בע"מ 9884/16 פלונית נ' פלוני

א.           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בלוד (השופטות מ' נד"ב, ב' טולקובסקי וח' קיציס) בעמ"ש 14368-01-16 מיום 21.11.16, שבמסגרתו התקבל בחלקו ערעור המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (השופטת מ' פולוס) בתמ"ש 28227-11-13 מיום 22.11.15. עניינה של הבקשה – הוכחת שיתוף ספציפי בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים.

רקע והליכים קודמים

ב.            המשיב והמבקשת (להלן בני הזוג) נישאו ביום 8.3.06 ונפרדו ביום 15.11.13. לבני הזוג שני ילדים קטינים. טרם הנישואין, ביקש המשיב כי יחתמו השניים על הסכם ממון, וטיוטה שלו נערכה על-ידי חברו, עו"ד ע"ב. בטיוטה נכתב, כי תחול הפרדה בין נכסי הצדדים אשר נצברו עד לאותו מועד, ושאם ירכשו הצדדים דירה משותפת יירשמו הזכויות בה לפי שיעור ההשקעה בפועל של כל אחד מן הצדדים. המבקשת סירבה לחתום על ההסכם, ואיימה לבטל את הנישואין ואף לפעול להפסקת הריונה עם בנם הבכור. לאחר שנועץ בעו"ד ע"ב, אשר הסביר לו כי ממילא קובע חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן חוק יחסי ממון או החוק) כי נכסים שנצברו קודם לנישואין אינם משותפים, חזר בו המשיב מבקשתו והצדדים נישאו.

ג.            למען שלמות התמונה יצוין, כי עובר לנישואין עבד המשיב כשכיר בחברה, והמבקשת הפעילה עסק למתן שיעורים פרטיים במתמטיקה. בשנת 2008 פוטר המשיב מעבודתו, וניסיונו להקים חברה עצמאית כשל. המבקשת עשתה חיל בעסקה, ובשנת 2012 הקימה חברה המספקת שיעורים פרטיים (להלן החברה), שבה עבד גם המשיב. כן יצוין, כי במהלך שנות נישואיהם התגוררו בני הזוג בדירה שכורה, בעוד שנכסים אשר היו בידי המשיב – דירה בעיר נהריה שקיבל בירושה ותיק ניירות ערך – הוחזקו בנפרד, והפירות שנתקבלו מהם הופקדו בחשבון בנק שברשותו. מחשבון זה נמשכו כספים לצורך רכישת נכסים נוספים: שתי יחידות במגרש בהוד השרון וזכויות בדירה במדינת מונטנגרו. לאורך השנים עשה המשיב ברכושו הנפרד כרצונו, בעוד המבקשת לא השביחה נכסים אלה בדרך כלשהי ולא היתה שותפה בניהולם. אין מחלוקת כי כספים שנמשכו מן החברה שימשו לתשלום עיקר הוצאותיו של משק הבית המשותף. עוד יצוין, כי כשנה וחצי לפני הפרידה, הביעה המבקשת את רצונה שבני הזוג ירכשו דירה למגורים. תחילה התנגד לכך המשיב, אולם בהמשך שינה טעמו ואף לקח חלק פעיל בתהליך. בסמוך למועד הקרע, ביקש המשיב כי יערכו השניים הסכם ממון עובר לרכישת הדירה; הסכם כזה לא גובש, וזמן קצר לאחר מכן נפרדו בני הזוג כאמור.

ד.            על רקע הליכי הגירושין, הגישה המבקשת תביעת מזונות ותביעה רכושית, עליה נסבה הבקשה דנא, בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון. במסגרת זו תבעה לקבל את מחצית הזכויות בנכסי המשיב שצוינו מעלה: הדירה בנהריה, תיק ניירות הערך, שתי היחידות במגרש בהוד השרון והזכויות בדירה שבמונטנגרו (להלןהנכסים החיצוניים). בפסק דין מיום 22.11.15 קיבל בית המשפט (השופטת מ' פולוס) באופן חלקי את התביעה הרכושית, כך שהמבקשת תהא זכאית למחצית מן הזכויות בנכסים החיצוניים, למעט המגרש בהוד השרון. נפסק, כי המשיב הציג בפני המבקשת מצג אקטיבי בדבר כוונתו לשתפהּ בנכסים החיצוניים בשני מועדים. ראשית טרם הנישואין, בכך שלא חלק עם המבקשת את המידע המשפטי אשר מסר לו עו"ד ע"ב, ולפיו נקודת המוצא החוקית אינה שיתוף בנכסים חיצוניים, אף בלא שהצדדים חתמו על הסכם ממון. שנית במהלך החיפושים אחר דירה למגורים, הואיל והיה ברור לבני הזוג כי רכישתה לא תתאפשר בלא שימוש בחלק מרכושו של המבקש. נקבע, כי מצגים אלה ממלאים אחר הדרישה לקיומו של "דבר מה נוסף" שיש בו כדי להעיד על כוונת שיתוף ספציפי בנכס חיצוני (וראו בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, פסקה 17 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (2012), להלן פרשת אלמונית).

ה.                  המשיב עירער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בלוד. בפסק דין מיום 21.11.16 הוחלט (השופטות מ' נד"ב, ב' טולקובסקי וח' קיציס) לקבל את הערעור. נקבע, כי אף שהוכרה בפסיקה האפשרות ליצירת שיתוף בנכסים אשר הוחרגו מהסדר האיזון הקבוע בחוק יחסי ממון, במקרה דנא לא עמדה המבקשת בנטל הנדרש להוכחת כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי. הוטעם, כי בית המשפט לענייני משפחה החיל את נטלי ההוכחה המקלים שעוצבו בפסיקה, בין היתר בפרשת אלמונית, לעניין הוכחת כוונת שיתוף בדירת מגורים, ואולם הסכסוך הנוכחי נוגע לנכסים אחרים. נאמר, כי אין לראות בחזרתו של המשיב מדרישתו לערוך הסכם ממון משום מצג אקטיבי, הואיל וקביעה זו מנוגדת להסדר הקבוע בחוק יחסי ממון. כן צוין, כי התנהגותו של המשיב כלפי הנכסים החיצוניים לאורך שנות נישואיו העידה על כוונתו להפרידם מן הרכוש המשותף, ואפילו התנהלותו סביב חיפוש הדירה למגורים לא עלתה כדי מצג שווא לעניין זה; זאת בפרט, מאחר שבסופו של יום לא נרכשה הדירה. מעבר לאמור נדחתה טענת המבקשת, לפיה יש להחיל את מודל "הקהילה המשפחתית", המגלה נכונות רבה יותר להחלת כוונת שיתוף בנכסים חיצוניים מקום בו מתאפיינים הנישואין באורח חיים קישורי, כבסיס להסדרת הרכוש הזוגי. הוטעם, כי מודל זה הושאר בצריך עיון בפרשת אלמונית, ושאף המלומדים אשר תומכים בהחלתו הדגישו כי יש להקל בנטל ההוכחה כאשר מדובר בדירת מגורים או בנכס משפחתי מובהק אחר (וראו שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי 190 (2016), להלן ליפשיץ, אליו הפנה בית המשפט המחוזי בפסקה 30 לפסק דינו). 

בקשת רשות הערעור

ו.             הבקשה הנוכחית מופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לשיטתה של המבקשת, המקרה דנא מעורר שאלה משפטית עקרונית בדבר היקף תחולתה של דוקטרינת השיתוף הספציפי על נכסים חיצוניים, ולפיכך מצדיק ליתן רשות ערעור. כן נטען, כי חלוקת הנכסים שנערכה במסגרת פסק הדין יצרה עוול כלפי המבקשת, אשר נותרה בלא זכויות בנכסים שעליהם הסתמכה לאורך שנות הנישואין. לטענתה, בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי לא ניתן לגזור גזירה שוה מן הפסיקה בנוגע לכוונת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי לגבי נכסים חיצוניים אשר אינם דירת מגורים; לעניין זה מפנה הבקשה לשורה של פסקי דין בבית משפט זה, מהם עולה – לשיטתה – נכונות להכיר במודל "הקהילה המשפחתית" הנזכר מעלה. בהמשך לאמור גורסת המבקשת, כי ניתן לבחון את יחסי הנישואין באספקלריה חוזית, ומשכך להכיר בחובת תום לב מוגברת השוררת בין בני הזוג. אשר על כן נטען, כי במקרה דנא הפר המשיב בהתנהגותו את חובת תום הלב המוטלת עליו, שעה שחזר בו מן הדרישה לערוך הסכם ממון, ובכך יצר מצג לפיו קיבל את דרישתה של המבקשת לנהל חיי נישואין שיתופיים. בנוסף, משיגה הבקשה על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בדבר התנהגותו של המשיב כלפי הנכסים החיצוניים במהלך תקופת הנישואין, וכן על הקביעה לפיה התנהלותו ביחס לחיפושי הדירה לא עלתה כדי מצג שווא נוסף, אשר נגדה את ממצאיו של בית המשפט לענייני משפחה.

תגובת המשיב