השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט רניאל) מיום 22.12.10 בתיקים ת"א 121/07 ות"א 872/07.
רקע
ב. ביום 27.12.06 נהרג פלוני ע"ה (יליד 1972; להלן המנוח) בתאונת דרכים בזמן עבודתו, בעודו מבוטח על ידי המערערת. התביעה שלפנינו הוגשה על ידי עזבון המנוח (משיב 1; להלן העיזבון), מי שהיתה ידועתו בציבור בעת מותו (משיבה 2; להלן בת הזוג) ושני בניה הקטינים (משיבים 4-3; להלן הקטינים), וכן על ידי שני בניו הקטינים של המנוח מנישואיו (משיבים 6-5; להלן הבנים). בפסק דין מקיף ומנומק דן בית המשפט המחוזי בפירוט בטענות הצדדים הן במישור החבות והן בשאלת גובה הנזק. להלן נידרש לקביעותיו הנצרכות לדיון בערעור.
ג. בכל הנוגע לחבות נקבע, כי אף שרשיון הנהיגה של המנוח נפסל ביום 20.9.06 (ולפיכך חל לכאורה סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 השולל פיצוי; להלן חוק הפיצויים), לא הוכח כי המנוח - אשר נדון בבית המשפט לתעבורה בהעדרו - היה מודע לעונש הפסילה. לגבי גובה הנזקנקבע, כי יש לחשב את שכרו של המנוח בהתאם למשכורתו הממוצעת כשכיר בחברת החשמל. זאת, אף שחודשים מספר לפני התאונה עזב המנוח את עבודתו לטובת חברה פרטית בבעלותו, אשר אין חולק כי בהמשך נקלעה לחובות. על יסוד חישוב זה נפסקו לעיזבון פיצוי בגין נזק לא ממוני (37,500 ש"ח) והוצאות קבורה (20,000 ש"ח) וכן פיצוי בגין אבדן השתכרות בשנים האבודות (730,046 ש"ח). בכל הנוגע לבת הזוג וילדיה נקבע, כי הם אכן תלויי המנוח - אם כי בנסיבות נפסק פיצוי רק לשני הקטינים (ולא למשיבה). עוד נקבע, כי תביעת הבנים כתלויי המנוח נבלעת במלואה בתקבולי המוסד לביטוח לאומי (סך התקבולים הצפויים 1,479,212 ש"ח נכון ליום 31.1.10), ולעומת זאת כי תקבולים אלה אינם בולעים את הסכומים המגיעים להם כיורשי העיזבון (787,546 ש"ח); זאת, אף שסכום התקבולים הצפויים עולה על אלה שנפסקו לעיזבון והפיצוי שנפסק לבנים כתלויים יחדיו.
ד. עיון בסיכומי הצדדים בפנינו מעלה, כי ההכרעה בערעור מחייבת התייחסות לחמש טענות: (1) מודעות המנוח לעונש הפסילה שהושת עליו; (2) אימוץ שכר המנוח כשכיר בחברת החשמל כבסיס לחישוב הפיצוי ואופן חישובו; (3) אופן חישובו של הפיצוי לעיזבון בגין השנים האבודות; (4) ההכרה בבת הזוג וילדיה כתלויי המנוח; (5) ולבסוף, שאלת היבלעות תביעתם של הבנים כיורשי העיזבון בתקבולי המוסד לביטוח לאומי. המערערת העלתה גם שורה של טענות לגבי גובה הפיצוי שנפסק לבנים כתלויי המנוח (עמוד 7 לסיכומים), ואולם כיון שמלוא הפיצוי בהקשר זה נבלע בתקבולי המוסד לביטוח לאומי (וכיון שהעיזבון לא הגיש ערעור מטעמו), אין טעם מעשי לדון בטענות אלה. נפנה איפוא לדון בסוגיות הנזכרות לפי סדר העלאתן.
שאלת החבות: האם הוכחה ידיעת המנוח לגבי פסילת רישיונו
ה. בהקשר זה אין חולק, כי לא הוצג אישור מסירה המעיד שפסק דינו של בית המשפט לתעבורה (מיום 20.9.06) הומצא למנוח (אף אין חולק, כי הכתובת שנרשמה ככתובתו של המנוח לא היתה הכתובת בה התגורר באותה עת). המערערת ביססה את טענתה למודעות המנוח לעונש הפסילה - בבית המשפט המחוזי ושוב בפנינו - בעיקר על עדות בת זוגו של המנוח, אשר העידה, כי המנוח היה מודע לכך שנשפט בהיעדרו:
"שוב אני אומרת, שמה שאני יודעת זה שהיה משפט והוא לא היה נוכח בו. זה מה שאני זוכרת כי הוא לא קיבל זימון לבית משפט. אני לא זוכרת מה בדיוק היה. הוא לא היה נוכח במשפט ואני זוכרת שהוא דיבר עם חבר לגבי מה עושים, אולי מבקשים עוד משפט או משפט דחוי ואז הוא יהיה נוכח ויוכל להעיד במשפט הזה. אני זוכרת שהתקיים משפט לא בפניו בגלל שלא קיבל זימון ולא חתם על שום מסמך" (עמוד 36 לפרוטוקול).
חרף האמור, נמנע בית המשפט מקביעה, כי המנוח היה מודע לעונש הפסילה. הוטעם, כי מדובר בעדות שמיעה של בת הזוג לגבי שיחה בין המנוח לצד שלישי, וכן שהיא עצמה ציינה כי יתכן שהשיחה היתה בעניין אחר. נקבע, כי עדות בת הזוג "היתה מתחמקת ומבולבלת, ואפשר שהתחמקויותיה היו בכדי להסתיר את ידיעותיה, אך אין בכך כדי להוכיח ידיעה ממשית של המנוח לגבי פסק הדין שניתן בהעדר" (עמודים 3-2 לפסק הדין קמא).
ו. בפנינו חוזרת המערערת על טענותיה, המסתמכות - כאמור - על עדותה של בת הזוג, ועל העובדה שהמנוח חתם על ההזמנה לדין בעת שנתפס נוהג במהירות העולה על המותר. למצער נטען, כי יש בראיות אלה כדי להעביר את הנטל למשיבים, להוכיח שהמנוח לא היה מודע לפסילה - ובכך לא עמדו. בנוסף נטען, כי משהוכח שהמנוח היה מודע למשפט שהתקיים בעניינו, ועל מודעותו לקיום המשפט אין לכאורה חולק, "עבר הנטל לטוענים מכוחו... להראות, כי לא ידע על שלילת רשיונו" (עמוד 3 לסיכומים).
ז. ואולם, חוששני כי אף אם הטענה, לפיה למודעות המנוח להתקיימות המשפט נלוותה גם מודעות לתוצאותיו, מסתברת במידה מסוימת - בנסיבות אין בכך כדי להצדיק התערבות בהכרעת הערכאה הדיונית. בראש וראשונה, כיון שמדובר בקביעה עובדתית, המבוססת בענייננו גם על שמיעת עדותה של המשיבה 2 - וככלל, בקביעה מסוג זה אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים, פ"ד נא(4) 687, 695; ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד עדת הספרדים (לא פורסם) פסקה י'). אך חוששני כי בכך לא סגי: לכלל זה בדבר אי-ההתערבות נוספים בנסיבות גם שני "שיקולי רוחב" הנוגעים למדיניות שיפוטית, הן בכל הנוגע לאיזון בין התכלית הסוציאלית לתכלית ההרתעתית-עונשית של חוק הפיצויים (עונשית במובן התוצאה האופרטיבית של שלילת הפיצויים, לא במובן הפלילי), והן בכל הנוגע לקביעת כללים המעבירים נטל לכתפי עיזבון ויתומים.
ח. כידוע, סעיף 7(3) לחוק הפיצויים שולל זכאות "לפיצויים לפי חוק זה ... [מ]מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו", ובהקשר זה נקבע בעבר, כי ראוי למשפט האזרחי ללכת בעקבות חובת ההודעה הפורמלית הקבועה בדין הפלילי (ראו ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל (לא פורסם); כן ראו י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית, תשס"ה) 259). אכן, בעניין שומרה נקבע גם:
"כי אין במסקנה זו, כשלעצמה, כדי לשלול את האפשרות שבית-המשפט יגיע למסקנה בדבר קיומה של ידיעה, גם בהיעדר הודעה פורמלית".
ואולם ההשלכות הקשות הכרוכות בשלילת הכיסוי הביטוחי מחייבות מידה מסוימת של זהירות במקרים בהם לא נמסרה הודעה כדין, ומודעותו בפועל של הנהג מסופקת. בתי המשפט נדרשו לא אחת לכך שסעיף 7(3) לחוק הפיצויים משקף איזון עדין בין תכליותיו הסוציאליות של חוק הפיצויים לבין "תכלית הרתעתית, או עונשית" (דנ"א 10017/02 קרנית נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(5) 639; ע"א 7602/06 עזבון חאדג'ג' ז"ל נ' מלכה (לא פורסם) פסקה 28; אנגלרד, עמודים 297-296), וכפי שציין בית המשפט המחוזי בירושלים:
"עיון בפסקי הדין הרבים שעסקו בפרשנותו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים מצביע על כך, שבית המשפט העליון הדגיש פעם אחר פעם את תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים, ועקב כך את המגמה לפרשו באופן שיגשים תכלית זו...
פסיקה זו מצביעה על המגמה להגשים את מטרתו הסוציאלית של חוק הפיצויים ולא לשלול את הזכאות לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים גם אם קיים סימן שאלה בדבר תוקף רישיון הנהיגה, במקרים בהם הדבר אפשרי" (ע"א (מחוזי ירושלים) 2612/08 כהן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) פסקה 7 - השופט זילברטל; ההדגשה הוספה - א"ר).
ובלשון המשנה לנשיא ריבלין בספרו, "ראוי לפיכך לפרש את הוראת סעיף 7(3) לחוק באופן מצמצם ודווקני, שכן רק כך תהיה הלימה בין הסנקציה הקבועה בחוק - שלילת הפיצוי מן הנפגע - לבין ההפרה" (א' ריבלין, תאונות דרכים(מהדורה רביעית, תשע"ב) 517). גישה זו יש בה כדי להנחות - אף אם בדרך היקש - גם לגבי הזהירות הנדרשת בבואנו להכריע בשאלות שעניינן עוצמתן וטיבן של הראיות הנדרשות כדי להוכיח את מודעות הנהג בפועל לפסילת רשיונו (וכזכור, בהקשר זה נפסק בעניין שומרה כי אין די בידיעה קונסטרוקטיבית). אולי אפשר לנסח את הדברים כמשמיעים, כי במקרה של ספק - ספק עובדתי שעמד עליו בית המשפט - תיטה הכף לעבר התכלית הסוציאלית שביסוד החוק.
ט. בכל הנוגע לטענות שעניינן העברת הנטל יש לזכור גם, כי בענייננו מדובר בהעברת הנטל לכתפי עיזבון ותלויים - קרי, לזכור גם את מיהות "נמען הנטל"; הקושי הניצב בפני אלה בכל הנוגע להוכחת דברים שהיו - או לא היו - במודעות המנוח עמד לנגד עיניהם של המחוקק (ראו סעיף 54(4) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971) ושל בתי המשפט מאז ומעולם (ראו לדוגמה ע"א 5997/92 מלק נ' מנהל עזבון הרב יהושע דויטש ז"ל (לא פורסם) פסקה 9; ע"א 2556/05 זלוטי נ' אינדיבי (לא פורסם) פסקה 11; ע"א 9308/06 עיריית רמת גן נ' עזבון בורשטיין ז"ל(לא פורסם) פסקה 47). ולא למותר לציין, כי במקרים טיפוסיים רבים - דוגמת המקרה שלפנינו - הקושי שבהעדפת התכלית ההרתעתית-עונשית (בפרט כשהממד העונשי מכוון כלפי תלויים שלא חטאו) והקושי שבהטלת נטל ההוכחה על העיזבון והתלויים יתעוררו במקביל. לא מצאתי איפוא עילה להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי בעניין זה.