ביהמ"ש: אין למנוע יציאתו מהארץ של תושב זר בגין חוב מזונות לביטוח הלאומי.

1. עניינו של פסק דין זה הוא האיזון בין זכותו החוקתית של תושב זר לצאת מהארץ, אל מול זכות המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל או המשיב) להיפרע כדי חובו בגין תשלום מזונות ששילם לבקשת האם עבור קטין.

פסק דין זה ניתן במסגרת ערעור על החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל אסף אבני מיום 25.7.11, ובמסגרתה נקבע כי צו עיכוב היציאה כנגד המבקש יעמוד בתוקפו, אלא אם ימציא 2 ערבים, ישלם 10,000 ש"ח על חשבון חובו ויציג מסמכים התומכים בבקשתו (כגון תלושי שכר, הסכם שכירות, וכיו"ב).

העובדות הרלוונטיות

2. המערער, פ.ס., יליד 1954, אזרח תאילנדי, נישא בשנת 1981 בישראל בנישואין אזרחיים לר. ק. (להלן: גב' ק'), אזרחית ישראלית. מנישואין אלה נולד בשנת 1981 בנם המשותף.

בעקבות נישואיו לגב' ק', זכה המערער לאזרחות ישראלית בשנת 1983. בשנת 1988 או 1989 התגרשו המבקש וגב' ק', ובמסגרת זו הגיעו להסכם גירושין, אשר ניתן לו תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הצדדים הסכימו ביניהם כי המערער ישלם לגב' ק' עבור מזונותיו של הבן הקטין המשותף סך השווה ל-300$ ארה"ב מדי חודש.

בסמוך למועד הגירושין, עזב המערער את הארץ והעתיק את מקום מגוריו לארץ מוצאו - תאילנד, שם נשא אישה מקומית ואימץ ילדה.

3. המערער נמנע במהלך שנות היעדרותו מהארץ מלשלם את מזונות בנו, ומשכך, גבתה גב' ק' דמי מזונות מהמל"ל החל מחודש יוני 1990 ועד לחודש דצמבר 1999, עם מלאות לבן 18 שנה.

לאחר שנמנע מלבקר בארץ למעלה מעשרים שנה, הגיע המערער לאחרונה לביקור בארץ, לרגל נישואי בנו ביום 7.6.11. כאשר ביקש לחזור לארצו ביום 30.6.11 התברר לו כי ניתן נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ בתיק הוצל"פ 03-00925-89-2 בגין חובו למשיב בסך של כ-112,000 ש"ח ששולם כאמור כמזונות הקטין. ביום 25.7.11 הגיש המערער ללשכת ההוצל"פ בירושלים בקשה לביטול צו עיכוב היציאה נגדו.

החלטת רשם ההוצאה לפועל

4. לאחר שנתבקשה תגובת המל"ל לבקשה, אשר התנגד נחרצות לביטול הצו ללא קביעת ערובות מתאימות, קבע כב' הרשם כי המבקש יוכל לצאת מהארץ לתקופה מוגבלת, וזאת לאחר שימציא ערובות ויפרע חלק מחובו. וזוהי לשון ההחלטה:

"בנסיבות העניין, בהן לא הוכחה כדבעי דחיפות או הכרחיות ביציאת החייב את הארץ, ולאור התנגדות הזוכה וטעמיה, לאחר איזון עם הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וזכות הנושה להיפרע כדי חובו, ובשים לב לכך כי תכלית צו עיכוב היציאה אינה עונשית כי אם אמצעי חוקי להבטחת גבייה ואכיפת פסק הדין החלוט, הנני להורות כדלקמן:

אם החייב ימציא 2 ערבים לשביעות רצון רשם ההוצל"פ, אשר השתכרותו של כל אחד מהם איננה נופלת מסך של 5,000 ש"ח נטו, וישלם סך של 10,000 ש"ח על חשבון חובו, יבוטל צו עיכוב היציאה מן הארץ נגדו לתקופה מוגבלת.

כמו כן, תנאי ליציאת החייב את הארץ הינה הגשת שאלון מלא וחתום...כתב ויתור על סודיות ומלוא המסמכים התומכים בטענות החייב...".

ומכאן הערעור.

הצדדים הביעו הסכמתם למתן פסק דין על יסוד כתבי הטענות ומבלי לקיים דיון בעל פה. ומשכך, אפנה כעת לפירוט טענותיהם בקצרה.

טענות הצדדים

5. המערער טוען כי חרף אזרחותו הישראלית הטכנית, למעשה הוא היה זכאי להחזיק בתעודת זהות ישראלית כ-5 שנים בלבד - בשנים 1983-1988. בנוסף, מרכז חייו הוא בתאילנד, אין לו כלל נכסים בארץ ומאז 1988 לא ביקר בישראל. מכאן, לשיטתו, אין לראות בו אזרח ישראלי וביתר שאת, אין לפגוע בזכותו החוקתית לצאת מהארץ ולשוב למולדתו ומרכז חייו.

6. באשר ליכולותיו הכלכליות, טוען המערער כי הוא נכה בשיעור של 100%, וזאת בעקבות פציעתו במלחמה בתאילנד, שבעקבותיה איבד את עינו. נוסף על פציעה זו הוא סובל ממחלות כרוניות ונזקק לתרופות באופן שוטף. לדבריו, אף כאשר היה נשוי לגב' ק' הוא נסמך על שולחנה ולא עבד. עוד מוסיף המערער וטוען, כי הוא מתגורר בדירה אחת עם רעייתו הנוכחית ובתו, ביחד עם הוריו הקשישים. לדבריו, הוא מתקיים מקצבת נכות ממשלתית, בשיעור של כ-1,875 ש"ח לחודש (לערעור צורף מסמך המאשר את נכותו בשפה התאילנדית וכן תרגום המסמך לאנגלית, ללא אישור נוטריוני), כן הוא מתגורר לטענתו בשכונת עוני בתאילנד, ללא חיבור לאינטרנט וללא טלויזיה. עוד טוען המערער, כי בעקבות מצבו הכלכלי הקשה גב' ק' ובנו הם שמימנו את כרטיס הטיסה שלו לארץ ועמדו על כך שישתתף בחתונת בנו -(המערער צירף אסמכתא להזמנת כרטיסי טיסה עבורו מסוכנות נסיעות בכפר סבא). עוד טוען המערער כי חזרתו לתאילנד הינה נצרכת על מנת לממן לאמו טיפול רפואי. מכאן לדבריו, מוכח כי אין לו מקורות כספיים שמהם יוכל להחזיר את חובו, אין לו כושר השתכרות בישראל (על אחת כמה וכמה כאשר אינו דובר עברית, לטענתו), הוא אינו יכול לעמוד בהמצאת הערבויות שנקבעו על ידי הרשם, ולפיכך אין טעם בעיכוב יציאתו מהארץ.

7. המערער מפנה טענות נוספות כלפי התנהלות המשיב, שלא טרח, לדבריו, ליידע אותו בדבר כוונתו לשלם את חוב המזונות, בעת בה היה צעיר ובעל כושר השתכרות. כעת, טוען המערער, כי חובו כלפי המשיב הוא חוב כספי לכל דבר ועניין ולא ניתן להגדירו כחוב מזונות. עוד טוען הוא כי חלק מהחוב נצבר בזמן בו עדיין שהה בארץ, ועל כן היה על המשיב לפנות אליו לשם גביית החוב בטרם עזב את הארץ. לסיום, טוען המערער גם לשיהוי ולויתור מטעם המשיב על גביית החוב בחלוף למעלה מ-20 שנה ממועד יצירת החוב.