גופן נ' סי.טי.אי גומובייל בע"מ

פסק דין

בתאריך 20.9.12, רכשה התובעת מן הנתבעת מכשיר טלפון סלולארי ושילמה תמורתו 1,588 ₪ (להלן – "המכשיר"). כעבור כשלושה חודשים, חדל המכשיר לפעול.

בתאריך 25.12.12, מסרה התובעת את המכשיר לתיקון במעבדת הנתבעת. לדבריה, נאמר לה כי תיקון המכשיר יארך שלושה ימים. בתאריך 27.12.12, לאחר שנמסר לתובעת כי המכשיר ממתין לה, ביקשה התובעת מאמה לקחת עבורה את המכשיר מן התיקון. כאשר הגיעה אמה של התובעת, התברר כי המכשיר לא תוקן. לדברי התובעת, נאמר לה, שככל הנראה, מעבדה אחרת, הרסה את ה"מוח" של המכשיר.

מרגע זה, מגולל כתב התביעה מסכת ארוכה של פניות חוזרות אל הנתבעת, ודחיות בלך ושוב, אשר לוו בהתנהגות גסת רוח ומעליבה מצד נציגי הנתבעת.

אין מחלוקת כי בסופו של דבר, תוקן המכשיר והוחזר לתובעת רק ביום 24.3.13, שלושה חודשים לאחר שנמסר לתיקון. תמורת התיקון, שילמה התובעת סך 249 ₪.

התובעת עותרת לפיצוי בגין הוצאות שנגרמו לה, בשל הנסיעות החוזרות למעבדות הנתבעת, שיחות טלפון, שיחות שביצעה במהלך נסיעה לחו"ל, בשל כך שהטלפון החלופי שנמסר לה, לא איפשר חיבור לאינטרנט ושיחות מוזלות וכן פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה.

הנתבעת מתכחשת לאחריותה, הן לתיקון והן לנזק שניגרם לתובעת. לטענת הנתבעת, בתעודת האחריות שנמסרה לתובעת, נאמר כי האחריות אינה כוללת נזק בגין שימוש לא נכון. עוד הוסיפה הנתבעת, כי היתה זו התובעת שעקרה את הסוללה של המכשיר וגרמה לו נזק. בדיון בפני, אישר נציג הנתבעת, כי תיקון המכשיר, נמשך זמן בלתי סביר ואף אישר כי חלק מן העיכוב, נגרם בשל טעות בהזמנת הסוללה. יחד עם זאת, עמד על דעתו, כי לא מוטלת עליו כל חובה לשאת בפיצוי התובעת.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים, אני קובעת כי דין התביעה להתקבל, אם כי באופן חלקי, בנוגע לסכום הנתבע.

הנתבעת מתכחשת מכל וכל לאחריותה לתיקון המכשיר. התכחשות זו תמוהה. גם אלמלא תעודת האחריות, הרי אין חולק על כך שהנתבעת הסכימה לקבל את המכשיר לצורך תיקון על ידה. בעת קבלת המכשיר מידי התובעת, קיבלה על עצמה הנתבעת אחריות לביצוע התיקון ואחריות זו, כוללת בחובה גם התחייבות לביצוע התיקון, תוך פרק זמן סביר. שלושה חודשים, אינם זמן סביר לתיקון מכשיר טלפון נייד.

הנתבעת, טוענת כי התובעת היא שגרמה לנזק במכשיר הטלפון, ולכן לא נכלל התיקון במסגרת תעודת האחריות.

ראשית, לא הוכח כי התובעת גרמה נזק למכשיר, בזדון, ברשלנות או בניגוד להוראות השימוש. התובעת טענה בכתב התביעה, שניסתה להוציא את הסוללה ולהחזירה. מכך הסיק נציג הנתבעת, כי התובעת עקרה את הסוללה. מסקנה זו אין לה אחיזה בראיות. התובעת הכחישה עקירת הסוללה, והסבירה כי כל שעשתה הוא פירוק של כיסוי הטלפון, מעל הסוללה, ולא מעבר לכך. אני נותנת אמון מלא בדברים אלו של התובעת. טענותיו של נציג הנתבעת, לפיהן המכשיר הובא כאשר הסוללה עקורה, אינן מוצאות אחיזה בגיליון הטיפול שהוצג על ידו. בגיליון זה מטעם הנתבעת, חסר תיעוד ביחס לאופן בו נמסר המכשיר לתיקון בתאריך 25.12.12. התיעוד הראשון נעשה בתאריך 2.1.13, אז צוין כי "מעבדה אחרת או הלקוח פתחו את המכשיר באופן עצמאי ונגרם נזק לסוללה". בשלב הזה המכשיר כבר הוחזק אצל הנתבעת למעלה משבוע, כך שבהחלט יתכן כי הנזק לסוללה, נגרם במעבדה אחרת של הנתבעת, כפי שאמנם מצוין בגיליון הטיפול. אפשרות זו, עולה בקנה אחד, עם הדברים שנאמרו לאמה של התובעת, כאשר הגיעה לקחת את המכשיר ביום 27.12.12, אז נאמר לה שמעבדה אחרת פרקה את הסוללה וגרמה נזק ל"מוח". הנתבעת לא זימנה לעדות את הנציגה אשר קיבלה את הטלפון ויכולה היתה להעיד לגבי מצבו של הטלפון, בעת שנמסר לתיקון.

זאת ועוד, בעמוד שצורף על ידי הנתבעת מתוך חוברת ההוראות של מכשיר הטלפון, לא נכתב בשום מקום, כי חל איסור על הוצאת הסוללה. לפיכך, גם לו פורקה הסוללה, לא מדובר במעשה המנוגד להוראות השימוש.

מכל מקום, הקלקול במכשיר, החל עוד בטרם נעשה שימוש כלשהו בקשר עם הסוללה. מלכתחילה תרה התובעת אחר הסוללה, מאחר והמכשיר חדל לפעול. לקלקול זה, שהביא להפסקת הפעילות במכשיר הטלפון, וודאי אחראית הנתבעת, במסגרת תקופת האחריות. קיומה של תקלה בסיסית במכשיר, במנותק מאופן הטיפול בסוללה, מוצאת חיזוק בכך שגם לאחר קבלת הסוללה החדשה, כעבור שלושה חודשים, חדל בשנית המכשיר לפעול (למזלה של התובעת, התיקון השני היה מהיר ויעיל יותר מזה הראשון).

שנית, השאלה אם הקלקול נכלל במסגרת האחריות אם לאו, רלבנטית לשאלת תשלום בגין התיקון, ולא לפרק הזמן בו מתבצע התיקון. אגב, מענין לציין, כי הנתבעת כלל לא התכחשה לאחריותה לתיקון המכשיר בעת שהמכשיר נמסר לתיקון בראשונה.

כאמור, נציג הנתבעת, הודה במהלך הדיון בפני בכך שפרק הזמן של התיקון חרג מתחום הסבירות. על מנת לקבוע מהו פרק הזמן הסביר לתיקון, ניתן לעיין בתקנות הגנת הצרכן (אחריות ושירות לאחר מכירה), תשס"ו – 2006. סעיף 10 לתקנות אלו, מציב לוח זמנים של שבוע, שבועיים או לכל היותר שלושה שבועות, לשם ביצוע תיקונים. שלושה חודשים, הם הרבה מעבר לזמן האמור. אני נותנת אמון בדברי התובעת, כי מכשיר טלפון חלופי, נמסר לה רק כחודש וחצי, לאחר שהפקידה את המכשיר לתיקון. הנתבעת לא המציאה כל ראיה לסתור, את המועד בו נמסר טלפון חלופי, למרות שמידע זה וודאי שמור ברישומיה ואף לא חלקה על כך שהמכשיר החלופי, לא היה מדגם דומה או שווה ערך, לזה שנמסר לתיקון.

לצד אלו, לא מצאתי כי התובעת הוכיחה את סכום הנזק, כפי שנתבע על ידה. התובעת לא צרפה כל מסמך, קבלה או ראיה אחרת להוצאות שהוציאה ונגרמו לה בשל פרק הזמן הממושך בו תוקן המכשיר. אי הנוחות שנגרם לתובעת ברור וראוי לפיצוי, כך גם ההוצאות שנגרמו לה, אולם לא בסכומים הנטענים.

לאור כל האמור, אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובעת סך 750 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 יום ממסירת פסק הדין, שאם לא כן, ישא ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 250 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממסירת פסק הדין, שאם לא כן ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

הצדדים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור תוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי.

מזכירות בית המשפט תשלח עותק פסק הדין בדואר רשום לצדדים.