גז"ד למורשע בנהיגה בשכרות נהיגה בקלות ראש והתנהגות הגורמת נזק

רקע

מעובדות כתב האישום במסגרתן הורשע הנאשם, לאחר שמיעת ראיות, עולה כי ביום 18.11.2009, בסמוך לשעה 19:00, נהג הנאשם רכב ברחוב הגליל 14 בקרית שמונה, בהיותו שיכור, כאשר ריכוז האלכוהול בגופו עמד על 1475 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף. עוד עולה כי, באותן נסיבות, נהג הנאשם בקלות ראש, סטה ימינה מנתיב נסיעתו, ופגע ברכב חונה, וכתוצאה מהתאונה ניזקו כלי הרכב המעורבים.

הנאשם הורשע בעבירות של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) בצירוף סעיף 39א לפקודת התעבורה; נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) בצירוף סעיף 38(2) לפקודת התעבורה; והתנהגות הגורמת נזק, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה.

הכרעת הדין ניתנה ביום 1.2.2012 ובאותה ישיבה נשמעו טיעונים לעונש. התביעה עמדה על חומרת התנהגותו של הנאשם ועתרה להטלת עונש מאסר ארוך ומרתיע מאחורי סורג ובריח בנוסף לפסילה ארוכת שנים התואמת את ריכוז האלכוהול המסוכן שנמצא בגופו של הנאשם בעת נהיגה, והפנתה בעניין זה למדיניות הענישה המחמירה בתחום הנהיגה בשכרות ותאונות הדרכים. ההגנה, מאידך, עמדה על נסיבותיו האישיות של הנאשם וביקשה להקל בעונשו של הנאשם, במיוחד על רקע עברו הנקי והשיהוי בהגשת כתב האישום. הנאשם ביקש להתחשב בו ובמשפחתו שעול פרנסתה עליו, וכן ציין כי בעקבות המקרה הוא עבר טיפול גמילה מרצונו.

בעקבות טיעוני הצדדים לעונש, סברתי כי מן הראוי להורות על הגשת תסקיר מבחן בעניינו של הנאשם בטרם גזירת דינו, ודחיתי את מועד מתן גזר הדין להיום. הנאשם נפסל עד תום ההליכים, בהסכמת הצדדים.

שירות המבחן תיאר את הנאשם כאדם נורמטיבי והתרשם כי הוא לוקח אחריות מלאה למעשיו. שירות המבחן עמד על כך כי "עונש של מאסר עלול להביא לחשיפתו של [הנאשם] לנורמות עברייניות שאינו מורגל אליהן", ולכן המליץ להסתפק בענייננו - בנוסף לעונש פסילת הרישיון - בענישה חינוכית בדמות צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 250 שעות.

לגבי טיפול הגמילה שהנאשם עבר, נאמר בתסקיר כי: "לא הצלחנו להבין לעומקם של דברים, את הסיבה לפנייה לגמילה ...", ושירות המבחן לא הוסיף מידע של ממש בהקשר זה, לא באשר לרקע של הטיפול ואף לא ביחס למידת הנזקקות של הנאשם לטיפול. דברים אלה יש לקרוא על רקע שתיקתו של הנאשם במשפט ועל רקע דבריו המועטים בפני בית המשפט (בשלב הטיעונים לעונש) ובפני שירות המבחן, שרב הנסתר בהם על הנגלה (ומהמעט שהוא מסר נתגלו סתירות מרובות). מבחינה זו, כבר אציין, פוחת משקלו של שיקול השיקום ביחס למשקלם של שיקולי הענישה האחרים שיש לשקול במסגרת תיק זה.

דיון

העבירה שבה הורשע הנאשם הנה עבירה חמורה ומסכנת חיים ממש. תאונות הדרכים הפכו למרבה הצער למכת מדינה, ומדי יום מתרחשות תאונות דרכים בהן מקפחים אנשים תמימים חייהם או הופכים לנכים אומללים לכל ימיהם, ולא אחת הנהיגה בשכרות היא הגורם לכך. כמות התיקים המגיעים לפתחם של בתי המשפט לתעבורה בעבירות של נהיגה בשכרות מלמדת כי נהגים רבים מתקשים עדיין לשנן את האיסור בדבר נהיגה בשכרות. משום כך, קיים צורך עז בשינוי התפיסה החברתית ביחס לתופעה זו, ובהעברת מסר חד וברור לכלל הציבור - גם כזה שאינו מוגדר כציבור עבריין - שאם שותים לא נוהגים (וראו: רע"פ 8387/06 איילא נ' מדינת ישראל (2006)). הדברים אמורים במיוחד שעה שרוב הנהגים שמועמדים לדין על עבירה של נהיגה בשכרות הם נהגים שאין להם עבר פלילי, אנשים עובדים ותורמים לחברה בדרך כלל, מפרנסי משפחות ובעלי אורח חיים נורמטיבי וחיובי בכל תחומי החיים. אך, משום מה, דווקא בתחום זה של האיסור לנהוג לאחר שתיית משקאות משכרים, נהגים אלה מוכנים ליטול את הסיכון במודע ומרהיבים עוז בנפשם לעבור עבירה של נהיגה בשכרות. על כן, בתי המשפט מצווים לתרום תרומתם למלחמה בתופעה זו, ולהחמיר בענישה כדי להשריש נורמה ברורה לפיה אם שותים לא נוהגים.

נורמה לגיטימית זו, שהרבה תועלת, היגיון והגינות בצדה, מן הדין שתחדור לתודעת הרבים ומן הראוי שכל הנהגים ינהגו על פיה (תרתי משמע). בבסיס נורמה זו, עומדת ההבנה כי לאלכוהול השפעה מדכאת על מערכת העצבים המרכזית, ומשום כך השכרות היא גורם מרכזי לתאונות הדרכים, שכן היא "פוגעת ביכולתו המנטאלית של השיכור: היא מערפלת את הכרתו ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות; ובדרך זו - שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול דעת רציונאלי ולכוון את התנהגותו על פיו" (ראו ע"פ 5002/94 ירמיהו בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151, 163 - 164 (1995)). במקרה שבפנינו, הנאשם נהג ברכב כאשר בגופו נמצא אלכוהול בריכוז העולה פי שישה על המידה המותרת לפי החוק, וברמה כזו האלכוהול גורם לאובדן התיאום בתנועות, לבלבול שכלי בולט, לרגשנות מופרזת, לסחרחורת, לחוסר התמצאות וכן להפרעה בראיה (ראו: אחיקם סטולר ויורם פינקלשטיין "שכרות בהשפעת סמים מסוכנים  - היבטים מדיקולגליים" רפואה ומשפט 30, 40 (2004)). ואכן, בסמוך לאחר התאונה, הנאשם נראה מתנדנד בעמידה (פסקה 14 להכרעת הדין); לא היה מסוגל להגיב או לבצע את מבחני הביצוע (פסקה 17 להכרעת הדין); והוא לא היה מסוגל ללכת בקו ישר או לעמוד בכלל ללא תמיכה (פסקה 20 להכרעת הדין); הנאשם בכה וצחק בו זמנית, ודיבר לא לעניין (שם).

בית המשפט העליון עמד בשורה ארוכה של פסקי דין על חומרת העבירה של נהיגה בשכרות אשר מחייבת ענישה מחמירה ומרתיעה כחלק ממדיניות המאבק בתאונות הדרכים ומניעת הקטל בכבישים. כך, לדוגמא, ציין כבוד השופט רובינשטיין בעניין רע"פ 8135/07 אהוד גורן נ' מדינת ישראל, כי:

"לא יתכן חולק כי השכרות היא אחת מאמות כל חטאת בתחום התעבורה. הנוהג שיכור מסכן לא רק את עצמו, אלא את כל סביבתו בכביש ואף הולכי רגל, ואין צורך להכביר מלים על כך. תופס הגה והוא שיכור - הוא כמכונת מוות נעה. המחוקק נתן לכך ביטוי ברור בצורות שונות. על כן, ראוי מאבקן של רשויות האכיפה להגשים את רצון המחוקק, ובתי המשפט מצווים לתת לכך יד".

עוד נאמר מפי כבוד השופט ג'ובראן בעניין רע"פ 2508/11 רומן סמולנסקי נ' מדינת ישראל, כי:

"נדמה כי אין צורך להכביר מילים על חומרת העבירה שביצע המבקש ועל הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מרתיעה בעבירה של נהיגה בשכרות. כידוע, נהיגה במצב של שכרות מסכנת את חייהם של הנוהגים בכביש והיא מהווה גורם מרכזי למספרן הרב של תאונות הדרכים. לכן, יש לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה ולהעניש בחומרה נהגים הנתפסים כאשר הם נוהגים בשכרות ... 'נהיגה במצב שכרות היא עבירה המסכנת לא רק את הנהג פורע החוק אלא את הנוסעים עימו ואת המכוניות שבקרבתן הוא נוסע. נהג אשר מוכן לנהוג במצב של שכרות צריך לדעת, כי באם ייתפס, צפוי הוא להיענש בחומרה רבה' ".

תאונות דרכים מרובות נפגעים הפכו חזון נפרץ במחוזותינו, וכאמור לא אחת הנהיגה בשכרות היא הגורם המרכזי לכך. כנגד תופעה זו התריעו בתי המשפט בעבר, אולם נראה כי המסר טרם נקלט או לא נקלט דיו. על כן, על בתי המשפט להמשיך ולתרום את חלקם בהשתת ענישה מרתיעה לצמצום מימדיה של מציאות איומה זו. בענייננו יש לזכור, כי הסיכון שנוצר בעקבות נהיגתו של הנאשם בשכרות, התממש בפועל, ואך בנס התאונה לא הסתיימה בפגיעות בגוף או, חלילה, בנפש. אין צורך בדמיון מפליג כדי לדעת ולהבין מה רבה היתה הסכנה הטמונה בהתנהגות המתוארת של הנאשם, ואיזה אסון נורא עלול היה להיגרם כתוצאה מכך. חשוב להדגיש כי אין מדובר בהתנהגות של רשלנות רגעית או של היסח הדעת, אלא בהחלטה מודעת המגלה אדישות לערכי החברה, זלזול מופגן בשלום הציבור ובטחונו, והתעלמות בוטה מהחוק ומכללי ההתנהגות הבסיסיים המחייבים כל נהג.

בענייננו, אי התרחשותה של תוצאה קשה בעקבות התנהגותו החמורה של הנאשם היתה עניין של מקריות בלבד, שלא היתה בשליטת הנאשם. דווקא בשל כך - ומטעמי מדיניות ראויה - אין זה נכון לגזור את הענישה בהתאם לתוצאה, בבחינת פונקציה של מקריות: נגרמה תאונה קטלנית, יואשם הנהג בהריגה ויהא צפוי לעונש מאסר ארוך ופסילת רישיון הנהיגה לצמיתות; לא איתרע המזל, יואשם "רק" בעבירה של נהיגה בשכרות ויהא צפוי לרוב לעונש מאסר מותנה ופסילה לתקופה של מספר חודשים עד שנתיים. התייחסות זו לעבירה של נהיגה בשכרות אינה ראויה, שכן אין מקום לטעמי להמתין עד להתרחשותה של תאונה קטלנית כדי שרשויות האכיפה ובתי המשפט יגיבו בהתאם, תגובה שהיא בבחינת "מעט מדי ומאוחר מדי". בפסק דין שניתן לפני מספר חודשים בבית המשפט העליון בעניין ע"פ 8748/08 ברכה נ' מדינת ישראל(10.10.2011), נדון עניינו של נהג שיכור שגרם לתאונת דרכים בה קיפחו את חיים שישה בני אדם, ובעקבות הרשעתו בהריגה נגזרו עליו 16 שנות מאסר בפועל ורישיונו נפסל לצמיתות. באותו פסק דין עמד כבוד השופט רובינשטיין על חומרת העבירה של נהיגה בשכרות וציין כי:

"הפרסום בתקשורת כנגד נהיגה בהשפעת אלכוהול אומר 'אם שותים לא נוהגים'; קל וחומר 'אם עוברים על החוק ונוטלים סמים ואחר כך שותים - אין מתקרבים אל ההגה'. בשנייה שבה נכנס המערער לרכב והתיישב ליד ההגה, היו חייהם של עוברי הכביש תלויים להם מנגד, וחוסר מזל של שניות עלול היה להמיט עליהם את מותם, כמות שאכן אירע. אמנם אילולא איתרע המזל, יכולה היתה להיות 'רק' עבירה של נהיגה בשכרות ובמהירות גבוהה, ו'רק' עבירת סמים, אם היה המערער נלכד. אך לא כך אירע, ובנהגו ברכב בתוך אדי האלכוהול וערפלי הסמים ובמהירות האיומה של 171 קילומטר לשעה, המיט המערער אסון משושה. בדיוק מצב זה, של נסיבות שבהן 'כמעט' מוכתב האסון מראש, מחייב ענישה מחמירה ביותר, הן כאשר מדובר בתיקי נהיגה בשכרות וסמים 'גרידא', והן ובמיוחד בתיקים שבהם קרו תוצאות קשות, כמו בענייננו, והעבירה המרכזית היא הריגה".

כך המקרה שבפנינו, שבו "כמעט" מוכתב האסון מראש, מחייב ענישה מחמירה גם אם נעברה "רק" עבירה של נהיגה בשכרות ואירעה תאונה שגרמה נזק לרכוש בלבד. אין גם מקום בתיק זה להבחנה שנעשית לעתים בין עבירות "תעבורתיות" לבין עבירות "רגילות". יפים בהקשר זה דבריו של כבוד השופט רון שפירא בעניין מ"ת (מחוזי חיפה) 32103-03-12 מדינת ישראל נ' שימשילאוויל (5.4.2012):