בר"ע 50057-01-17

השופט רועי פוליאק

בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת אירית הרמל ונציגי הציבור ה"ה אברהם בן קרת ומאיר שריקי; סע"ש 16262-08-16) מיום 5.1.2017, לפיה נדחתה בקשת המבקש לסלק על הסף את התביעה שהוגשה נגדו על ידי המשיבים, תוך חיוב המבקש בהוצאות ההליך.

רקע

1. לטענת המבקש בבקשה שהגיש בבית הדין האזורי (להלן – בקשת הסילוק) ובבקשת רשות הערעור, פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה בהליך קודם, מהווה מעשה בית דין המחייב, בהתאם לתקנה 45(א)(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, את דחיית התביעה שהוגשה על ידי המשיבים על הסף.

    

2. שלושת בעלי הדין הם עובדים של רשות המסים, אשר הועסקו בתקופה הרלוונטית בבית המכס מרכז (להלן – בית המכס). המבקש כיהן, החל מחודש נובמבר 2013, כמנהל בית המכס והמשיבים היו כפופים למבקש. בעקבות העברת המשיבים מתפקידיהם לתפקידים אחרים בבית המכס, הגישו המבקשים, ביום 7.6.2015, כנגד רשות המסים, המבקש וועד העובדים הארצי, שנמחק בהמשך הדברים, בקשה לסעדים זמניים (סע"ש 13554-06-15; להלן – ההליך הקודם) . בעקבות החלטת בית הדין האזורי בהליך הקודם, הוגש ביום 30.6.2015 כתב תביעה, בגדרו עתרו המשיבים להורות כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ימנעו מהישנות ההתעמרות בהם ומפגיעה במעמדם, בשכרם בתחומי אחריותם וסמכויותיהם; יותירו את המשיבים בתפקידיהם או יציעו להם תפקידים הולמים; וכי כל שינוי בתפקיד יתבצע בהסכמה וינהגו בהם בהתחשבות ובהסכמה בתקופת ניסיון בתפקיד חדש. כמו כן ביקשו המשיבים "למנוע הכפפתם לנתבע 2 [המבקש – ר.פ] אשר בהתנהלותו כלפי התובעים, קיימים מניעים נקמניים ומתעמרים הפוגעים בתובעים מבחינה נפשית ומורלית". בכתב התביעה בהליך הקודם לא נדרשו, אם כן, סעדים כספיים והסעדים שנתבקשו צופים פני עתיד.

    

3. ביום 8.9.2015 התנהל הדיון בבקשה לסעדים הזמניים. המבקש, אשר יוצג בהליך על ידי בא כח רשות המסים, לא נכח בדיון. בדיון הוסכם כי המבקש יימחק מהבקשה וכי המשיבים יועברו לתפקידיהם החדשים, תוך שמירה על שכרם ותוענק להם חצי שעת הסתגלות בחצי השנה הראשונה מההעברה. לאחר הצגת ההסכמה בפני בית הדין, ציינה באת כח המשיבים לפרוטוקול, כי המשיבים "מבקשים להדגיש כי על אף המחיקה של המשיב 2 [המבקש – ר.פ], אין בכך כדי לוותר על טענותיהם כנגדו". בית הדין אישר את הסכמת הצדדים, מחק את המבקש מההליך ונתן להסכמה תוקף של פסק דין (להלן – פסק הדין בהליך הקודם).

    

4. ביום 7.8.2016 הגישו המשיבים תביעה כספית, בגדרה נתבקש בית הדין לחייב את המבקש לשלם למשיבים סכום של 380,000 ₪ עקב התעמרות, העסקה פוגענית וכפיית המשיבים לעבור לתפקיד אחר. עם קבלת התביעה, הוגשה על ידי המבקש בקשת הסילוק. המבקש טען בבקשת הסילוק, כי עם מתן פסק הדין בהליך הקודם, קם מעשה בית דין – על שני ראשיו: השתק עילה והשתק פלוגתא – וכי התביעה היא טורדנית, קנטרנית ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. בית בדין האזורי בחן את טענות המבקש ותגובת המשיבים ודחה את הטענה לפיה פסק הדין בהליך הקודם מהווה מעשה בית דין. בית הדין קבע, בין היתר, כי המבקש נמחק, בהסכמתו, מהתביעה בהליך הקודם, כך שאין מעשה בית דין בנוגע אליו ומשלא נרשמה מפיו התנגדות להודעת המשיבים, "ניתן ללמוד מכללא על הסכמתו למנוע חלות הכלל בעניינו". לגוף העניין נפסק, כי התביעה לא "נדונה לגופה והוכרעה" כמתחייב מהפסיקה אליה הפנה המבקש (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561) וכי הפלוגתא האם התעמר המבקש במשיבים כלל לא נדונה והוכרעה. בית הדין אף קיבל את טענת המשיבים, לפיה עילת התביעה בהליך הקודם היתה העברתם של המשיבים מתפקידם ופגיעה בשכרם ואילו העילה בהליך שלפניו היא התעמרות המבקש במשיבים, כך שאין מדובר בעילת תביעה זהה הגם שהמסכת העובדתית דומה. כמו כן דחה בית הדין האזורי את הטענה לפיה יש לסלק על הסף את התביעה מחמת היותה טורדנית וקנטרנית. משהמבקש לא ביקש לערער אחר הקביעה דלעיל, לא נרחיב בסוגיה.