ערעור על פסק דינו והחלטותיו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט פיליפ מרכוס) מיום 4.7.11.
השופט דוד מינץ:
הרקע לערעור וההליכים בבית המשפט לענייני משפחה
1. המנוח ד.ב. ז"ל נפטר ביום 25.2.10 והשאיר אחריו צוואה שנערכה על ידו ביום 7.2.09. במסגרת הצוואה הוא הוריש את הדירה ברחוב ... ב.... (להלן: "הדירה") הרשומה על שמה של המערערת לבדה לשלושת ילדיו, משיבים 2-4. המנוח הסביר בצוואה כי הדירה נרכשה מכספו ורשומה על שם המערערת באופן פורמאלי בלבד מפני שבזמן רכישתה הוא היה נשוי למשיבה 5 ורישום הדירה על שם המערערת אפשר לו לרכוש אותה באמצעות הלוואה המובטחת במשכנתא. משכך, הוא ציווה על המערערת לרשום את הדירה על שם ילדיו תוך חודש ימים מיום פטירתו. עוד ציווה המנוח כי אם המערערת תמלא אחר רצונו, היא תזכה לקבל את פנסיית השאירים שלו מהאוניברסיטה העברית בה לימד ותוכל לגור בדירה במשך שנה מיום פטירתו. ברם, היה ותמרה את פיו, הוא ציווה על ילדיו שיתבעו אותה לדין והיא לא תזכה בקצבת השאירים. את אשתו, משיבה 5 הוא הדיר לגמרי מעיזבונו ואת משיב 1 מינה כמנהל העיזבון.
2. הצוואה הוגשה לרשם לענייני ירושה למתן צו קיום והמערערת הגישה מצדה שני הליכים. האחד ביום 13.6.10, שהוא התנגדות למתן צו קיום לצוואה אשר הועברה על ידי הרשם לענייני ירושה לבית המשפט לענייני משפחה. בהתנגדותה ציינה המערערת כי הדירה הייתה דירתם המשותפת היחידה שלה ושל המנוח והיא רשומה רק על שמה. כן ציינה כי הזכויות הפנסיוניות של המנוח מגיעות לה על פי דין בהיותה ידועתו בציבור. משכך, האמור בצוואה הנוגד את המציאות אינו משקף את רצונו האמיתי של המנוח. ההליך השני שפתחה בו המערערת היה ביום 14.7.10 בו הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא הייתה הידועה בציבור של המנוח (שני ההליכים ייקראו להלן לשם נוחיות: "ההליכים").
3. ביום 21.10.10 התקיים הדיון הראשון במכלול העניינים בבית המשפט לענייני משפחה ובא-כוחה של המערערת ביקש כי הדיון יפוצל באופן שתחילה תידון שאלת מעמדה של מערערת כידועתו בציבור של המנוח. ברם, הוחלט כי שאלה זו תידון יחד עם שאלת הבעלות על הדירה. התיק נקבע להוכחות לשלושה מועדים: בימים 4.7.11; 5.7.11; ו-7.7.11 ונקבע גם קדם משפט נוסף ביום 3.3.11. בקדם המשפט שאכן התקיים ביום 3.3.11 בא-כוח משיבים 2-4 ביקשה כי תצהירי העדות הראשית של המערערת יתייחסו לרכישת הדירה ותכולתה ושהמערערת תצרף לתצהירה כל מסמך רלוונטי לדירה. בא-כוח המערערת הסכים לדרישה זו ואף ביקש ממשיב 1 (מנהל העיזבון) הנחיות לגבי מסמכים וציוד שיימצאו בדירה. נוכח הסכמה זו ניתנה החלטה בה ציווה בית המשפט על הגשת תצהירי עדות ראשית, כאשר המערערת צוותה לצרף באופן פרטני את כל המסמכים הנוגעים להעברת הדירה, ובכללם, חוזים, מכתבים, החזרות לרשויות המס, פרטים על הלוואות שנתקבלו לביצוע העסקה וגם פרטים על חשבונות הבנק שמהם שולמו דמי התמורה. היה על המערערת להגיש את תצהיריה תוך 45 יום, ועל המשיבים היה להגיש את תצהיריהם 45 יום לאחר קבלת תצהירי המערערת.
4. בכך לא תמו ההליכים, שכן ביום 27.3.11 פנו משיבים 2-4 ובקשו כי יינתן צו עיקול זמני על הדירה וביום 28.3.11 בית המשפט נעתר לבקשה. כמו כן ביום 7.4.11 פנו משיבים 2-4 וביקשו לחייב את המערערת בדמי שימוש על הדירה החל מיום פטירת המנוח ועד להכרעת הבעלות עליה. בין לבין, מינתה המערערת מייצגת חדשה ובאמצעותה הגיבה על שני הליכים אלו ביום 5.4.11. הבקשה לביטול צו העיקול הוגשה ביום 13.4.11 והתגובה לבקשה להפקדת דמי השימוש הוגשה ביום 3.5.11. בית המשפט קבע כי שתי הבקשות תידונה בדיון שנקבע זה מכבר ליום 4.7.11. החלטה זו לא ערבה לחיכה של המערערת והיא הגישה ביום 24.5.11 שתי בקשות לעיון חוזר, האחת הנוגעת לבקשה לביטול צו העיקול והשנייה הנוגעת לדמי השימוש. בית המשפט החליט שאין מקום לעיין מחדש בהחלטתו, היינו שהדיון בשתי הבקשות יתקיים אך ביום 4.7.11, כאמור.
5. בין לבין הוגשו ביום 26.4.11 על ידי המערערת שתי בקשות נוספות. שתיהן כונו על ידה כ"בקשות דחופות למחיקה על הסף". האחת התייחסה לבקשת ההתנגדות לקיום הצוואה שהיא הגישה, והשנייה לתביעתה שתוכר כידועתו בציבור של המנוח. שתי הבקשות על אף שהן הוגשו על ידי המערערת עצמה, הוגשו כמפורט בהן לפי תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 והם נתמכו בתצהירים מפורטים מטעמה. בשני התצהירים פרטה המערערת בהרחבה אודות יחסיה עם המנוח, העובדה שהוא העניק לה את הדירה כמתנה, ושאין משמעות משפטית כלשהי לכך שהמנוח הוריש לילדיו את הדירה, שכן היא לא הייתה שלו כדי להורישה. הטעם שבעטיו בקשה לדחות את התנגדותה לקיום הצוואה היה מפני שלטענתה אין משמעות אופרטיבית ממילא להוראת המנוח שציווה את דירתה שלה לילדיו, והטעם שבקשה לדחות את תביעתה לפסק דין הצהרתי שהיא הייתה ידועה בציבור נעוץ היה בכך שהגיעה לכלל מסקנה שלא תצמח לה תועלת כלשהי מפסק דין הצהרתי, שכן הכרתה כידועה בציבור לפי דיני הירושה לא תשפיע על זכאותה להיות מוכרת כידועה בציבור במסגרת דינים אחרים, כמו למשל כזכאית לגמלאות לפי כל דין. גם בקשות אלו נקבעו לדיון ביום 4.7.11.
6. לשלמות התמונה יצויין כי ביום 12.6.11 הגישה המערערת שלוש הודעות בכל אחד מהתיקים (הבקשה לקיום הצוואה, ההתנגדות לכך, והתביעה להכרתה כידועה בציבור של המנוח). בהודעות אלו ציינה המערערת כי "מחמת הזהירות" יש לראות בתצהירים שהיא הגישה בתמיכה לבקשותיה למחיקת ההליכים על הסף, כתצהירי העדות הראשית מטעמה. משיבים 2-4 הגישו תצהירי עדות מטעמם ביום 6.6.11 ומשיבה 5 ביום 12.6.11.
החלטות בית המשפט לענייני משפחה
7. בדיון שהתקיים ביום 4.7.11 ניתנו מספר החלטות ופסקי דין על ידי בית משפט קמא, שהם נשוא ערעור זה. בהחלטה הראשונה שניתנה בפתחו של הדיון, ציין בית המשפט כי קיים שיחה מקדימה בלשכתו וכי ניסוחן של הבקשות שהגישה המערערת למחיקת ההליכים אינה ברורה. עוד ציין כי לא ניתן לסיים את הדיון רק בדחיית ההתנגדות למתן צו לקיום הצוואה ובמתן צו הקיום בהתאם, אלא יש לדון גם בשתי השאלות האחרות שהועלו על ידי המערערת, היינו הבעלות על הדירה וטענתה שהיא ידועתו בציבור של המנוח שמשמעותה שחלקים מהעיזבון מגיעים לה, אשר בלעדי טענתה זו היו אותם חלקים מגיעים ליורשיו האחרים של המנוח. משכך, העמיד בית המשפט את שאלת סיום ההליכים גם בשאלות האמורות לדיון.
8. לאחר שניתנה לב"כ המערערת ההזדמנות להבהיר את עמדתו ואת בקשותיו, ניתנה החלטה שנייה על ידי בית המשפט. בהחלטה זו, נקבע שמתן אפשרות למערערת לחזור בה מתביעתה למתן פסק דין הצהרתי שתוכרז ידועתו בציבור של המנוח, ואי מתן החלטה באשר לגורל הדירה יפגע במשיבים. משכך, נקבע כי נושאים אלו, חרף בקשת המערערת להפסיק את הדיון בהן, יידונו בהמשך, ואילו לגבי הצוואה יינתן תוקף כפי שנתבקש. בהמשך לכך, אכן ניתן פסק דין הדוחה את ההתנגדות לקיום הצוואה וניתן לו תוקף בהתאם.
9. גם נוכח החלטה זו, ביקש ב"כ המערערת שלא להמשיך בדיון. ב"כ המשיבים התנגד לכל דחייה, בין היתר משום שהתייצבו מטעם המשיבים שמונה עדים, אחת מהן אף הגיעה במיוחד מאיטליה. בית המשפט בהחלטתו השלישית, לא נעתר לבקשת הדחייה, וקבע כי תחילה תעיד המערערת בשתי השאלות השנויות במחלוקת (היותה ידועה בציבור וגורל הדירה) ולאחר מכן יעידו המשיבים. ברם, גם נוכח החלטה זו, חזרה ב"כ המערערת על עמדתה כי היא "מושכת" את ההליכים שהוגשו על ידי המערערת והצהירה כי בהתאם לכך, אין מקום לקיים דיון כלשהו, וכי אין בידי המערערת ראיות כלשהן להוכחת טענותיה. נוכח הצהרה זו הוחלט בהחלטתו הנוספת של בית המשפט כי המערערת תהיה במעמד של תובע שאינו מביא ראיות והתביעות מטעמה תידחנה. ברם, גם נוכח החלטה זו, המערערת עמדה על שלה ובקשה ועמדה על זכותה "למשוך" את תביעותיה. משכך, בית המשפט נתן פסק דין סופי ובו נקבע כי תביעתה של המערערת למתן פסק דין הצהרתי לפיו הייתה ידועתו בציבור נדחית וכי קביעה זו יפה כלפי כולי עלמא. כפועל יוצא מכך, כל הזכויות שהיו למנוח בעת פטירתו, אשר עוברות לפי כל דין למי שהייתה בת זוגו בזמן הפטירה, לא יכולות לעבור למערערת. באשר לדירה, ציווה בית המשפט כי היא תרשם על שם המנוח ומשיב 1 (מנהל העיזבון) יפעל לרישומה בהתאם. בהמשך לכך, ציווה בית המשפט על המערערת לפנות את הדירה תוך 30 יום. עם זאת, בית המשפט נמנע באותו שלב לחייב את המערערת בדמי שימוש. בשולי פסק הדין חייב בית המשפט את המערערת בתשלום הוצאות משיבים 2-4 בסך 35,000 ש"ח וכן את הצואות משיבה 5 באותו סכום.
טענות הצדדים בערעור
10. בערעור משיגה המערערת על החלטות בית משפט קמא שלא אפשר לה לחזור בה מתביעותיה מבלי שהדבר ייחשב כניצול לרעה מטעמה של הליכי המשפט. היא נסמכה בעניין זה על תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") לפיה, כשבעל דין מבקש להפסיק את תביעתו, יכול בית המשפט להרשות לו לעשות כן בתנאים, או לדחות את תביעתו. ואולם, הוא אינו יכול לחייב את התובע להמשיך בבירור תביעתו. עוד השיגה המערערת על כך שבית המשפט החליט בעניינים שכלל לא נכללו במחלוקות שעמדו לפניו, היינו סוגיית הבעלות על הדירה. לטענתה, עניין הבעלות עלה בדרך אגב, אך לא הונחה לפני בית המשפט בשלב כלשהו תביעה לבעלות או תביעה לשינוי הרישום של זכות הבעלות עליה בלשכת רישום המקרקעין. כל שהונח מטעמה של המערערת לפני בית המשפט היו שני ההליכים. היינו ההתנגדות לקיום הצוואה והתביעה למתן פסק דין ההצהרתי, ולגבי שני הליכים אלו, המערערת בקשה לחזור מהם לפני הדיון. משכך, דחיית תביעותיה האמורות של המערערת, לא הותירה לפני בית המשפט תביעה אחרת הנוגעת לדירה, וכפועל יוצא מכך, לא יכול היה ליתן כל סעד לגביה, וודאי לא צו לפינויה ממנה, סעד שלא נתבקש כלל על ידי מי מהמשיבים. לטענת המערערת משמעות דחיית התובענות שהגישה לא הייתה משפיעה כלל על שאלת הבעלות על הדירה, שכן גם לאחר מתן תוקף לצוואה, אין פירושו של דבר שהבעלות על הדירה עוברת לידי יורשיו האחרים של המנוח. אדם אינו יכול לצוות על הורשת רכוש שאינו שייך לו וככל שהבא בנעליו של המצווה סבור כי ישנו רכוש הנכלל בעיזבון שאינו רשום על שמו, עליו להגיש תביעה מתאימה לשם בירור טענותיו. משכך, עמדה לפני בית המשפט אפשרות חילופית והיא ליתן תוקף לצוואה, אך זאת זולת האמור לגבי הדירה. לטענתה עוד, וכדבריה, בית משפט קמא "התעלם לחלוטין מהאחריות הרובצת עליו והוא ניווט והוביל את הדיון באופן לא נאות, תוך שהוא גילה דעתו כי כל קשר זוגי מחוץ לנישואין אינו לרוחו, בלשון המעטה, תוך שהמערערת חשה בצינה ובעוינות כלפיה לאורך כל ההליך". היא ייחסה גישה זו של בית המשפט להשקפת עולמו האישי. עוד הלינה המערערת על סכום ההוצאות שנפסקו נגדה החורג מכל קנה מידה סביר.
11. המשיבים מצדם תמכו את יתדותיהם בהחלטות בית משפט קמא. בנוסף נטען כי בית משפט קמא לא חייב את המערערת להוכיח את תביעותיה, אלא אך נתן לה את האפשרות לעשות כן, שעה שהורה שאין בדעתו לאפשר לה להפסיק את ההליכים בהם נקטה. לטענתם עוד, כל מטרת המערערת הייתה למצוא לה מותב אחר נוח יותר לפי תפיסתה, ובכך ליהנות מיתרונות דיוניים שלא כהלכה. למערערת ניתנה האפשרות להוכיח את תביעותיה, אך גם לאחר שבית המשפט הסביר את משמעות דחייתן מבחינת מעשה בית דין, היא בחרה להימנע מהבאת ראיותיה. באשר לטענת המערערת שעניין הבעלות על הדירה לא עלה על שולחן הדיונים, הצביעו המשיבים על כך שבדיון שהתקיים ביום 21.10.10 הוחלט בהסכמת כל הצדדים שיתקיים דיון גם בשאלת הבעלות על הדירה. החלטה זו הייתה החלטה חלוטה והמערערת אינה יכולה להתנער ממנה כיום. גם בקדם המשפט שהתקיים ביום 3.3.11 ב"כ המערערת לא העלה הסתייגות לכריכת שאלת הבעלות על הדירה לשאלות האחרות שהועלו בדיון, אלא טען טענות בעניינים אחרים. גם לגופו של עניין, עניין הדירה זכה להתייחסות שני הצדדים. המערערת בכתב ההתנגדות שלה לקיום הצוואה, והמשיבים בכתבי הטענות שהוגשו מטעמם. גם בתצהיריה הארוכים של המערערת מופיעה התייחסות מפורטת לנושא הדירה, ומשכך, המערערת מושתקת כיום להעלות כל טענה בעניין זה. אך גם אם באופן פורמאלי כתבי בי-הדין לא היו מפרטים את נושא הדירה כפלוגתא שיש להכריע בה, הרי היה זה בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה להכריע בפלוגתא זו מכוח סעיף 8 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 לדון בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים כדי לעשות צדק. עוד צוין כי גם לאחר החלפת ייצוג המערערת, ביום 17.4.11 נתבקש על ידי באי-כוחה החדשים של המערערת, כי נוכח החלפת הייצוג יתאפשר להם להגיש את תצהירי המערערת עד ליום 12.5.11. ברם, במקום הגשת תצהירי עדות ראשית, המערערת ניצלה את הארכה שניתנה לה בחוסר תום לב והגישה את הבקשות למחיקת התביעות על הסף. ובנוסף, הם הצביעו על כך שהמערערת החליפה ייצוג ארבע פעמים ושינתה כל פעם את התנהלותה הדיונית שלא בתום לב בהתאם לטעמם האישי של מיצגיה. באשר לסמכות בית המשפט שלא לאפשר למערערת להפסיק את הדיון בהליכים אלא לדחותם, נטען כי היה זה בסמכותו של בית המשפט להמשיך לדון בהליכים מפני שהפסקתם באותו שלב הייתה מעניקה למערערת יתרון דיוני לא הוגן ולא צודק. הם גם יצאו חוצץ כנגד המערערת שתקפה את שופט בבית משפט קמא באופן אישי והם הצדיקו את שיעור ההוצאות שהוטלו על המערערת מפאת התנהלותה חסרת תום הלב בבית המשפט.
12. משיב 1 תמך אף הוא בדחיית הערעור והוסיף כי הדירה היא אחד מהנכסים העיקריים של העיזבון ומשכך, פשיטא כי היה על בית המשפט לדון בה. משכך, אפוא, צדק בית המשפט בדחותו את ההליכים בהם נקטה המערערת השתמש בסמכותו לפי תקנה 154 לתקנות בצורה ראויה ונכונה.
דיון והכרעה
13. ראשית ייאמר בכל הנוגע לדחיית תביעתה של המערערת להכירה כידועתו בציבור של המנוח, כי שאלה זו הונחה מפורשות לפתחו של בית המשפט על ידי המערערת עצמה, והוא היה רשאי, גם לאחר שהמערערת חזרה בה מתובענה זו, לדחות אותה על כל המשתמע מכך. הכרתה של המערערת כידועה בציבור של המנוח, הייתה, כדברי בית המשפט, עלולה לפגוע במי מהיורשים, וסברת המערערת כאילו אין משמעות להחלטת בית המשפט לענייני משפחה בשאלת העיזבון, מוטעית. המערערת עצמה בחרה לברר את העניין לפני בית המשפט לענייני משפחה, וחרטתה בבחירת הערכאה כשלעצמה, אינה מאפשרת לה לחזור בה מהכרעתה, שעה שהכרתה כידועה בציבור של המנוח, הייתה משפיעה על יורשיו האחרים, כאמור.