בש"פ 8575-13 פלוני נ' מדינת ישראל

             לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' נועם) במ"ת 40186-10-13 מיום 21.11.2013, במסגרתו הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

כתב האישום

1. ביום 20.10.2013 הוגש כנגד העורר כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים. על פי כתב האישום, עבד העורר במועד הרלוונטי כמוביל בחנות למוצרי אלקטרוניקה. במסגרת עבודתו ביקר העורר ביום 9.10.2013 בדירתה של המתלוננת, ילידת 1960 הסובלת מפיגור שכלי קל עד בינוני (להלן: המתלוננת), כשהוביל לדירתה טלוויזיה שנרכשה בחנות עבורה על ידי אחיה. העורר קיבל את מספר הטלפון של המתלוננת מאחיה על מנת לתאם את ההובלה. העורר הגיע במשאית לאזור מגוריה של המתלוננת והתקשר אל המתלוננת להודיע על בואו וביקש ממנה לרדת ולחכות לו מחוץ לבניין על מנת להראות לו היכן בדיוק דירתה. המתלוננת ירדה ופגשה בעורר והשניים עלו יחד לדירה. לאחר שנכנסו לדירה הניח העורר את הטלוויזיה בסלון הדירה ונעל את דירת הכניסה. המתלוננת שאלה את העורר מדוע הוא נועל את הדלת וביקשה ממנו להשאיר אותה פתוחה, אך העורר לא נענה לבקשתה. בשלב זה ניגש העורר לשירותים והביא משם גליל נייר טואלט אל הסלון. לאחר מכן ניגש העורר אל המתלוננת, אחז אותה בכוח, הפיל אותה על ארבע והניח אותה על מיטת יחיד שנמצאת בסלון הדירה. העורר הפשיט את מכנסי ותחתוני המתלוננת והוריד את מכנסיו ותחתוניו. העורר החדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת ולאחר מכן לאיבר מינה, כשהוא אוחז בכוח בזרועותיה של המתלוננת. במהלך האירוע צעקה המתלוננת "די, כואב לי, תעזוב אותי" אך העורר המשיך במעשיו. לאחר מכן המתלוננת בכתה, והעורר הציע לה כוס מים, אך היא סירבה. בשלב זה נמלט העורר מהדירה. לאחר שנסע מהמקום התקשר העורר אל המתלוננת מספר פעמים, אך המתלוננת לא ענתה לשיחות. על פי הנטען בכתב האישום, העורר ביצע את המעשים ביודעו שהמתלוננת סובלת מפיגור שכלי.

2. לנוכח האמור לעיל הואשם העורר בעבירת מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירת אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין.

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים.

החלטת בית המשפט המחוזי לעניין קיומן של ראיות לכאורה

4. ביום 22.10.2013 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בירושלים. המשיבה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים וטענה כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האשמות המיוחסות לו בכתב האישום. בא-כוח העורר חלק על כך וטען כי אין ראיות לכאורה לביסוס האשמות המיוחסות לעורר בכתב האישום. לחלופין, ככל שייקבע שיש ראיות לכאורה כנגדו וקמה עילת מעצר, טען בא-כוח העורר כי ניתן להפיג את המסוכנות בדרך של חלופת מעצר.

5. בית המשפט המחוזי קבע כי יש בידי המשיבה ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. נקבע כי הראיות לכאורה נסמכות בראש ובראשונה על גרסאותיה של המתלוננת בהודעות שנגבו ממנה: הודעה ראשונה שנגבתה על ידי חוקרי המשטרה בבית החולים; הודעה שנייה שנגבתה על ידי חוקרי המשטרה בתחנת המשטרה; הודעה שלישית שנגבתה על ידי חוקר מיוחד לפי חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו-2005 (להלן: חוק ההתאמה). בית המשפט מצא תימוכין לגרסת המתלוננת בשיחת טלפון שקיימה עם העורר מתחנת המשטרה, אשר הוקלטה על ידי החוקרים, ובה הטיחה בו פעם אחר פעם כי תפס אותה בכוח, הסיר את בגדיה והכאיב לה. בית המשפט קבע כי מהאזנה להקלטת השיחה עולה כי העורר לא הכחיש את הדברים, אלא ניסה להסיט את השיחה לנושא אחר, וכי בחלק מהתבטאויותיו רק הכחיש כי הדברים נעשו בכוח, אך לא טען כי לא היו דברים מעולם. בנוסף נקבע כי תימוכין נוספים לגרסת המתלוננת נמצאו בבדיקה הרפואית, בה נמצא כי נגרמו לה פגיעות המתיישבות עם עיקרי תלונתה.

6. בית המשפט המחוזי מצא חיזוקים נוספים לגרסת המתלוננת בהודעותיהם של שכנים בבניין בו מתגוררת המתלוננת: