א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא מ' דרורי) בעמל"ע 1728-08-14 ובעמל"ע 1467-09-14 מיום 15.4.2015, בגדרו אושר פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (אב"ד מ' אבידר, חב"ד ד' ויטמן וחב"ד ש' דמארי) מיום 10.6.2014, אשר הפחית מעונשו של המבקש, אותו גזר בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה (אב"ד ע' אטיאס, חב"ד ש' מחמוד וחב"ד ע' אמיר) מיום 19.11.2013. עיקר עניינה של הפרשה אישור תצהיר שאינו אמת.
רקע והליכים קודמים
ב. המבקש נדון להשעיה מעיסוקו כעורך דין לתקופה בת שלושה חודשים, מיום 15.4.09 ועד 14.7.09, במסגרת הליך משמעתי שהתקיים כנגדו בעניין אחר (להלן תקופת ההשעיה). ביום 26.06.2012 הוגשה נגדו (קובלנה מתוקנת) לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, לפיה במהלך תקופת ההשעיה ביצע המבקש שלוש פעולות שיוחדו למקצוע עריכת הדין, תוך שהגיש לבית המשפט בקשות הנושאות את שמו כעורך דין בשלושה תיקים, מבלי שהודיע על דבר השעייתו. בגין פעולות אלה הואשם המבקש בעבירת התחזות לעורך דין ועשיית מעשה שאינו הולם את המקצוע – לפי סעיפים 61(3)(1) וסעיף 97 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961. בנוסף, לאחר סיום תקופת ההשעיה, ביום 25.8.2009, אישר המבקש כנטען שני תצהירים כוזבים, עליהם חתמה עורכת דין פלונית, אשר עבדה באותה עת כשכירה במשרדו, וזאת כדי לאמת את גרסתו של המבקש בתגובה לתלונה שהוגשה כנגדו בלשכת עורכי הדין, בגין פעולותיו כאמור במהלך תקופת ההשעיה. בגין אלה הואשם המבקש בעבירה של אישור תצהיר שאינו אמת – מעשה שאינו הולם את המקצוע – לפי סעיף 61(3)(1) לחוק הלשכה, יחד עם סעיפים 16-15 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. יצוין כי בגין פעולות אלה הוגשה קובלנה לבית הדין המשמעתי גם נגד עורכת הדין פלונית, על שתי עבירות של חתימה על תצהיר כוזב.
ג. בבית הדין המשמעתי המחוזי של הלשכה בחיפה, טען המבקש כי העובדות המצוינות בתצהירי עורכת הדין פלונית הן אמת. לאחר דיוני הוכחות בתיק, קבע בית הדין כי יש להעדיף את גרסתה של עורכת הדין לעניין התצהירים, לפיה אלה נערכו ואומתו על ידי המבקש לשם תמיכה בגרסתו, ובמטרה להתחמק מהרשעה בעבירות התחזותו בתקופת ההשעיה. בית הדין הרשיע את המבקש בעבירת אימות שני התצהירים הכוזבים וכן בשתי עבירות של עשיית מעשה בתקופת ההשעיה, וזיכה אותו מחמת הספק מעבירה אחת של עשיית מעשה בתקופת ההשעיה. במסגרת גזר דינו של המבקש, התייחס בית הדין המחוזי לעברו המשמעתי; לעובדה שהמעשים היו ברף הנמוך של מעשי ההתחזות, קרי, הגשת בקשות בשונה מייצוג בבית המשפט; לנסיבותיו האישיות של המבקש, היותו המפרנס היחידי במשפחתו ומצבו הבריאותי; לתרומתו למדינה במסגרת שירותו הביטחוני ובמסגרת התנדבות בקהילה; וכן לסבל שנגרם לו כתוצאה מהימשכות ההליכים חמש שנים. על יסוד שיקולים אלה, הטיל בית הדין המחוזי על המבקש 18 חודשי השעיה בפועל מעיסוקו כעורך דין, והשעיה על תנאי למשך 36 חודשים מיום סיום תקופת ההשעיה.
ד. ביום 9.1.2014 עירער המבקש לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין על הכרעת הדין וגזר הדין בעניינו, תוך שטען לקיומן של שגיאות רבות בפסק דינו של בית הדין המחוזי; לבקשתו עוכב ביצוע העונש עד להחלטה אחרת.
ה. בית הדין המשמעתי הארצי דחה את ערעורו של המבקש לעניין הכרעת הדין, תוך שציין כי בטענותיו מנסה המבקש לבדוק מחדש הכרעות עובדה ומהימנות, ובאלה לא תיטה ערכאת ערעור להתערב. בית הדין גם התייחס לגופן של הטענות, וקבע כי הוא מצטרף לקביעותיו העובדתיות של בית הדין המחוזי לעניין הרשעתו של המבקש, לאחר שעמד על הסתירות בטענותיו של המבקש בפניו. אף על פי כן, לעניין העונש מצא בית הדין כי יש להקל עם המבקש במידת מה לנוכח נסיבותיו האישיות, היותו מפרנס יחיד למשפחתו, עברו הצבאי החיובי ותרומתו לקהילה. על כן, הפחית בית הדין שישה חודשי השעיה מעונשו של המבקש, כך שעונשו הועמד על 12 חודשי השעיה.
ו. כלפי החלטה זו הוגשו ערעורים הדדיים לבית המשפט המחוזי. המשיב טען כנגד גובה העונש, וביקש לשוב לעונש שנקבע בבית הדין המחוזי, ואילו המבקש חזר על טענותיו, גם במישור העובדתי, תוך שהדגיש את הסבל שנגרם לו כתוצאה מפרסום השעייתו ברחבי האינטרנט, אשר גרם כנטען לפגיעה גדולה בו, ובהיקף לקוחותיו; לשיטתו, האחראי לפרסום הוא המשיב. המבקש עתר לעיכוב ביצוע עונשו ובית המשפט המחוזי (השופטת א' נחליאלי חיאט) נעתר לכך ביום 15.8.2014, הואיל ולא ראה לנכון להפעיל את ההשעיה, אשר עוכבה עד כה, לקראת "הישורת האחרונה והמסיימת" בהליך המשמעתי המתנהל כנגד המבקש.
ז. בדיון בערעור לגופו, לאחר ששקל את טיעוני הצדדים, לא מצא בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא מ' דרורי) לשנות מממצאיו העובדתיים של בית הדין המשמעתי המחוזי כפי שאושרו בבית הדין הארצי. בהקשר זה ציין בית המשפט, כי אף שהמבקש לא הותיר אבן שלא הפכה במסגרת טיעוניו, אין לשנות מן העובדות המוצקות, כי תוכן התצהירים שקרי, ועורכת הדין פלונית הוחתמה עליהם, כאשר המנסח היה המבקש, והיא סמכה עליו כמעסיקה. זאת ועוד, בית המשפט התייחס לטענת המבקש באשר לחוסר צדק שנעשה עמו, נוכח פערי הענישה בינו לבין עורכת הדין – ודחה אותה; זאת, נוכח ההבדלים בין השניים, המצדיקים את השוני בענישה, לרבות היותו של המבקש היוזם, העובדה שהמבקש הואשם בעבירות נוספות, וקיומו של עבר משמעתי אל מול עברה הנקי של עורכת הדין. אשר לעונש שהוטל על המבקש, ראשית, ציין בית המשפט כי בנדון אין מניעה להתערבותו כערכאת ערעור, בגדרי גישות הענישה – המקלה והמחמירה – שהותוו בשני בתי הדין. שנית, בית המשפט דן במשקל שיש ליתן לעבירות שבוצעו בתקופת ההשעיה, וקבע כי מעשיו של המבקש בתקופת ההשעיה אכן מהוים הפרה של צו שיפוטי, אך אינם בליבת המקצוע, והמשיב לא הצביע על נזק קונקרטי שנגרם עקב כך; לבסוף, קבע בית המשפט כי בנסיבות המקרה, לנוכח נסיונו של המבקש להימלט מאימת הדין, תוך שהחתים את עורכת הדין, שכמעט שלא הייתה לה ברירה אלא לחתום, העונש שהוטל על המבקש בבית הדין הארצי מוצדק, ואין להקל עוד בעונשו חרף נסיבותיו האישיות. זאת, תוך שצוין כי אין לקבל את טענתו של המשיב, לפיה אין כמעט מקום להתחשבות בנסיבות אישיות בדין המשמעתי.
הבקשה
ח. מכאן הבקשה הנוכחית, בגדרה טוען המבקש כי מתעוררת כאן סוגיה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים קרי, השאלה האם ניתן היה להרשיעו, במסגרת ההליכים המשמעתיים, על סמך עדותה היחידה של עורכת הדין, שעה שעדות זו, לשיטתו, נדרשת לחיזוק בהיותה עדות של שותפה לדבר עבירה, לה הובטחה "טובת הנאה" בדמות הקלה משמעותית בעונשה. זאת – בהתאם לסעיף 54א'(א) לפקודת הראיות, שלפיו הרשעת נאשם על-פי עדות יחידה של שותפו לדבר עבירה במשפט הפלילי, טעונה דבר לחיזוקה; ואם השותף הוא בבחינת עד מדינה, עדותו טעונה סיוע. זאת ועוד, נטען כי סוגיה זו הועלתה בפני בית המשפט המחוזי, אולם בית המשפט לא דן בה ולא הכריע בה, ובכך לשיטת המבקש נגרם לו עיוות דין.
הכרעה
ט. לאחר שעיינתי בבקשה, אין בידי להיעתר לה. כלל ידוע הוא כי רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת מקום בו מתעוררת שאלה משפטית כללית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך, או כאשר עלול להיגרם עיוות דין חמור אם תידחה הבקשה (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור הדר חיפה בע"מ פ"ד לו(3) 123 (1982)). לא כל שכן משעסקינן בגלגול רביעי, אחרי שני בתי הדין המשמעתיים ובית המשפט המחוזי, ובכגון דא תינתן הרשות "במשורה שבמשורה" ( בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב (2009), וראו פסקאות ו-ז'). לא במקרה המצדיק גלגול רביעי עסקינן. ראשית, מעיון בפסקי הדין והפרוטוקולים הקודמים, הטענה המועלית עתה לגבי הצורך בחיזוק ראייתי לעדותה של עורכת הדין פלונית הועלתה לראשונה על ידי המבקש בטיעונו באולם בית המשפט המחוזי בחצי פה: "מעבר לעובדה שזו עדות יחידה שאין לה שום תוספת ראייתית...", וככל שעסקינן בטענה חשובה, היה מקום להעלותה עוד בבית הדין המשמעתי המחוזי, ומכל מקום להידרש אליה כדבעי. מקום שסוגיה המתייחסת לשאלה שלא התעוררה בערכאות המשמעת ובקושי הועלתה בבית המשפט, מועלית בשלב הנוכחי – איני רואה מקום להלמה (וראו גם רע"א 9667/07 מדינת ישראל נ' כלל שירותים פיננסיים בע"מ (8.12.2010); חמי בן-נון, טל חבקין הערעור האזרחי 214 (מהדורה שלישית, תשע"ג-2012)). גם אין להלום את טענת המבקש כי נגרם לו עיוות דין כתוצאה מאי הכרעה בסוגיה זו, לנוכח מועד העלאתה ודרך העלאתה; אין להפוך בית משפט זה לערכאה דיונית, וגם לא להמשיך סאגה זו.
י. שנית, אף לגופם של דברים לא העלה המבקש טעם המצדיק להידרש לסוגיית החיזוק הראייתי, לאחר שבית הדין המחוזי קבע את מהימנותה של עורכת הדין פלונית, ולאחריו אף שתי ערכאות הערעור לא מצאו להתערב בעניין זה; וקביעותיהן משתלבות בכלל נסיבות המקרה בנדון, לרבות הבקשות שהוגשו בשמו של המבקש כאמור. בהקשר זה יצוין כי מפרוטוקול בית המשפט המחוזי עולה שהמבקש בטיעוניו אף לא חלק על קביעת המהימנות באשר לעורכת הדין, אלא התמקד בפערי הענישה ביניהם. יתר על כן, עסקינן בהליך משמעתי; סעיף 67 לחוק לשכת עורכי הדין קובע, למשל, כי "בית דין משמעתי רשאי, מטעמים מיוחדים שיפרט בהחלטתו, לקבל ראיה אף אם לא הייתה כשרה להתקבל בבית משפט"; כך לגבי ראיה שאינה כשרה. ואולם, בנידון דידן עסקינן לא בראיה שאינה כשרה לעצמה אלא בטענת דבר לחיזוק (על"ע 2/70 דוד פרנקל נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין פד"י כ"ד(1) 729, 734 (1970)). ובית משפט זה כבר ציין שם, מפי השופט (כתארו אז) יצחק כהן, כי "הלכה פסוקה היא שעל הליך שבפני בית דין משמעתי אין להחיל את כללי המשפט הפליליים"; ויש לראות זאת על רקע אופיו של ההליך כהליך יעיל, שתכליתו להגן על דמותו של השירות הציבורי ועל אמון הציבור בתפקודו הנאות. בהתאם, דרישת תוספות ראייתיות בהליך המשמעתי נתונה לשיקול דעת ועליו להיות מופעל בהגינות ובסבירות. אין בידי איפוא לקבל את טענת המבקש, מה גם – וחשוב לא פחות – שעיון בחומר מגלה כי עדותה של עורכת הדין נתמכת בנסיבות המקרה, ואין ההרשעה נשענת על עדותה בלבד.
יא. ואכן, גם אם נלך לשיטת המבקש, נראה כי התוספת הראייתית הנדרשת מתקיימת בנדון. כאמור, סעיף 54א(א) לפקודת הראיות דורש תוספת של דבר לחיזוק, לצורך הרשעה על סמך עדותו של שותף לעבירה; ובית משפט זה כבר קבע, "שדי כי 'הדבר לחיזוק' יצביע על כך שעדות העד, הטעונה תמיכה (במקרה שלנו עדות השותף לעבירה), היא אמינה... באותו חלק של העדות המפליל את הנאשם העומד לדין..." (ראו דברי השופט בך בע"פ 6147/92 מדינת ישראל נ' שלמה כהן פ"ד מח(1) 62 (1994) 73)); ובהקשר זה נאמר (שם, דברי השופט (כתארו אז) חשין, בעמ' 80) "אותו 'דבר' יכול שיבוא מן הגורן או מן היקב...". נראה איפוא, כי קביעות בית הדין המשמעתי המחוזי לעניין אמינות עדותו של המבקש, ולא אפרט מתוך כבוד הבריות, מהוות החיזוק הנדרש לעדותה של עורכת הדין (ראו גם ע"פ 697/78 אברהם תמיר (שווילי) נ' מדינת ישראל (25.2.1979); ע"פ 238/89 אסקפור נ' מדינת ישראל פ"ד מג(4) 405 (1989)).על כן, כאמור, אין להלום את הטענה.
יב. לנוכח האמור, איני נעתר לבקשה.
ניתנה היום, י"ז בסיון התשע"ה (4.6.2015).