ביהמ"ש דחה בר"ע והותיר את רוב החוב בחזקתו של המבקש

א.        בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגנית הנשיא (כתארה אז) גרסטל והשופטים פוגלמן ושילה) מיום 1.2.07 בתיקים ע"א 1062/03 וע"א 1063/03, בגדרו נדונו ערעורי הצדדים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (סגנית הנשיאה (כתארה אז) שבח) מיום 25.11.02 בתיק א' 26437/96.

רקע

ב.        בשנת 1993 פתחה מירית בכר (המבקשת ברע"א 2301/07 - להלן המבקשת) חשבון עובר ושב וחשבון ניירות ערך בסניף המשיב בראשון לציון (להלן הבנק). אביה של המבקשת, מר אריה גורן (המבקש בתיק רע"א 2297/07 - להלן המבקש) ובעלה (המשיב הפורמלי בבקשות) ערבו לחשבון. במועד פתיחת החשבון חתמה המבקשת על יפוי כח כללי לטובת המבקש. בית המשפט קבע כי בפועל עשה המבקש שימוש בלעדי בחשבון, בעיקר פעילות בורסאית ספקולטיבית בהיקפים משמעותיים שלמימונה ניטלו הלוואות. ביום 10.10.95 עמד החשבון ביתרת חובה בגובה 656,000 ש"ח. ביום 13.3.96 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשים והמשיב הפורמלי (א' 26437/96).

ג.        ביום 5.6.9 6 הגיש המבקש בקשת רשות להתגונן (המ' 129444/96). בתצהיר שנלווה לבקשה טען המבקש, בין היתר, להתנהלות פלילית של מנהל סניף הבנק, להטעיה וביצוע פעולות ללא הרשאה בחשבון, ולניצול של מצבו הבריאותי הקשה. ביום 29.6.97 החליט בית המשפט לתת למבקש רשות להתגונן אך בטענה של אשם תורם מצד הבנק (בכך שניתן לחוב להצטבר) ורק ביחס למחצית החוב. בין היתר נקבע כי "גורן עצמו הוא האישיות המואשמת בקנוניה ורמאות וניסיונו להפוך עצמו לקוזק הנגזל - לא צלח" (החלטה מיום 29.6.97). ערעור שהגיש המבקש התקבל באופן חלקי - והוא הורשה להתגונן רק בטענה הנזכרת, אך ביחס למלוא סכום התביעה (ע"א 1182/97); נקבע כי גירסתו של המבקש "נותרה בבחינת הגנת בדים" (החלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.5.01). שתי ההחלטות בעניין היקף הרשות להתגונן לא צורפו לבקשה (רע"א 7340/06 כהן נ' כהן (לא פורסם)). המבקשת והמשיב הפורמלי קיבלו רשות בלתי מסויגת להתגונן.

ד.        ביום 25.11.02 - לאחר עשרות החלטות ביניים וערעורים לבית המשפט המחוזי ולבית משפט זה - ניתן פסק דינו של בית משפט השלום. בתמצית נקבע כי המבקש ניצל את תמימות המבקשת ועשה בחשבון שימוש ספקולטיבי מאחורי גבה. עוד נקבע כי למבקש ניסיון כלכלי וניהולי נרחב ביותר, ובאותה עת גם משאבים כלכליים ניכרים - ונדחו טענותיו בדבר היחס הפטרנליסטי שהיה על הבנק להפגין כלפי המבקשים. מנגד, בית המשפט קיבל את הטענה כי על הבנק - שהיה מודע לכך שגורן פועל בחשבונה של בתו - מוטלת היתה חובת זהירות כלפיה, ויתכן שאילו היה עומד בה, לא היה מגיע החוב לממדים אליו הגיע. בסופו של יום נקבע, כי הבנק נושא באחריות בגין אשם תורם ל-25% מהחוב. עוד נקבע כי מירית נושאת באחריות ל15% מהחוב (מתוך ה-75%), ושהמשיב הפורמלי אינו נושא באחריות כלל. כל הצדדים - למעט המשיב הפורמלי - עירערו על פסק הדין.

פסק הדין נשוא הבקשות

ה.        ביום 1.2.07 הכריע בית המשפט בערעורים. בית המשפט הותיר על כנו את חיוב הבנק באשם תורם בגובה 25% מהחוב, אך קבע שביתרת החוב (75%) ישאו המבקשים ביחד ולחוד. הרחבת אחריותה של המבקשת נומקה בקביעה, שבית משפט השלום "לא העריך נכונה את תרומתה של מירית להיווצרות החוב" (עמ' 21). בית המשפט קיבל את עמדת הבנק, לפיה הוא לא יכול היה להיות מודע לכך שהמבקש פועל ללא ידיעת המבקשת. זאת, בין היתר, כיון שהוכח שלמצער בחלק מהתקופה ידעה המבקשת על הפעילות בחשבון (ואף איפשרה פתיחת חשבון נוסף על שמה בבנק אחר) - ובחרה לשבת בחיבוק ידיים; "מנקודת מבטו של הבנק, לא היה יסוד לסבור שהפעולות נעשו תוך חריגה מהרשאה" (עמ' 23). בית המשפט התייחס לכך שהתביעה הישירה היא בין הבנק למבקשת - ולפיכך חויבה במלוא הסכום. בית המשפט דחה את טענות המבקש (וסירב לדון בטענות שלגביהן לא ניתנה רשות להתגונן), וכערב חויב עם המבקשת ביחד ולחוד במלוא החוב. כלפי פסק דין זה הוגשו שתי הבקשות הנוכחיות: המבקשת עותרת כלפי הרחבת חיובה  מ-11.25% (15% מתוך 75%) לאחריות ביחד ולחוד כאמור; המבקש טוען כי במלוא האחריות לחוב שנוצר צריך לשאת הבנק.

ו.        בטרם נפנה לדיון בבקשות אציין כי במישור האנושי מדובר במקרה שאינו קל. ברי כי מצבו הרפואי של גורן קשה, ושעל כתפי בתו - שבזמן האירועים רק החלה את לימודיה האקדמיים - רובץ חוב כבד. כפי שציין בית משפט השלום - בראשית הפרשה טענה מירית כי נפלה קרבן לקנוניה בין אביה לבנק, ושתמימותה נוצלה על ידי אביה, והאחרון אף הודה בכך בשפה רפה (עמ' 5); אך בהמשך ניסו המבקשים לגלגל את האחריות על הבנק ולא זה על זו (עמ' 6). ברם בסופו של יום מדובר בחשבון בו בוצעו פעולות ספקולטיביות - שלמרבה הצער הניבו הפסדים. אין ספק כי אילו היו הדברים מתפתחים כמתוכנן - קרי באופן רווחי - היו המבקשים נהנים מהרווחים. בנסיבות, לא ניתן היה לפטור את המבקשים מהאחריות לנעשה בחשבונם.

רע"א 2301/07

ז.        המבקשת מעלה שתי טענות עיקריות: (1) שגה בית המשפט בכך שהתעלם מטענתה כי החוזה בינה לבנק היה למראית עין בלבד, ושחוזה אמיתי נכרת אך בין הבנק לבין אביה. בנסיבות אלה - את יתרת החוב כולה היה על המבקש לשלם; (2) נטען כי ייפוי הכוח הכללי שנחתם לטובת המבקש אינו מספק לצורך נטילת הלוואות או אשראי, ושמשהתברר האופי הספקולטיבי של ההשקעות - בניגוד לאופי הסולידי המקורי של החשבון - היתה על הבנק חובה ליידע את המבקשת על הפעולות המתבצעות בחשבונה. מטעמים אלה, כך נטען, שגו בתי המשפט בכך שלא קבעו שהבנק פעל בניגוד לחוק.

ח.        לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה.

(1)  ראשית, אין היא מעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, שרק בגינה נשקלת רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123).

(2) שנית, לגופו של עניין, הטענה בדבר "חוזה למראית עין" הועלתה בבית המשפט המחוזי שקבע כי מדובר בשינוי חזית אסור (עמ' 20). המבקשת אמנם טוענת שבתי המשפט נקטו ליברליות לגבי טענות הבנק - אך אין בכך כדי להצדיק התערבות ערעורית נוספת. ועוד, החשבון נפתח - כך לשיטת המבקשים - על שם המבקשת, כיון שנהלי הבנק לא אפשרו למבקש לפתוח חשבון על שמו. בנסיבות אלה גובלת טענת "חוזה למראית עין" בחוסר תום לב: המבקשת ידעה שהבנק אינו מאפשר לאביה לפתוח חשבון, והסכימה שהחשבון יפתח על שמה - כיצד תוכל להישמע כיום בטענה כי מדובר בחוזה ישיר בין אביה והבנק? ביחס לתוקפו של ייפוי הכוח - מסתבר שאכן נפלו פגמים מינהליים בעבודת הבנק, אך כפי שקבע בית משפט השלום, בנסיבות אין משמעותם ביטול למפרע של הלוואות שנטלו המבקשים (עמ' 19-17). ובנוסף, אין חולק כי - למצער משנת 1994 - ידעה מירית היטב את אשר נעשה בחשבון, "והעדיפה לשבת בחיבוק ידים" (עמ' 24 לפסק הדין בבית משפט השלום). בנסיבות קשה לפטור חייב - שהיה מודע לנטילת הלוואות על שמו - בטענה שההלוואה ניתנה ללא החתימות הנדרשות. אין זה סביר שאדם יוכל לעמוד "מרחק לדעה מה יעשה לו" (שמות ב, ד) - תוך שהוא שומר לעצמו את האפשרות לטעון לבטלות הפעולות בהתאם לתוצאות.

רע"א 2297/07

ט.        המבקש עותר להוכיח כי הבנק ביצע בחשבון פעולות ללא סמכות והרשאה מתאימות, ובכללן פעולות שכלל לא התבקשו. טענות אלה נתמכות, בין היתר, בהתכתבות שניהל עם הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, ובניסיונות הבנק לטעון שהמסמכים הנוגעים לפעולות אינם ברשותו. המבקש מודע לכך שטענותיו חורגות ממסגרת הרשות להתגונן שניתנה לו, אך הוא טוען שתוצאה זו אינה סבירה, במיוחד נוכח השלב המקדמי בו התקבלה ההחלטה בבקשת הרשות להתגונן (עמ' 3 לבקשה). נטען כי בנסיבות מראה רשלנות הבנק - קרי, ביצוע פעולות ללא מסמכים והרשאות מתאימים- אשם תורם שיש בו כדי להצדיק פטור מוחלט לערב.

י.        גם לבקשה זו אינני יכול להיעתר. ראשית הבקשה תחומה לעובדות המקרה, באופן שאינו מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. שנית, המבקש אמנם לא צירף לבקשה את ההחלטות שניתנו לגבי היקף הזכות להתגונן (רע"א 1818/05 ניהול גן העיר בע"מ נ' פיק נכסים בע"מ (לא פורסם)) - אך דומה שאף הוא מודה שהטענות שהועלו בבקשה חורגות מגדריה. סוגיית היקף טענות ההגנה הוכרעה בשתי ערכאות - ונחלטה לפני שנים. ועוד, גם ללא הקושי שבעצם החריגה מן הרשות שניתנה, משמעות קבלתה של הבקשה היא, כי בית משפט זה ידון לראשונה בטענות עובדתיות שבתי המשפט קמא נמנעו מלדון בהן. דבר שאין דרכה של ערכאת ערעור לעשות, קל וחומר בגלגול ערעורי שלישי (רע"א 2111/07 זיידי נ' דני את דורון שטיחים בע"מ (לא פורסם); רע"א 49/07 הקסטודיה די טרה סנטה נ' האגודה לפיתוח וקידום התעשייה בירושלים (לא פורסם)). זאת ועוד, כל האמור ביחס לבקשת המבקשת יפה בקל וחומר ביחס לבקשה זו. המבקש אמנם מתייחס לפסיקה הפוטרת ערב מאחריות בגין רשלנות הבנק - אך בנסיבות ההתייחסות למבקש כאל ערב גרידא היא למצער מיתממת. זה אמנם היה מעמדו הפורמלי בחשבון - אך אין חולק שהוא שעשה את השימוש הבלעדי בו, עובדה שבאה לידי ביטוי בגלגול הראשון בחלוקת האחריות שנקבעה בבית משפט השלום.

י"א.     סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשות.

           ניתנה היום, ט' בכסלו התשס"ח (19.11.07)