בית המשפט העליון זיכה מחמת הספק מורשע ברצח

השופט א' א' לוי:

1.        מבוא

           ביום א' בחשוון התשס"ד (27.10.03) הרשיע בית המשפט המחוזי בתל-אביב את המערער, גרגורי בשירוב, בעבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעקבות כך גזר לו מאסר עולם.

           המערער, שבמהלך משפטו דבק בטענה לפיה את הרצח ביצע אחד - פואד מורדוב (להלן: פואד), הוסיף לטעון זאת גם בשלב הערעור. ההליכים בפני בית משפט זה החלו בחודש ניסן התשס"ד (20.4.2004), ומאז ידעו הם תלאות רבות עליהן אעמוד בהמשך, אולם תחילה אפנה לפרטי האישום והכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי.

2.        האירועים בהם עוסק ערעור זה התרחשו בתאריך 27.3.02. בשעה 22.45 לערך יצא איגור דבוז'אנוב (להלן: "המנוח") מבית אחותו בראשון-לציון כשהוא שתוי. בפינת הרחובות הרצל ותרמ"ב הוא פגש שלוש נערות: אלמירה זדבריאלוב (להלן: "אלמירה"), אנה שאולוב (להלן: "אנה") ולנה פוליאק (להלן: "לנה"). המנוח פנה לנערות במילים בוטות ואף ניסה לגעת באחת מהן, אולם הנערות נמלטו משם עד שפגשו את המערער שהיה אותה שעה בחברתם של אחיה של אלמירה - אלמר זדבריאלוב (להלן: "אלמר") וגרגורי זרצקי המכונה "גושה" (להלן: "גושה"). לאחר ששמעו מפיהן על הגבר שהטריד אותן, הלכו השלושה לכיוון המנוח שהיה אותה שעה ליד תחנת הדלק המצויה בסמוך לתחנה המרכזית הישנה בראשון-לציון. לגרסת המשיבה, החל המערער, שנשא עמו סכין בעלת להב של כ-10 ס"מ, לצעוק על המנוח, ובהמשך דקר אותו עם הסכין בבטנו. המנוח התמוטט ונפל ארצה, ואז בעט המערער בצלעותיו ונמלט ביחד עם שני חבריו מהמקום. בדיעבד התברר, כי הדקירה גרמה לקרע בעורק ראשי בבטנו של המנוח, דבר שגרם בהמשך למותו.

ההליכים בפני בית המשפט המחוזי

3.        במרכז ראיותיה של המשיבה ניצבת גרסה שנרשמה מפיה של עדת התביעה ילנה ינין (להלן "ילנה"), ביום 28.4.02. תחילה הכחישה ילנה כי יש בפיה פרטים אשר עשויים לפענח את תעלומת רצח המנוח, אולם, בשלב כלשהו חלה תפנית בגרסתה ומפיה נרשמה ההודעה ת/1. לדבריה, כאשר עשתה את דרכה לפגוש את חברתה היא שמעה צעקה, ואז הבחינה במערער המוכר לה, כשהוא ושני חבריו מקיפים אדם, והמערער נזף בו וצעק עליו תוך שימוש במלים בוטות. ילנה ראתה את אותו אדם מנסה להרגיע את המערער בתנועות יד, ועל אשר התרחש בהמשך היא מסרה בזו הלשון:

"המשכתי ללכת חציתי על המדרכה ליד החניון של התחנה המרכזית ואז ראיתי אותם עומדים אחרת, הבחור שאני לא מכירה עם הפנים אלי ... גרישה [המערער] באמצע, מצד ימין גרישה ומצד שמאל אלמר. הם היו עם הגב אלי. הסתכלתי ואז ראיתי שגרישה עושה תנועה עם היד ככה מלמטה לכוון הבטן של הבחור מולו. גרישה יותר נמוך מהבחור מולו. כאשר גרישה החזיר את היד הבחור מולו נפל על הרצפה, על הגב. אני המשכתי ללכת. ראיתי את גרישה אני חושבת שנתן לו עוד בעיטה, ראיתי רק אחד את גרישה נתן לו בעיטה אני חושבת בבית החזה לא זוכרת וודאי ... ראיתי שהוא נפל גרישה נתן לו בעיטה אני סובבתי את הראש והמשכתי ללכת." (ראו עמ' 2, ואילך של ההודעה ת/1, וכן ת/2אב', עמ' 5 ואילך, וכן עמ' 22 ואילך).

           ילנה הוסיפה וסיפרה כי שעה שעשתה את דרכה לביתה, בשעה 3.00 עד 4.00, היא פגשה את גרישה ששאל אותה אם חלפה אותו יום ליד התחנה המרכזית. על כל היא השיבה בשלילה, וכך נפרדו. לנוכח גרסה זו של העדה היא נשאלה לפשר הכחשותיה בשלבים הראשונים של החקירה, ועל כך השיבה (ראו עמ' 4):

"מה שראיתי זה מה שסיפרתי. למה לי עכשיו לשקר. פשוט מקודם לא רציתי לספר עליו. לא רציתי סתם עם גרישה שיהיו לי בעיות אם הוא יודע את מה שסיפרתי נגדו יהיה לי רק יותר רע. אני לא מפחדת ממנו פשוט לא רוצה לאבד את היחסים הרגילים של מכרים."

           בחקירתה ביום 1.5.02 נשאלה ילנה על הטענה בדבר מעורבותו של פואד מורדוב ברצח. וכך התנהל הדו-שיח (ראו ת/4ב', עמ' 2):

"חוקר - עכשיו אני שואל אותך ... פואד היה שם?

ילנה - לא ...

חוקר - בטוח שלא היה שם פואד?

ילנה - בטוח לא ...

חוקר - פואד היה שם? ראית את פואד?

ילנה - לא. לא היה"

באותו יום, בעת שילנה עומתה עם אלמירה, היא שינתה את גרסתה המפלילה את המערער, אולם משהוצאה אלמירה מהחדר השיבה בחיוב לשאלת החוקרים, כי תשובתה בעימות נבעה מחששה כי יוודע ברבים שהיא הפלילה את המערער ("שהם לא ידעו שאני אמרתי את זה ... הם יכולים לחשוב שאני אמרתי (ת/4ב' עמ' 8) ... אני לא רוצה לאבד קשר עם אנשים אחרים" (ת/4ב', עמ' 10).

           במשך אותה חקירה הוכנסה אלמירה בשנית לחדר החקירות, וילנה חזרה וביצעה תפנית בעדותה, כאשר אמרה לחברתה (ראו עמ/ 15):