א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא מ' דרורי) מיום 20.1.15 בעמש"מ 29933-08-14, בו התקבל ערעורהמשיב על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (עו"ד א' כהן, גב' ר' פנצר, מר ח' אהרון) מיום 27.7.14 (הכרעת הדין מיום 12.6.14) בבד"מ 142/12. עניינה של הבקשה עבירות משמעת שבבסיסן מעשים מגונים והטרדות מיניות; בית הדין המשמעתי הרשיע את המשיב בביצוען של אלה, בית המשפט המחוזי זיכה מחמת הספק, ומכאן בקשה זו.
רקע
ב. נגד המשיב, מנהל מחלקה במרכז רפואי לבריאות הנפש ויליד שנת 1948, הוגש לבית הדין המשמעתי כתב תובענה המייחס לו עבירות משמעת לפי סעיפים 17(1), 17(2), ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963; זאת,בשל מעשים מגונים כלפי המתלוננת, רופאה במחלקתו, בלי הסכמתה, בניגוד לסעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ומעשים מגונים תוך ניצול יחסי מרות ביחסי עבודה, בניגוד לסעיף 348(ה) לחוק העונשין; וכן בשל הטרדה מינית של המתלוננת, בניגוד לסעיף 3(א)(2), 3(א)(4) ו-4 לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, ובניגוד להוראת סעיף 43.421(ב)(3) וסעיף 43.421(ב)(4) לתקשי"ר; המעשים נעשו – כנטען – בין ספטמבר 2011 לאפריל 2012.
בין היתר, נטען בכתב התובענה כי בהזדמנויות רבות בתקופה הרלבנטית, כאשר נכנסה המתלוננת למשרדו של המשיב בענייני עבודה ולאחר שהשניים סיימו את שיחתם המקצועית, נהג המשיב להושיט ידיו בצורה המזמינה את המתלוננת לגשת אליו. לאחר מכן הצמידה לגופו בין 5 ל-10 שניות, לשם גירויו המיני ובניגוד לרצונה של המתלוננת; בחלק ממקרים אלה, ניסתה המתלוננת להיחלץ מן החיבוק אולם המשיב הידק את אחיזתו, ובמספר הזדמנויות אמרה מפורשות למשיב להפסיק. בנוסף לכך, בחלק מהמקרים הללו, בעוד המתלוננת ניסתה להסיט את פניה כך שהמשיב לא יוכל לנשקה על שפתיה, החל המשיב – כנטען – לנשקה מספר פעמים רב על לחיה ועל צווארה במשך 30-15 שניות, לשם גירויו המיני ובניגוד לרצונה של המתלוננת, עד שהמתלוננת השתחררה וקמה.
בחודש אפריל 2012 התגלע ויכוח בין המשיב למתלוננת בנושא מקצועי, ולאחר מספר ימים ניגשה המתלוננת להתנצל על דבריה בפני המשיב. בסוףהשיחה הושיט המשיב את ידיו למתלוננת, כפי שעשה כאמור פעמים רבות קודם לכן, אולם המתלוננת אמרה "אני לא אשה כרגע בשבילך, אני רופאה", ואילו המשיב השיב – "את אשה, את אשה". בשלב זה, כאשר המתלוננת ביקשה לצאת מהמשרד, קם המשיב מכסאו, אחז את המתלוננת והצמידה לגופו, בניגוד לרצונה.
ג. בית הדין המשמעתי הרשיע את המשיב במיוחס לו. בפסק דין מפורט קבע בית הדין כי עדות המתלוננת נמצאה אמינה, כיון שהיתה קוהרנטית ועקבית, ולא העצימה את תיאורי המעשים המיוחסים למשיב. אשר לתמיהות מסוימות שעלו מעדותה – למשל, מדוע הסכימה שוב ושוב להתקדם אל עבר המשיב בסוף שיחותיהם, כאשר ידעה שהוא צפוי לחבקה או להצמידה אל גופו – נקבע כי אין לבחון בתבונה שלאחר מעשה את התנהגותה של המתלוננת, וכי פעמים רבות התנהלותו של נפגע בעבירות מין תיראה לסביבה כתמוהה או לא רציונלית. בנוסף, ציין בית הדין כי נמצאו תימוכין נוספים לעדותה של המתלוננת, וזאת בעדויות עמיתות ועמיתים להם סיפרה המתלוננת את שאירע, ותיארה בפניהם את התלבטויותיה כיצד לפעול בעניין. בית הדין נתן דעתו לטענת המשיב, לפיה המתלוננת סובלת מהפרעת אישיות נרקיסיסטית והיו לה עימותים נמשכים עם צוות המחלקה. לעניין זה נקבע, כי לא היה בטענה זו ובראיות שנשמעו בתמיכה בה, כדי לתרום לבירור העובדתי בשאלה האם המשיב ביצע את המיוחס לו. כן נקבע, כי גם הכחשתו הגורפת של המשיב, אשר אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות שבתיק, אינה תורמת לביסוס הגנתו. לכן, מצא בית הדין להרשיע את המשיב במיוחס לו.
ביום 27.7.14 גזר בית הדין את עונשו של המשיב. בשים לב לחומרת העבירות מחד גיסא, ולעברו הנקי ולתרומתו למערכת הבריאות מאידך גיסא, גזר בית הדין על המשיב עונש של נזיפה חמורה, פיטורים לאלתר ופסילה משירותבמשרד הבריאות למשך שנתיים.
ד. המשיב עירער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזינדרש למסכת העובדתית שנקבעה בבית הדין המשמעתי, ובחן אותה לפרטיה. במסגרת זו סבר, כי העדויות שבית הדין ראה כתומכות בגרסת המתלוננת, למעשה אינן תומכות בהרשעת המשיב במיוחס לו. ועוד, בשונה מקביעת בית הדין בסוגיה, קבע בית המשפט המחוזי כי העובדה שהמתלוננת בחרה לספר על שהתרחש, לטענתה, בפני מנהל בית החולים ולא להתלונן בפני הממונה על מעמד האשה במקום, אינה מעלה או מורידה לעניין בחינת רצונה של המתלוננת להתלונן; זאת בשונה מקביעת בית הדין, אשר ראה בכך אינדיקציה לחוסר רצונה של המתלוננת להתלונן, ומכאן הסיק בית הדין כי היה בזאת כדי לתרום לאמינות גרסתה. בנוסף, בשונה מקביעת בית הדין בסוגיה, בית המשפט המחוזי מצא כי העובדה שהמתלוננת לא נרתעה מתיאורן והדגמתן של פעולות "מסובכות" בפני בית המשפט, כגון האופן שבו הזמין המשיב את המתלוננת לבוא אליו כאשר ישב מאחורי שולחנו, אין בה כדי לתמוך בגרסתה או להפריכה.
ה. בהמשך, נדרש בית המשפט לעדויות המתלוננת והמשיב. נפסק לעניין זה, כי לא ניתן לקבוע ברף הראייתי הנדרש שגרסת המתלוננת עדיפה על פני זו של המשיב, שכן ניכר – כנאמר – כי הגישה את תלונתה לאחר סכסוך מקצועי בינה לבין המשיב, ויש חשש שמא אף אם היה קשר מיני בין הצדדים, המתלוננת החליטה אך בדיעבד כי זה נכפה עליה בניגוד לרצונה, וזאת כתוצאה מהסכסוך המקצועי עם המשיב.