המוות הטראומטיות מעצימות את הקושי להתמודד עם האובדן ואת חוויית התפרקות המשפחה, זאת בעיקר כשמדובר בפגיעה שבוצעה ע"י קרוב משפחה, ולא באקראי ע"י אדם זר; עובדה שיש בה כדי לנפץ עמדות, תפיסות ואמונות לגבי משמעותה של משפחה בחברה מסורתית וסגורה, ולהוביל לתחושות קשות של בגידה, לצד תחושות אשם וכעס אל מול הסתמיות שבמות המנוח בגיל צעיר.

צוין, כי משפחת המנוח אינה מגיעה לבית המשפט, מתוך תפיסה של עצמם כחלשים וחסרי יכולת השפעה אל מול המערכת והממסד; הם הביעו תסכול, חוסר אונים ואוזלת יד נוכח ניסוח כתב האישום- העובדה שהנאשם הואשם בעבירת הריגה ולא ברצח, שחרורו למעצר בית, ותחושתם שאנשים נוספים היו מעורבים באירוע אך לא הובאו לדין. כן צוין, כי סיפור האובדן שבידי המשפחה אינו קוהרנטי ומורכב בחלקו מרסיסי מידע שקיבלו מהמשטרה ומעדים שונים ובחלקו ממידע אישי, וגם בכך יש כדי להעצים את מצוקתם ואת כאבם. עורכת התסקיר הבהירה כי למרות שהמשפחה אינה מעורבת בהליך המשפטי באופן פעיל, התמשכות ההליך המשפטי מהווה גורם מעכב בתהליך האבל, בעיבוד האובדן ובארגון מחדש של חייהם ללא המנוח; כי חשובה להם ההכרה של בית המשפט בפגיעה הקשה שנגרמה להם, וכי הם מצפים שהנאשם ייענש באופן שישקף את חומרת הפגיעה, כפי שהיא נתפסת על ידם.