כללי
הנאשמים 2 ו-3 הובאו לדין ביחד עם אחרים במסגרת פרשייה שנחקרה בהתייחס לניצול אזור הסחר החופשי של אילת לשם עשיית רווחים (בשנים 2017-2016), ולאחר שכתב האישום שהוגש תוקן בפעם השלישית, הם הורשעו בעקבות הודאתם בביצוע עבירה בניגוד לסעיף 117(ב1) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 שעניינה "מי שפעל במטרה להביא לכך שאדם אחר יתחמק או ישתמט מתשלום מס שאותו אדם חייב בו".
הנאשמת 3 (להלן: "החברה") הינה חברה מוגבלת במניות שמקומה באילת ועיסוקה במכירה קמעונאית של רהיטים, מכשירים וציוד ביתי, והנאשם 2 (להלן: "הנאשם", והנאשמים 2 ו-3 להלן: "הנאשמים") שימש כבעליה ומנהלה של החברה בתקופה הרלבנטית. הנאשמים הודו, כי בין החודשים פברואר לספטמבר 2017, איפשר הנאשם לנאשם 1 לפעול בחברה כבשלו, ובכך איפשר לנאשם 1 לבצע את תכניתו ליצור מצג שווא של מכירת טובין באזור הסחר החופשי באילת בדרך של הוצאת חשבוניות על שמה של החברה לטובת חברות אחרות ששימש כמנהלן ואשר היו בבעלות בנו ורעייתו (החברות הנ"ל הן הנאשמות 4 ו-5). שיעור המע"מ שהנאשם 1 ביקש להתחמק מתשלומו בדרך זו עמד ע"ס 269,217 ₪, כאשר הנאשמים איפשרו לו לעשות כן.
הטיעונים והראיות לעונש
למעשה אין מחלוקת בין הצדדים בכל הנוגע להשתלשלות העניינים אשר בסופה הוגש כתב האישום המתוקן בשלישית – לא בנוגע להתנהלות המאשימה ולא בנוגע לאחריותם של הנאשמים. המחלוקת היחידה הינה, האם, לאור התנהלות זו; לאור התיקון של כתב האישום; ולאור הפגיעה בנאשם, ניתן להסתפק בעניינו בעונש ללא הרשעה.
ב"כ המאשימה עו"ד עידן ארד טען, כי אין מקום להימנע מהרשעתו של הנאשם לאור הלכת כתב, וזאת, בעיקר, נוכח חומרת המעשים וההלכות שנקבעו בכל הנוגע להרשעה כהרתעה בעבירות כנגד חוק מע"מ. לדבריו, בהלכת כתב נקבעו שני תנאים מצטברים שבהתקיימותם יוכל ביהמ"ש להימנע מהרשעתו של נאשם: התנאי הראשון הוא שההרשעה תביא לפגיעה חמורה בנאשם, באופן בלתי מידתי, והתנאי השני הוא, שסוג העבירה חומרתה ונסיבותיה, מאפשרים, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, לזנוח את האינטרס שביסוד ההרשעה. במקרה דנן, לדבריו, המדובר הוא בעבירת פשע לפי חוק מע"מ, שעונש המאסר הקבוע בצידה בחוק הוא עד 5 שנות מאסר; כי הנאשמים במעשיהם העמידו "פלטפורמה לאחר כדי לחולל עוד ועוד עבירות"; כי, אמנם "אין בכוונת התביעה לייחס לנאשמים את הוצאת החשבוניות (הפיקטיביות – ר.י.כ.) עצמן אלא את הסיוע שהעניקו לאחר והוא זה אשר שהוציאן", אך עדיין מדובר בעבירות חמורות; וכי "לא הוצגו נסיבות בהתייחס לנאשם 2 אשר מרימות את הנטל הכבד הרובץ על ההגנה בהקשר זה להצביע על נזק חריג אשר יש בהן כדי להצדיק הימנעות מהרשעה. יתרה מכך, בסוג העבירות בו אנו עוסקים מן הידועות שבתי המשפט קבעו שוב ושוב שעל האינטרס הציבורי לגבור ככלל על אינטרסים פרטיים... ולו מן הטעם שהעבירות מהסוג בו אנו עוסקים לא אחת מבוצעות על ידי אנשים נורמטיביים שזו להם מעידה ראשונה וחד פעמית". לחיזוק טענותיו, הגיש התובע המלומד שני פסקי דין בהם התקבל ערעור המדינה על גזרי דין בהם נמנע בימ"ש השלום להרשיע את הנאשמים, כאשר היה מדובר בעבירות קלות מזו המיוחסת לנאשם (עפ"ג [ב"ש] 6981-11-12 מע"מ באר שבע נ' יהלום, שירותי כח אדם, מיום 19.06.13, שם אמנם יוחסו לנאשמים עבירות של אי הגשת דו"חות מע"מ תקופתיים ואי הגשת דו"חות מס הכנסה, אלא שהיה מדובר ב-43 עבירות, שבוצעו על פני תקופה של 7 שנים, ושהמחדלים הוסרו באיחור ניכר. בנסיבות אלה, בקשת רשות הערעור שהוגשה לביהמ"ש העליון – רע"פ 6271/13, נדחתה. וכן, עפ"ג [ב"ש] 23992-06-13 מע"מ באר-שבע נ' אבו-עמאר, מיום 10.07.13, במסגרתו יוחסו לנאשם עבירות של אי הגשת דו"חות במועד לפי חוק מע"מ, אלא שגם כאן המדובר היה בריבוי עבירות – 24 במספר, אשר בוצעו על פני תקופה ממושכת של 11 שנה). בסופו של דבר, עתר ב"כ המאשימה לדון את הנאשם לעונש מאסר אשר יכול וירוצה בדרך של עבודות שירות וזאת במסגרת מתחם שנע בין 6 ל-18 חודשי מאסר, ולמאסר מותנה; וכן לדון כל אחד מהנאשמים לתשלום קנס בשיעור שנע בין 13,000 ל- 26,000 ₪.
התובע הוסיף, כי בשים לב לכל הנימוקים לקולא שעומדים לזכות הנאשמים, ובין היתר להיותם חסרי עבר פלילי, תשלום המס והיות העבירה אחת ויחידה, הענישה צריכה להיות בתחתית המתחמים שהוצגו.
באי כוח הנאשם, עוה"ד אבי חימי ואלברט הראל, ביקשו, כאמור, לבטל הרשעתו של הנאשם תוך שעו"ד חימי החל טיעוניו ברקע לכתב האישום ובמחדלים שאירעו אצל המאשימה עובר להודיית הנאשמים בכתב האישום שתוקן בשלישית. ויוער, כי לא היה חולק שאלה הם פני הדברים.
הנאשם נחקר בשנים במהלך השנים 2017-2016 ורק בחודש יולי 2020 הוגש כנגדו כתב אישום, וזאת מבלי שנערך לו שימוע כנדרש וכאשר הזימון הוצא שלא כדין בשל כך. המאשימה, אשר פעלה בניגוד לכללים המחייבים, נאותה לבקשת הסנגורים לערוך שימוע בדיעבד, אם כי הבקשה למחוק תחילה את כתב האישום, סורבה, והשימוע נערך כאשר כתב האישום תלוי ועומד כנגד הנאשמים. בעקבות השימוע, הופחת סך המחדל המיוחס לנאשמים בשיעור ניכר של 20% והועמד על סך של 269,000 ₪, ומספר העבירות הופחת מכ-60 עבירות לעבירה בודדת אחת. נטען, כי במהלך השימוע עלה, שקיימים קשיים ראייתיים בכל הנוגע למודעות הנאשם לכך שביצע עבירה, בעיקר נוכח הייעוץ שקיבל מרואה החשבון שליווה אותו לאורך כל השנים (רואה החשבון לא נחקר למרות שהנאשם העלה את שמו כבר בחקירותיו ועל כן הוגש תצהיר מטעמו לקראת השימוע), וגם עניין זה נלקח בחשבון בעת תיקונו של כתב האישום.
הסנגור הוסיף, כי המאשימה הסכימה, שבמידה והנאשם היה מגיע לשימוע טרם הגשת כתב האישום (כפי שאמור היה להיעשות), וכתב האישום היה מתוקן כפי שתוקן בסופו של דבר, ואז היה מגיש בקשה לכופר, בקשה זו מן הסתם הייתה מתקבלת (התובע אישר דברים אלה, והסנגור גם הציג שורה של מקרים בהם היה מדובר בבקשות לכופר בהיקפים גדולים לאין ערוך מאשר בתיק שבפנינו – ואלה התקבלו כדבר שבשגרה). עוד טען, כי במקרה זה הוגשו מטעם הנאשמים 3 בקשות לכופר; בכולן הייתה הסכמה והמלצה של מחלקת התביעות ושל ועדת הכופר, אולם בפרקליטות המדינה כולן נדחו, הגם שאין חולק, כאמור, שלו הייתה מוגשת בקשת הכופר כשכתב אישום לא תלוי ועומד כנגדם, הבקשות היו נענות בחיוב; והגם שאחת מבקשות הכופר הוגשה לאחר שבהליך גישור המליץ ביהמ"ש (הח"מ – ר.י.כ.) לצדדים לסיים את ההליך בדרך של תשלום כופר, כפוף להסרת המחדל מול מע"מ. ימים ספורים לאחר המלצת ביהמ"ש, אכן הוסר המחדל ושולמו הכספים שהיו צריכים להיות משולמים (וזאת למרות הטענות המשפטיות הנכבדות שהיו להגנה), אולם בקשת הכופר נדחתה.
הסנגור סיכם סיטואציה זו כ"סוג של מלכוד 22. מחד, הוא לא הוזמן לשימוע כדין, מצד שני אומרים שאם הוא היה מגיע לשימוע וטוען אותן טענות, לא היה מוגש כנגדו כתב אישום והוא היה מופנה להליך של כופר. אך הואיל והמדינה עשתה טעות אז הנאשם צריך לשלם על זה, וזה דבר שלא נתפס. ולמעשה יש תקלה שלא רובצת לפתחו של הנאשם והיחידי שמשלם על התקלה הזו, זה הנאשם עצמו...".
ובאשר לנסיבותיו של הנאשם ולעבירות שביצע, ציין הסנגור:
"מדיניות הענישה הנוהגת בתיקים מן הסוג הזה היא מגוונת, זה נע בין כופר לבין מאסר על תנאי עד לריצוי מאסר למספר חודשים בעבודות שירות. חלפו כבר למעלה משלוש וחצי שנים ממועד ביצוע העבירות.
הנאשם בן 51, אב לשלושה ילדים, הוא איש עסקים שפועל בעיר אילת, מעסיק עשרות עובדים שכירים.
אני רוצה להציג לביהמ"ש שני מסמכים... אחד של רואה החשבון של הנאשם, והשני לגבי מעשי חסד שהוא עושה. הנאשם איש עסקים שבין יתר פעילותו זה עיסוק במלונאות. בעקבות הימשכות ההליכים, הבנקים ביטלו את מסגרות האשראי שלו והגם שבחשבונותיו יש יתרות חיוביות מכובדות, כל ההתקשרות שלו לבניית המלון ורכישת הקרקע, נמנעה ממנו. הוא יצא לדרך עם שותפים נוספים, ולפתע נפל בו פגם והוא גרם נזק לכל הקבוצה. הוא שילם על זה מחירים כבדים, וגם אנו, סנגוריו, אין בנק שלא דיברנו עמו, אין גורם כלכלי שלא פעלנו בעניין, ואפילו מסרנו את המלצת ביהמ"ש הנכבד הזה לבנקים ולא עזר כלום. הכל הוקפא... המשק התחיל להתאושש ממשבר הקורונה רק לאחרונה, אז גם המלונות שבבעלותו לא עבדו, הוא התעקש לשלם משכורות לכל העובדים שלו, לא הוציאם לחל"ת והוא חש אחריות כלפי אנשים.