בקשה לבירור יהדות שלא אגב ענייני נישואין וגירושין שהוגשה תוך ניסיון להטעות את בית הדין ולעקוף רשויות אחרות

לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בירושלים מיום א' במרחשוון התש"ף (30.10.2019) שלפיה בית הדין נעדר סמכות לדון בבקשת המבקשת. בית הדין נימק את החלטתו וכתב כי המבקשת ציינה שבקשתה לבירור יהדות היא לצורכי עלייה לארץ בלבד ולא לצורכי נישואין וגירושין, ועל כן אין לבית הדין סמכות לדון בתיק.

כשמונה חודשים לאחר מתן החלטת בית הדין האזורי, הגישה המערערת ערעור על ההחלטה. לאחר עיון בבקשה, בהחלטות בית הדין האזורי ובנימוקים, מצאנו כי יש לדחות את הערעור על הסף, ולהלן יפורטו הדברים.

דחיית הערעור משום באיחור רב מהמועד הקבוע בתקנות הדיון

ערעור לבית הדין הגדול יש להגיש לפי הוראות פרק ט"ו לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון). תקנה קל"ח קובעת כי תקופת הערעור היא שלושים יום מיום מתן פסק הדין. במקרה שלפנינו עברו הרבה למעלה משלושים יום מיום מתן פסק הדין. המערערת לא ביקשה ארכה לצורך הגשת הערעור ולא ציינה כל נימוק שבשלו יש מקום להאריך את תקופת הערעור. רק בשל כך יש לדחות את הערעור על הסף ללא דיון לגופם של דברים.

דחיית הערעור לגופו

מכל מקום יש לדחות את הערעור על הסף גם לגופם של דברים. לבית הדין סמכות ייחודית לדון בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל. זאת לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג – 1953 (להלן: חוק שיפוט בתי הדין). במסגרת זו לבית הדין סמכות לדון בבירור יהדותו של אדם אגב דיון בענייני נישואין וגירושין. במקרים שבהם ברור שהפנייה אינה לצורך נישואין וגירושין אלא לצרכים אחרים אין לבית הדין סמכות לדון בבקשה.

במקרה שלפנינו המערערת מציינת פעם אחר פעם כי כל בקשתה לאישור או בירור יהדות היא כדי שתוכל להגר לישראל. לדבריה "הגשתי בקשה לעלייה לארץ ישראל", והחלטת בית הדין האזורי הובילה לתוצאה ש"משרד הפנים ביטל את בקשתי לעלייה", "ולכן אני מבקשת לערער על החלטת בית הדין האזורי [...] כי ברצוני לעשות עלייה" (מתוך הערעור). במקרה כזה, שבו המבקשת חוזרת ואומרת שכל מטרתה בבקשה לאישור יהדות הוא לצורך עלייה לארץ ישראל, אין לבית הדין סמכות לדון. הדבר נכון במיוחד כשהמערערת לא העלתה כל טענה שבגינה אפשר היה לקשור את בקשתה לבירור יהדות בענייני נישואין וגירושין.

התנהלותה הפסולה של המערערת שניסתה להטעות את בית הדין ולהשתמש בו כדי לעקוף את הרשויות האחרות

לכאורה, די בכך כדי לדחות את הערעור על הסף הן משום שהוגש באיחור ללא בקשת ארכה, והן לגופם של דברים.

עם זאת, ראינו לנכון להרחיב במקרה זה כיוון שבקשת רשות הערעור והמסמכים שצורפו לה, העלו תמיהה – מדוע בקשות המערערת לעלייה נדחות, ובמיוחד כשהמערערת צירפה לערעור תעודת יהדות משנת תשע"ג, חתומה לכאורה על ידי מנהל מחלקת אישות וגרות ברבנות הראשית לישראל המאשרת, לכאורה, את יהדותה? על כן, תמהנו, מדוע הייתה צריכה המבקשת לפתוח בהליך בירור יהדות בבית הדין הרבני בשנת התשע"ח (2018), חמש שנים לאחר קבלת תעודת היהדות, לכאורה?

עיון בתיק בית הדין האזורי העלה כי הן בפתיחת התיק בבית הדין האזורי והן בערעור שהוגש לפנינו הסתירה המערערת החלטות מהותיות שנתנו בעניינה רשויות המדינה. בין היתר הסתירה הליכים שניהלה במשרד הפנים, באגף הגיור במשרד ראש הממשלה, עתירה לבג"ץ שהגישה ומשכה בהמלצת בית המשפט וכן הלאה.

לא סתם הגיעה המערערת לבית הדין הרבני בהליך שאמור להיות מנוהל ברשויות אחרות. לאחר שהרשויות האחרות דחו את פניותיה תוך נימוקים ברורים, סברה המערערת כי לאחר שנדחתה בדרך הישר תוכל לפנות לדרך עקלקלה ותוך הטעיית בית הדין לקבל החלטה בעניין אישור יהדותה וכך לעקוף ולהתגבר על החלטות שאר רשויות המדינה.

אנו לא נוכל ליתן לכך יד.

עיסוק בהליך סרק אשר מגיש פונה חסר תום־לב, גובה זמן יקר אשר יכול להיות מושקע בתיקים המשחרים לפתחו של בית הדין. התנהלות שכזו המלווה בהסתרת מסמכים, הסתרת מידע והטעיה של בית הדין היא חמורה ביותר.

פסק דין ומתן הוראות

א.         נוכח כל האמור, הערעור נדחה.

ב.         המערערת מחויבת בהוצאות לאוצר המדינה בסך של 5,000 ש"ח.

נציין כי לפי שורת הדין היה מקום לפסוק הוצאות בשיעור גבוה יותר, אך בשלב זה החלטנו לפסוק הוצאות בסכום נמוך לפנים משורת הדין. אם יוגשו הליכי סרק נוספים מטעם המערערת ויימצא כי היא ממשיכה לבזבז את זמנו היקר של בית הדין, יוטלו הוצאות בשיעור גבוה יותר.