1. סעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: "חוק השיפוט הצבאי" או "החוק") קובע:
"(א) זוכה נאשם והערכאה השיפוטית שהחליטה על הזיכוי ראתה שלא היה יסוד לאשמה או שהיו נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאית היא לצוות, במעמד מתן הכרעת הדין, כי הצבא ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, בסכום שלא יעלה על הסכום המרבי שנקבע מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
(ב) לא דנה הערכאה השיפוטית המזכה במתן צו כאמור בסעיף קטן (א) בעת הכרעת הדין,
רשאי הנאשם, תוך ששים ימים מאותו מועד, לבקש מנשיאה של הערכאה השיפוטית המזכה להורות על קיום דיון בבקשה; הדיון יתקיים בפני מותב בית הדין שפסק בעניינו או בפני מותב אחר שיורכב לענין זה על ידי נשיאו" (ההדגשות בגוף המובאות כאן ולהלן הוספו, אלא אם צוין אחרת - בית הדין הצבאי לערעורים).
השאלה שהוצבה להכרעה בערעור זה היא מה הדין בחלוף "ששים הימים" הקבועים בסעיף 490(ב) לחוק השיפוט הצבאי? הנתונה לנשיא בית הדין סמכות להאריך את המועד להגשת בקשה לתשלום הוצאות הגנתו ולפיצוי על מעצרו או מאסרו של נאשם שזוכה לפי סעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי?
רקע
2. המערער, סא"ל (מיל.) אלי בוחבוט, הועמד לדין לפני בית הדין הצבאי המיוחד. כתב האישום ייחס לו עברות של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין; והתנהגות שאינה הולמת לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי. בתום שמיעת ראיות, ביום 13/9/2006, זוכה המערער מהאישומים האמורים
"זיכוי מלא", כלשון בית הדין המיוחד. התביעה הצבאית ערערה על פסק הדין. לאחר שמיעת הערעור ובעקבות הערות בית הדין הצבאי לערעורים, ביום 7/6/2007 הודיעה התביעה הצבאית כי היא אינה עומדת עוד על הערעור, בכפוף לבקשתה למספר "תיקונים" בפסק דינו של בית הדין הצבאי המיוחד. ההגנה הסכימה לכך. בסופו של יום, כיבד בית הדין הצבאי לערעורים את עתירתם המשותפת של הצדדים, והותיר את פסק הדין המזכה של הערכאה קמא על כנו, בכפוף לביצוע "התיקונים המוסכמים" בפסק הדין. מקץ
למעלה משנה, ביום 4/8/2008 הגיש המערער באמצעות בא-כוחו הנוכחי, עו"ד דרור ארד-אילון (אשר לא ייצגו בשעתו בהליך הפלילי) בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לפיצוי ולהחזר הוצאות הגנה, לפי סעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי.
3. נשיא בית הדין המיוחד
דחה את בקשת הארכת המועד, תוך הפנייה לפסק דינו של בית דין זה בעניין
רונן:
"בית הדין הצבאי לערעורים במסגרת הלכת
רונן קבע באורח ברור וחד-משמעי כי אין נתונה לנשיא בית-הדין סמכות להאריך המועד להגשת בקשה להוצאות של נאשם שזוכה... זוהי אפוא,
הלכתו המחייבת של בית-הדין הצבאי לערעורים, ועליי לפסוק לאורה" (מ/2/04
סא"ל (מיל.) בוחבוט נ' התובע הצבאי הראשי, פס' 11 (2008). הדגשות במקור).
עתירת המערער לפנינו היא "לדון מחדש" בהלכת
רונן (ע/247/00
טור' רונן נ' התובע הצבאי הראשי (2001)) ולקבוע כי נתונה "סמכות להארכת מועדים בבקשה לקבלת הוצאות הגנה". מנגד, עמדת התביעה הצבאית הראשית היא, שיש לדחות את בקשת הארכת המועד וכי אין לסטות מן ההלכה הפסוקה, שנקבעה בעניין
רונן. הסנגוריה הצבאית הראשית ביקשה להצטרף להליך כ"ידידת בית הדין". בעקבות הערותינו לא הסתייגה התביעה מכך, שהסנגוריה הצבאית תשמיע טיעוניה בעניין דנן, "וזאת מבלי שתלובן השאלה המשפטית העקרונית בדבר צירוף צד להליך", אשר תוכרע לעת מצוא.
טיעוני הצדדים
עמדת ההגנה
4. להשקפת הסנגור המלומד, עו"ד ארד-אילון, את הוראת סעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי יש לפרש ב"שלושה מעגלים".
המעגל הראשון נשען על "לשון החוק", התבוננות "על ההקשר, על הצעת החוק, על דברי הכנסת". על יסוד כל אלה, טוענת ההגנה, כי "לא מוצאים שלילה של סמכות לתת הארכת מועד ולא מוצאים הוראה שמתירה [זאת]". נטען, שהרציונל אשר עמד ביסוד סעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי היה לאמץ את סעיף 80 לחוק העונשין, שבמסגרתו אין הוראה שתוחמת את סמכותו של בית המשפט באשר למועד הגשת הבקשה להחזר הוצאות ולפיצוי. ההגנה הפנתה לכך, שהפרשנות הנוהגת למועד הגשת בקשה להחזר הוצאות הגנה לפי סעיף 80 לחוק העונשין היא בתוך "זמן סביר והיא מאוד גמישה" (זאת, הגם שתקנה 4 לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 קובעת, כי "בקשה תוגש בדרך של המרצה: בקשה נגד המדינה יכול שתהיה בעל-פה, מיד עם תום הדיון במעצר או מיד לאחר החלטת הזיכוי"). הוצגו לפנינו מספר פסקי דין של בתי משפט מחוזיים, שבהם נדונו לגופן בקשות לפיצוי ולהחזר הוצאות הגנה שהוגשו בשיהוי ניכר (ראו הסיפא לפס' 11 להלן). יתר על כן, הוצג לפנינו, כי נפסק, שראוי להמתין בהגשת הבקשה לגמר הליכי הערעור (ת"פ (מחוזי ת"א) 402/75
פאר נ' מדינת ישראל, פ"מ התשל"ז(1) 167 (1976)). כן הופנינו על דרך ההיקש לכך, שבית המשפט העליון נעתר לבקשות להארכת מועד לערעור בטענת פסלות, חרף העדר הוראה קונקרטית המסדירה את הדבר (ע"פ 1816/90
גרשוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 781, 786-785 (1990)). להשקפת ההגנה אין "בלמים" בהוראות חוק השיפוט הצבאי להארכת המועד, ולפיכך אין לשלול סמכות זו ויש לפנות למעגלי הפרשנות האחרים.
המעגל השני הנטען הוא מעגל הפרשנות התכליתית. נטען, שבדין קיימת מגמה כללית להרחבת שיקול הדעת השיפוטי וצמצום המגבלות המוטלות על סמכותה של הערכאה השיפוטית. הסנגור תמך את טיעונו בפסק הדין בעניין
ג'רבי, שבו נפסק: "בית משפט זה קבע בעבר פעמים מספר אמות מידה לשם התווית תחומים להפעלת סמכותו הטבועה של בית המשפט להאריך מועדים... מקום בו מוקנית סמכות שמטרתה המוצהרת היא מניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עימן, יש בעצם ההיצמדות למבחנים נוקשים..., משום תרתי דסתרי... מקום בו לא נפגע איש ובעיקר לא נפגע כהוא זה מי שחיכה לקיום החיוב החוזי..., רשאי - אם כי אינו חייב - בית המשפט להפעיל שיקול דעתו וסמכותו הטבועה ולהושיט סעד" (רע"א 1233/91
ג'רבי נ' בן דוד, פ"ד מה (5) 661, 668 (1991)). לשם המחשה, ביקשה ההגנה להניח כי מדובר בנאשם שזוכה, שקע בתרדמת במשך ששים ימים והתעורר ביום הששים ואחת. לשיטת ההגנה מתבקש הדבר, כי בנסיבות אלה יוכל בית הדין להאריך את המועד להגשת הבקשה להחזר הוצאות. מדוגמה זו ביקש הסנגור להסיק כי נתונה לבית הדין סמכות להארכת מועד, וכל שנותר לבחון הוא מהם המקרים שבגדרם יושיט בית הדין סעד זה.
המעגל השלישי עליו עמד הסנגור המלומד בטיעונו הוא במישור החוקתי. לצורך טיעון זה ביקש הסנגור להניח שהזכות שנפגעה לאחר חלוף ששים הימים היא "זכות היורדת לשורשו של דבר", שכן היא אינה נבלעת בתוככי הזכות להגיש תובענה אזרחית לפיצוי. מכאן, כך נטען, שפרשנות הוראת החוק בדרך שאינה מותירה מקום לשיקול דעת, תעמיד את הוראת החוק בסימן שאלה כבלתי חוקתי. נטען, אפוא, שעל-מנת שלא לשלול זכויות מהותיות, מן הדין לקבוע מנגנון למקרים מיוחדים, שערכו החוקתי רב בחשיבותו.
עמדת הסנגוריה הצבאית הראשית
5. סגן הסנגור הצבאי הראשי, רס"ן פרי, ביקש להטעים כי הסוגיה העומדת לפתחו של בית הדין לערעורים איננה האם סא"ל בוחבוט ראוי לפיצוי והיא אף איננה האם ראוי שתינתן לו האפשרות להגיש בקשה להחזר הוצאות הגנה לפני בית הדין קמא. השאלה המשפטית הטעונה הכרעה היא השאלה העקרונית הכללית. נטען, כי על ההכרעה בשאלה זו להתקבל במנותק מהשאלות הקונקרטיות הנוגעות לעניינו של סא"ל בוחבוט. סגן הסנגור הצבאי הראשי טען, כי מתחייב הדבר לקרוא לתוך סעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי מונח "שסתום", כלשונו, שמכוחו ניתן יהיה ללמוד על הנסיבות המצדיקות חריגה מסד הזמנים הקבוע בהוראה, ואשר יעלה בקנה אחד עם תנאי פסקת ההגבלה. נטען כי פרשנות סעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי כפי שמשתקפת בפסק דין
רונן פוגעת בערכים המוגנים, שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו בשני היבטים:
ראשית, קיימת פגיעה בזכות לכבוד ולשם טוב, שכן הפיצוי הקבוע בסעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי אינו מבקש למלא אחר חסרון הכיס שנגרם לנאשם בלבד, אלא נועד להשיב לאותו אדם מעט מן הכבוד האישי שנפגע כתוצאה מניהול ההליך הפלילי נגדו.
שנית, בזכות לאי-הפלייה. נטען, כי פרשנות דווקנית לפסק דין
רונן יוצרת הפלייה ברורה בין אזרח, אשר יכול ופנייתו תישמע בבית המשפט גם שנים לאחר זיכויו, לעומת חייל שעם חלוף ששים הימים פוקעת זכותו. פגיעה זו, כך נטען, חורגת מתנאי פסקת ההגבלה. על-מנת ללמוד האם מדובר בפגיעה שהיא ל"תכלית ראויה" ו"במידה שאינה עולה על הנדרש", פנה רס"ן פרי לבחון את הצעת החוק ואת דברי ההסבר לה. מעיון בדברי הכנסת למד הסנגור המלומד כי אין התייחסות להגבלת מועדים בקרב חיילים לעומת אזרחים. בהצעת החוק אף נאמר כי הכוונה היא לאמץ את הכללים האזרחיים לערכאות השיפוט הצבאיות. רס"ן פרי הניח כי הגבלת ששים הימים נבעה מן הצורך לתחום את גבולות הדיון. אולם נטען, כי מאותה עמידה בלוח זמנים כדי לקדם את עקרון סופיות הדיון לבין הגבלת זכות של אדם שזוכה בדין לפיצוי "הדרך ארוכה והמשפט לא אמור לעשות את הדרך הזאת". רס"ן פרי הוסיף כי פגיעה "גורפת" בזכות הגישה לערכאות בלא פתח לשיקול דעת, לא עולה בקנה אחד עם דרישת המידתיות, ומבחן המשנה השני שבה: "מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה". הצעתו היא לקבוע חריג למקרים שלא ניתן לצפותם מראש. פרשנות סעיף 490 לחוק בהשראת חוק היסוד איננה סובלת, להשקפת הסנגוריה הצבאית הראשית, פירוש "דווקני" אשר "חוסם את שערי בית הדין". לצורך המחשה, הציג רס"ן פרי דוגמא של אדם שזוכה בדין, לאחר שיוחסה לו עברת סמים, שבה אין מתלונן ואין עד מפליל. התביעה עשתה את המוטל עליה ולא פעלה באורח רשלני או בלתי סביר. ההנחה היא, שבנסיבות אלה אין עילת תביעה אזרחית כלפי איש. ברם, מכוח סעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי ניתן לזכות בפיצוי בהתאם "לנסיבות אחרות שמצדיקות זאת". לפיכך, אין זה ראוי - כך נטען - שביום הששים ואחת ימצא עצמו הנאשם, שזוכה בדין, מול שוקת שבורה. על רקע זה נטען, כי בגישת התביעה גלומה פגיעה בזכות הגישה לערכאות. כללו של דבר, להשקפת הסנגוריה הצבאית הראשית, אין להתעלם מהוראת "ששים הימים" הקבועה בסעיף 490(ב) לחוק השיפוט הצבאי, אך יש לקבוע שהוראה זו אינה מהווה "הסדר שלילי".
עמדת התביעה הצבאית
6. התובעת המלומדת, רס"ן בת-אל ארז לוינסקי, טענה כי אין להתערב בהחלטת נשיא בית הדין המיוחד. להשקפת התביעה לשון סעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי היא חד-משמעית. המחוקק קבע פרק זמן נכבד של ששים ימים להגשת בקשה להחזר הוצאות הגנה. מדובר בפרק זמן ארוך פי ארבעה מסד הזמנים הקבוע לצורך הגשת ערעור. נטען, כי על רקע זה לא הוקנתה סמכות להארכת מועד, וכי המדובר בהסדר שלילי. התובעת ביקשה לסמוך ידיה על פסק דינו של בית הדין לערעורים בעניין
רונן. עוד טענה התביעה, כי לאורך השנים נעשו תיקונים בחוק השיפוט הצבאי בכל הנוגע להארכות מועד. כך, תוקן סעיף 427 לחוק השיפוט הצבאי, אשר נדרש לנושא הארכת המועד להגשת ערעור; ואילו בנוסחו של סעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי לא מצא המחוקק להתערב. בניגוד לטענת ההגנה שלפיה יש לאמץ את ההסדר הקבוע בסעיף 80 לחוק העונשין לסעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי, סבורה התביעה הצבאית כי היפוכם של דברים הוא הנכון. אדרבה, העובדה שהמחוקק קבע הסדר שונה, היא הנותנת כי אין סמכות להאריך את המועד להגשת בקשה להחזר הוצאות הגנה. התבוננות בפרשנות התכליתית מלמדת, להשקפת התביעה, כי ביסוד ההסדר הקבוע בסעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי, מצויים שיקולים נוגדים. מן העבר האחד, זכותו של נאשם שזוכה לתבוע את הוצאות הגנתו; ומן העבר האחר, עקרון סופיות הדיון, חיזוק היציבות והוודאות המשפטית וכן קשיים הכרוכים בהגשת בקשה באיחור. לגישת התביעה הצבאית האבחנה בין סעיף 80 לחוק העונשין ובין סעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי נובעת מן השוני המהותי, שבין המערכת המשפטית האזרחית למערכת המשפטית הצבאית. אמות המידה המנחות בהקשר זה צריכות לנבוע מכך שמדובר במערכת משפטית שבה משרתים פרקי זמן מוגדרים. לטענת התביעה, המחוקק ביקש להשוות את עקרונות הפיצוי לאלה הנהוגים במערכת האזרחית, אך ראה לאבחן בהיבט הדיוני בין שתי המערכות.
במענה לשאלת בית הדין אודות ההסדר לפסלות שופט בדין הכללי, שבמסגרתו לא נקבעה בחוק אפשרות הארכת מועד, אך בית המשפט העליון נעתר לבקשות "מאוחרות" שהוגשו (ראו למשל: עניין
גרשוני, בעמ' 785; בש"פ 8913/99
מנא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.1.2000)), השיבה התובעת שיש מקום להבחין בין ערעור על החלטה בטענת פסלות ובין הליך בדבר הוצאות הגנה ופיצוי על מאסר. החלטה בטענת פסלות, כך נטען, עשויה להשליך על לב ליבו של ההליך הפלילי ועל שאלת הרשעתו או זיכויו של נאשם. בהליך לפי סעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי קיימת חלופה אזרחית. נאשם שזוכה רשאי לפנות לערכאה אזרחית ולתבוע את הוצאותיו. באשר לטענת ההגנה כי ניתן להאריך את המועד מכוח סמכות טבועה, סבורה התביעה כי הפעלת סמכות טבועה מצומצמת למקרים שבהם "אין כלים בידי בית המשפט להכריע בסוגיה מסוימת [וכאשר] עלול להיווצר אי-צדק בולט". בעניין דנן אי-העתרות לבקשה להארכת מועד לא תיצור אי-צדק בולט, שכן בחלוף ששים הימים פתוחה הדרך לפנות לערכאה האזרחית. באשר לעניין
ג'רבי שאוזכר על-ידי ההגנה, נטען כי מדובר בהליך אזרחי ולא בהארכת מועד הקבוע
בחוק ומשכך אין הוא רלבנטי לנושא שלפנינו. אשר לטענה, כי גישת התביעה מוליכה לפרשנות, המפלה לרעה חיילים לעומת אזרחים - התביעה ערה לכך שבעניין
עטייה עמד בית המשפט העליון על המגמה, שלפיה בעניינים מסוימים נשאבים הסדרים הנוהגים במערכת האזרחית אל תוך המערכת הצבאית. ברם, נטען שלא בכל מקרה שבו אין הסדר מפורש בחוק השיפוט הצבאי - הפנייה למערכת האזרחית היא ראויה (בג"ץ 4723/96
עטייה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(3) 714, 730-729 (1997); בש"פ 6313/07
יקימוב נ' מדינת ישראל, פס' 10 (לא פורסם, 3.12.2007)). יתר על כן, נטען שלמערכת הצבאית ייחוד משלה שכן, כאמור, רוב המשרתים במסגרתה עושים כן לפרקי זמן מוגדרים ומצומצמים, ואף ההליכים בבתי הדין הצבאיים הינם, ככלל, מהירים במיוחד. בשאלה העומדת להכרעה, כך טיעון התביעה, לא נשללת האפשרות לפנות לערכאות אזרחיות ולהגיש תביעה להחזר הוצאות הגנה. לפיכך לא זה המקרה הראוי להארכת מועד כשהמחוקק לא העניק במפורש סמכות זו. באשר לטיעון ה"חוקתי" שנשמע מפי ההגנה, נטען כי את הזכויות הנטענות יש לאזן מול אינטרסים אחרים, לאור פסקת ההגבלה. על רקע זה אין ניתן לומר, להשקפת התביעה, כי הוראת סעיף 490 לחוק אינה עומדת במבחן החוקתי. עוד הוסיפה התביעה, כי אף אם יסבור בית הדין שקיים טעם בטיעון ההגנה, דרך המלך לפתרון סוגיה זו היא תיקון החוק על-ידי המחוקק (בג"ץ 8808/02
טור' איבגי נ' סגן הפצ"ר (לא פורסם, 13.4.2003)).
פסק דין רונן
7. בפרשת
רונן נדרש בית הדין הצבאי לערעורים לשאלה האם ניתן להאריך את המועד להגשת בקשה להחזר הוצאות הגנה, מעבר לששים הימים הקבועים בסעיף 490(ב) לחוק השיפוט הצבאי, בהאי לישנא:
"המוסמך נשיא ביה"ד הצבאי המחוזי להאריך המועד שנקבע בסעיף 490(ב) לחש"ץ? במלים אחרות, הקבע המחוקק הסדר שלילי לעניין הארכת מועד להגשת בקשה לפי סעיף 490 לחש"ץ, או שמא מדובר בלקונה שניתן למלאה תוכן בעזרתו של סעיף 460 לחש"ץ?
לאחר ששקלנו טיעוני הצדדים בפנינו, הגענו לכלל דעה כי בהסדר שלילי עסקינן, ולפיכך
אין נשיאו של ביה"ד קמא מוסמך להאריך המועד. עמדתנו מתבססת על משקלם המצטבר של הנימוקים הבאים:
(א) אפשרות הארכת מועדים לא נעלמה מעיניו של המחוקק. בחוקקו את החש"ץ, התייחס המחוקק לשלוש אפשרויות של הארכת מועדים (ראו סעיפים 427, 428 ו-440ט(ד) לחש"ץ). חזקה על המחוקק כי ברצותו העניק זכות זו מפורשות, ומשלא קבע אפשרות להארכת מועד, התכוון ליצור הסדר שלילי. אין זה סביר כי באותו דבר חקיקה תנתן האפשרות להארכת מועדים הן - "ברחל בתך הקטנה", והן כאפשרות לפי סעיף 460 לחש"ץ. מטרתו העיקרית של סעיף 460 לחש"ץ, כעולה מכותרתו: "עניינים בלתי צפויים", היתה אכן לנושאים שהמחוקק לא נתן דעתו עליהם. אין זה סביר להניח כי המחוקק כלל לא העלה בדעתו נושא כה שכיח כדוגמת הארכת מועדים. כאמור, סביר יותר להניח, בנסיבות העניין, כי התכוון להסדר שלילי.
(ב) ... אין מדובר במועד קשיח וחד פעמי של אפשרות לבקש פיצוי. סעיף 490 נוקב
בשני מועדים שבהם ניתן לבקש הפיצוי:
(1) במועד מתן הכרעת הדין;