בקשה לצו קיום צוואת המנוחה והתנגדות לקיומה

1.            מונחות לפניי בקשה לצו קיום צוואת המנוחה ר.ע. ז"ל מיום 8.7.04 (להלן: "הצוואה") והתנגדות לקיומה.

2.            המנוחה הלכה לעולמה ביום 8.11.08. היא השאירה אחריה שלושה ילדים: י', ש' ונ'.

3.            נ' ובתה, ט' (נכדתה של המנוחה), הן המבקשות את קיום הצוואה, בעוד שהמשיבים, בניה של המנוחה, י' ו-ש', מתנגדים לקיומה.

4.            המנוחה ציוותה בצוואתה על חלוקת רכושה כדלקמן:

א.      את דירת המגורים ציוותה המנוחה לנכדתה, ט', לרבות תכולתה;

ב.      את הכספים והזכויות הרשומים על שמה ציוותה לבתה, נ';

ג.        כל יתר הנכסים, ככל שישנם, יחולקו בין ילדי המנוחה בחלקים שווים.

         כן ציינה המנוחה בסעיף 2.ג.  לצוואה, כדלהלן :

אני מבקשת מכל צאצאי לכבד את החלטתי כאמור לעייל (הטעות בגוף הטקסט - ב .ג.) ולהימנע מכל ערעור עליה כיוון שהחלטתי להוריש את רכושי כאמור לביתי ונכדתי נעשתה לאחר שיקול דעת מעמיק ונוכח קירבתי אליהן ואמונתי בהן .

5.            טענתם המרכזית של המתנגדים לקיום הצוואה הינה כי המנוחה לא הבחינה בטיבה של הצוואה ולא הייתה כשירה לצוות במועד עריכתה. במהלך ההליך הוסיפו המתנגדים טענות נוספות: כי המבקשות נטלו חלק בעריכת הצוואה; וכי חתימת המנוחה על הצוואה איננה חתימתה האמיתית. בשל כל הסיבות הנ"ל, ביקשו לבטל את הצוואה.

6.            המבקשות דוחות את טענות המתנגדים, ומבקשות את קיום הצוואה.

7.            לאחר שעיינתי בתיק, בחוות הדעת הרפואיות ושמעתי את העדויות מטעם הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין ההתנגדות להידחות.

8.            העיקרון העומד בבסיס דיני צוואות הוא "מצווה לקיים דברי המת" )ראו לעניין זה את דברי כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג (1999) 817, 825 (2).

9.            בסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962, נקבע: " כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט". סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק הירושה"), מגדיר את הכשרות המשפטית כאשר מדובר בצוואה, כדלקמן: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול -דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה".

10.        אי לכך, כל אדם כשיר לצוות בצוואה, אלא אם מתקיימת אחת מהחלופות האמורות בסעיף 26 לחוק הירושה. החלופה הרלוונטית לענייננו היא שהמצווה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה במועד עריכתה.

11.        בפסיקה נקבע זה מכבר כי לא כל ירידה בכושרו הקוגניטיבי של המצווה, יהא בה כדי לשלול את כשירותו של המצווה לערוך צוואה. יתירה מזאת, אין די בהוכחה כי עובר לעריכת הצוואה או לאחריה, המצווה לא היה כשיר לצוות מבחינה קוגניטיבית. על הטוען לאי-כשרותו של המצווה, מוטל הנטל להוכיח ולשכנע כי במועד עריכת הצוואה היה המצווה במצב קוגניטיבי אשר היה בו כדי לשלול את כשירותו לערוך צוואה. ראו דברי השופט א' ברק כתוארו אז בע"א 160/80, 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 101, 105 (1981)).

הגבלת כשרות זו, הנובעת מחוסר היכולת להבחין בטיבה של צוואה, אין עניינה בסטטוס של המצווה אלא במצבו הנפשי והגופני בשעת עריכת הצוואה. סטטוס של קטינות או פסלות מביא לבטלות הצוואה, גם אם הקטין או פסול הדין ידעו להבחין בטיבה של צוואה. ואילו בענייננו הצוואה תהא בטלה, רק אם יוכח - בעדות רפואית או אחרת - כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. נטל השכנוע בעניין זה מוטל על הטוען לחוסר כשרות זו (ראה: ע"א 190/68). חומר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה. על כן תקפה צוואה, שנעשתה בתקופה, שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה המצב (lucidum intervalum) (ראה: הצעת חוק הירושה (משרד המשפטים, תשי"ב) 75).

         (ההדגשות שלי - ב.ג.)

         ראו גם: ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, פ"ד מט(1) 318, 327-328 (1995); ת"ע (ת"א) 104991/07 ו.ב. נ' ישיבת ההסדר ר"ג, פורסם במאגרים משפטיים (2011).