בית הדין ימשיך לדון בתביעת מזונות ילדים אם הובעה הסכמת הצדדים באמצעות השתתפות שני הצדדים בהליך, ואף אם היה זה לפני פסיקת בית המשפט העליון

בפנינו בקשת הנתבע לסילוק על הסף של תביעת התובעת למזונות ילדים בבית הדין הרבני תוך קביעה כי הסמכות לדון במזונות הילדים נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.

טענותיו העיקריות לכך הן שתים:

א. לאור פסיקת בית המשפט העליון שנתנה לאחרונה בתיק 7628/17.

ב. אמנם המבקש (הנתבע) עצמו פתח תיק למזונות ילדים בבית הדין לפני זמן מה, אך אין לראות בכך הסכמת שני הצדדים, ולהסיק מכך כי בית הדין הרבני קנה סמכות בהתאם לסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, משום שהתיק שפתח המבקש אז היה לפני פסיקת בית המשפט העליון שנתנה לאחרונה בתיק 7628/17.

במסגרת החלטת בית הדין מיום ח' באדר תש"פ (4.3.20), בקשתו הועברה לתגובת התובעת בתוך 7 ימים.

התקבלה תגובת התובעת, המציגה החלטת בית המשפט מיום ט"ו בשבט תש"פ (10.2.20) בה נדחתה בקשת הנתבע להורות כי הסמכות לדון בתיק מזונות זה מסורה לבית המשפט, ונקבע בהחלטת בית המשפט הנ"ל כי בית המשפט נעדר סמכות לדון בתיק זה מפני כיבוד ערכאות הדדי, ובית המשפט מחק את התביעה המקבילה שהוגשה בפניו. ועוד ציין שם בית המשפט, כי אין לאפשר מצב בו הנתבע אינו מרוצה מהחלטת בית הדין ופונה לערכאה מקבילה בתקווה לקבלת תוצאה אחרת. התובעת טוענת בתגובתה כי הנתבע בחר להסתיר החלטת בית המשפט זו מבית הדין במסגרת בקשתו הנוכחית. כן העלתה התובעת טענות נוספות לדחיית הבקשה, ואף דורשת פסיקת הוצאות משפט בגינה.

נציין כי אכן נצפה, שבחוסר תום לב, לא ציין הנתבע בבקשתו לסילוק על הסף של תביעת התובעת למזונות ילדים בבית הדין הרבני, את החלטת בית המשפט הנ"ל.

למעשה, אף בלא ההחלטה הנ"ל של בית המשפט, לא היה מקום להיעתר למבוקש, ונבאר.

תיק התביעה של התובעת למזונות ילדים נפתח כבר ביום י"ט באב תשע"ט (20.8.19), נתנו בו כבר 9 החלטות (מלבד זו), ובהחלטת בית הדין מיום ג' באלול תשע"ט (3.9.19) אף נפסקו מזונות זמנים, ואף במסגרת החלטת בית הדין מיום י"ב באלול תשע"ט (12.9.12) נפסקו מזונות ילדים (החלטות שנתנו לפני פסיקת בית המשפט העליון בתיק 7628/17, שנתנה בסוף חודש ספטמבר 2019). מאז החלטת בית המשפט העליון לא הגיש הנתבע בקשה לסגירת התיק, אף שמאז נמשכה התנהלות שבתיק.

כמובן שלא ניתן לקבל מצב, שבעל דין, שלא נוחות לו החלטות בית הדין לאחר ניהול תיק מתמשך, מבקש לסגור את התיק בפני בית הדין בהעדר סמכות, טענה שלא העלה קודם לכן במהלך ניהול תיק זה.

ונוסיף ונבאר. בנדון דנן התנהל בבית הדין הליך בעניין מזונות הילדים, ניתנו החלטות הוגשו כתבי טענות ובקשות, כאמור, כאשר הנתבע לא התנגד לסמכות בית הדין ואף לא העלה את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהייתה לו. כלל ידוע בעניין הסמכות הוא, שאת ההתנגדות לסמכות בית הדין, על בעל הדין להעלות בהזדמנות הראשונה (סעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה). כאמור, בכל ההליך האמור, הנתבע לא טען כנגד הסמכות ואף לא העלה את הדבר כשאלה.

אלא שנצפה כי לטענת הנתבע, אף שהוא עצמו פתח תיק למזונות ילדים בבית הדין לפני זמן מה, ברם, לטענתו, ההזדמנות הראשונה לטעון כנגד הסמכות קמה לו רק לאחר פרסום בע"מ 7628/17.

נבחן טענה זו.

השתתפות הצדדים בהליך בבית הדין, על פי פסיקות בית המשפט העליון, מהווה הבעת הסכמה לסמכות בית הדין, המלמדת כי הייתה הסכמה מכללא אף מצד הנתבע לסמכות בית הדין, בטרם נטענה בשלב מאוחר יותר טענת חוסר סמכות על ידו. סמכות בית הדין, כידוע, יכולה לנבוע הן לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, מכוח כריכת העניינים הכרוכים לתביעת גירושין, והן לפי סעיף 9 לחוק זה, מכוח הבעת הסכמת הנוגעים בדבר לסמכות בבית הדין. כידוע, הבעת הסכמה זו לסמכות בית הדין אינה חייבת להיות הסכמה מפורשת בכתב או בעל פה, אלא יכולה היא להיות גם בדרך של התנהגות, מעצם השתתפות הצד בהליך והתייחסות והעלאת טענותיו לגופו העניין הנדון (ראו בג"ץ 3664/92 ענת ביגר נ' עשהאל ביגר, פ"ד מז(1) 244 (1993); ובג"ץ 109/53 לוי שיף נ' רחל שיף ויו"ר ההוצל"פ, חיפה, פ"ד ז 543(53)).

ברם, כאמור מעלה, המבקש (הנתבע) עצמו פתח תיק למזונות ילדים בבית הדין לפני זמן מה, אך לטענתו, אין לראות בכך הסכמת שני הצדדים ולהסיק מכך כי בית הדין הרבני קנה סמכות בהתאם לסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, משום שהתיק שפתח המבקש אז, היה לפני פסיקת בית המשפט העליון שנתנה לאחרונה בתיק 7628/17.

לכאורה, טענת הנתבע מבוססת על כך, שבתחילת ההליך, המצב המשפטי ביחס לאפשרות הכריכה לא היה ברור דיו, כאשר היו פסיקות לכאן ולכאן, ועתה לאחר הכרעת בית המשפט בבע"מ 7628/17 התבהרה התמונה, והתברר כי מלכתחילה לא הייתה לבית הדין סמכות לדון במזונות מכוח הכריכה. אלא שדווקא טענתו הלכאורית הנ"ל מובילה אל המסקנה כי בהתנהלותו בהליך בבית הדין, הביע למעשה את הסכמתו לסמכות בית הדין לדון בעניין המזונות. מאחר שהנתבע לכאורה טוען כי בזמן תחילת הדיונים או בעת שפתח את התיק למזונות ילדים מטעמו, המצב המשפטי לא היה ברור, והיו פסיקות ששללו את סמכות בית הדין; הרי אליבא דדבריו, אם לא הייתה מבחינתו הסכמה לדון בעניין מזונות הילדים מכוח סעיף 9, היה עליו להודיע על התנגדות לדון מכוח כריכה 'בהזדמנות הראשונה' בתחילת ההליך, בשל הספק הנובע מפסיקות שהיו באותו זמן, ששללו את סמכות בית הדין, ולהתנגד לסמכות בית הדין. משעה שלא עשה זאת ולא טען טענת חוסר סמכות, במצב המשפטי המסופק שהיה, ולא זו בלבד שלא ערער על סמכות בית הדין, אלא שאף פתח תיק תביעה מטעמו ונכנס לעובי הקורה וטען לגופו של עניין והגיש כתבי טענות בתיקים, הרי שיש בכך הבעת הסכמה לסמכות בין הדין לדון בעניין מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953.

ונעיר, כי אף אילו לא הייתה קיימת סמכות לבית הדין לדון במזונות הילדים באופן רחב וענייני מכוח סעיף 9 לחוק, הרי שאף לפי פסיקת בע"מ 7628/17 כדעת הרוב, עדיין הייתה סמכות לבית הדין הרבני על פי סעיף 3 לחוק הנ"ל לדון בתביעת האישה להשבת הוצאות מזונות הילדים, במסגרת הפרשנות המצומצמת שהותיר בית המשפט למה שנאמר בסעיף הנ"ל כי יש לבית הדין סמכות לדון במזונות ילדים, ועל פי פסיקת בית המשפט הנ"ל יש לבית הדין סמכות לדון רק ב"הוצאות שההורה התובע כבר הוציא עבור מזונות הילדים, או הוצאות ידועות שהוא עומד להוציא בזמן הקרוב, כגון הוצאות קונקרטיות שהוא כבר התחייב או חויב להוציאם נכון לאותה עת".

משכך, בקשת הנתבע לסילוק על הסף של תביעת התובעת למזונות ילדים בבית הדין הרבני תוך קביעה כי הסמכות לדון במזונות הילדים נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, נדחית, והתיק ימשיך להיות מנוהל בפני בית דין זה, כפי שאכן כבר קבע בית המשפט לענייני משפחה זה מכבר (ביום כ"ה בשבט תש"פ (20.2.20)) בתיק ספציפי זה.