בן-שושן נ' רשות השידור ירושלים

פסק דין

התובע, מר אשר בן שושן (להלן: "התובע"), הינו מפיק במחלקת מורשת ישראל ברשות השידור.

הנתבעת, רשות השידור, הינה תאגיד הפועל מכוח חוק רשות השידור, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק רשות השידור") (ולהלן: "הנתבעת").

התובע הגיש תביעה זו (ביום 1.11.11) למתן סעדים הצהרתיים כדלהלן:

"כי ימי המחלה הבלתי מנוצלים אשר נצברו מיום תחילת העסקתי בנתבעת ביום 11.08.1984 ושנמחקו בעת מעברי למעמד עובד מן המניין ביום 1.1.2007 יוחזרו וייכללו במאגר ימי המחלה הבלתי מנוצלים העומדים לרשותי.

כי הנתבעת חייבת, למפרע, לנהוג על פי הוראות התקשי"ר, שעל פיו, לאחר תאונת עבודה היא חייבת לחשב את ערכם הכספי של ימי המחלה, בתקופה שלאחר 13 השבועות הראשונים, בהתאם להוראות שבסעיפים 33.655 וכן 33.656, דהיינו שהמשכורת הקובעת לחישוב ימי המחלה היא המשכורת החודשית הכוללת את כל הרכיבים החייבים בדמי ביטוח לאומי, ולא רק את הרכיבים הפנסיונים."

העובדות

התובע החל את עבודתו אצל הנתבעת בחודש אוגוסט 1984, כעובד ארעי. התובע עבד במעמד עובד ארעי עד ליום 31.12.06 והחל מיום 1.1.07, בעקבות הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין (בתיק עב' 1278/06), נקלט התובע כעובד קבוע בשכר חודשי.

התובע נפגע בשתי תאונות עבודה בעקבותיהן הוא נעדר מעבודתו לתקופות שונות כמפורט להלן:

תאונת עבודה מיום 5.11.09, כתוצאה ממנה נעדר התובע מעבודתו מיום 6.11.09 עד ליום 16.12.09 (להלן: "התאונה הראשונה"). בגין היעדרות זו קיבל התובע דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי והנתבעת שילמה לתובע הפרשים בין משכורתו החודשית הממוצעת בשלושה החודשים שקדמו למועד הפגיעה לבין דמי הפגיעה.

התובע שב לעבודה סדירה ביום 16.12.09 ובהמשך נעדר לסירוגין במועדים שונים ובלתי רצופים בגינם קיבל דמי נכות מהמוסד לביטוח לאומי, בין היתר עבור התקופה שמיום 30.6.10 עד ליום 12.8.10 (להלן: "התקופה הנוספת עקב התאונה הראשונה") בגינה שילמה הנתבעת לתובע הפרשים בין משכורתו החודשית הרגילה לבין דמי הנכות, כנגד זקיפת ימי מחלה שצבר.

תאונת עבודה מיום 31.3.11, כתוצאה ממנה נעדר התובע מעבודתו מיום 1.4.11 עד ליום 1.9.11.

בגין התקופה מיום 1.4.11 עד ליום 30.6.11 (13 שבועות ראשונים) קיבל התובע דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי והנתבעת שילמה לתובע הפרשים בין משכורתו החודשית הממוצעת בשלושה החודשים שקדמו לפגיעה לבין דמי הפגיעה.

בגין התקופה מיום 1.7.11 ועד ליום 31.8.11 (להלן: "התקופה הנוספת עקב התאונה השניה")–קיבל התובע דמי נכות חודשיים מהמוסד לביטוח לאומי והנתבעת שילמה לתובע הפרשים בין משכורתו החודשית הרגילה לבין דמי הנכות, כנגד זקיפת ימי מחלה שצבר.

הסכומים ששולמו לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי והנתבעת פורטו בתלושי השכר שצורפו לכתב ההגנה.

בין הצדדים נתגלעה מחלוקת לעניין בסיס השכר שלפיו יש לחשב את הפרשי השכר שקיבל מהנתבעת עבור מחלתו בתקופות הנוספות בהן נעדר מעבודתו עקב שתי תאונות העבודה בהן היה מעורב. התובע פנה בעניין זה לגורמים רבים אצל הנתבעת וכן לנציבות שירות המדינה ומשלא התרצה מהתשובות שניתנו לו הגיש ביום 20.2.11 בקשה למתן צו שיורה לנתבעת להבהיר מהו הנוהל עליו היא מסתמכת לעניין תשלום בגין ימי מחלה בתום התקופה בגינה משולמים דמי פגיעה בהתאם לחוק הביטוח הלאומי (התקופה שלאחר 13 השבועות הראשונים).

בתגובתה לבקשה, טענה הנתבעת כי היא פועלת בהתאם להוראות התקשי"ר (סעיפים 33.655 ו-33.656) וכך פעלה בעניינו של התובע וכי הדבר הובהר לתובע בפניותיו הרבות אליה. ביום 25.9.11 התקיים דיון בנוכחות הצדדים במסגרתו הבהיר בית הדין לתובע כי "תביעתו אינה כספית וכי הוא קיבל תשובה מאוד ברורה לבקשתו בכתב התשובה". בהתאם להסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין נמחקה הבקשה תוך שמירת הזכות לתובע להגיש תביעה כספית נגד הנתבעת (תיק ס"ע 35703-02-11).

ההליכים

התובע הגיש תביעה זו לסעדים הצהרתיים ביום 1.11.11.

הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף (מחמת מעשה בית דין והתיישנות) שנדחתה בהחלטת בית הדין מיום 15.4.12, בכפוף להגשת תביעה מתוקנת המפרטת את תביעתו הכספית של התובע בתוך 14 יום.