עניינו של פסק הדין בחוט הדק העובר ומפריד בין השפעה מותרת, להשפעה בלתי הוגנת-על מצווה.
1.
ההליך:
מספר הליכים אשר נדונו במאוחד, בעניין עיזבונה של המנוחה בלומה מילר ז"ל, (להלן: "
המנוחה").
צוואתה האחרונה של המנוחה צוואה בעדים מיום 10.7.2000, הוגשה לקיום על ידי שניים מהזוכים העיקרים: אלו"ט-אגודה לאומית לילדים אוטיסטים (להלן:
אלו"ט), לה ציוותה המנוחה את עיקר רכושה, (דירתה ומחצית מזכויותיה הכספיות לאחר חלוקת המנות לנהנים נוספים), ומר שלמה טל, אשר טיפל במנוחה כפיזיוטרפיסט את שירותיו שכרה מספר חודשים קודם לעריכת הצוואה (להלן: "
הצוואה המאוחרת").
לצוואה המאוחרת מתנגד אחיינה של המנוחה מר עמיחי חטרון, הזוכה העיקרי בצוואתה הקודמת של המנוחה, צוואה בעדים, מיום 13.5.1999, אותה הגיש לקיום, ולה מתנגדים המבקשים את קיום צוואתה המאוחרת של המנוחה (להלן: "
הצוואה המוקדמת").
מאחר ועל פי הדין יש להכריע ראשית בהתנגדות אשר הוגשה לקיום הצוואה המאוחרת, הרי שאלו"ט ומר שלמה טל, המבקשים את קיומה של הצוואה המאוחרת יכונו "
התובעת" (אלו"ט) "
והתובע" , (מר שלמה טל), ואילו, מר עמיחי חטרון יכונה "
הנתבע".
2.
העובדות הצריכות לענייננו:
המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 9.1.05, בהיותה ערירית, ללא בעל ובן.
בני משפחתה של המנוחה-הקרובים, היו אחיה ורעייתו, משפחת חטרון, ובניהם, כאשר עד שנת 1999 את הקשר ההדוק יותר והדאגה לצרכי המנוחה, קיים הנתבע, אשר את עיקר רכושה (דירה בבת-ים, וכספים בשווי של כ-2,500,000 ש"ח) ציוותה בצוואתה המוקדמת-לו.
עוד ובצוואתה המוקדמת, הורתה המנוחה למנות את הנתבע כמנהל עיזבונה, וכן הורתה על תרומה כספית לבניית מועדון כהנצחה לבעלה אשר הלך לבית עולמו מספר שנים קודם לכן, ועל שמה, להנצחת שמם, ביישוב בו מתגורר הנתבע עם משפחתו.
לקראת סוף שנת 1999 - אפריל 2000 (קיימת מחלוקת באשר למועד המדויק, ט.ס) לאחר שהמנוחה שהייתה בעת ההיא מעל לגיל 80 שנה, נפלה, נזקקה היא לטיפול פיזיוטרפיסט, והתובע החל במתן טיפולים למנוחה, כאשר בעת ההיא היה אחראי על צוות טיפולי במסגרת קופת חולים כללית.
ממטפל-כפיזיוטרפיסט החל התובע אף לדאוג לכל צרכיה של המנוחה, ביקוריו בביתה הפכו ליומיומיים, כאשר הוא דואג לכל פרט, מהחלפת מנורה שנשרפה, ועד הוצאת כספים עבור המנוחה, מסניף בנק הפועלים, בעיר מגוריה.
החל ממאי 2000 החל הנתק בין המנוחה לבני משפחתה, הנתבע, משפחתו, והוריו.
ביום 10.7.2000 נערכה צוואתה המאוחרת של המנוחה על ידי עוה"ד גפני והוא ומתמחה ממשרדו, הגב' איילת ויינר, עדים לצוואה. קודם לחתימתה על הצוואה העבירה המנוחה פתקים והוראות מפורטות (בעיקר, לגבי חלוקת כל תכשיט שלה, כלי כסף ופרטי לבוש), באשר ייעשה ברכושה, למשרדו של עוה"ד גפני.
המנוחה הפכה להיות מרותקת לכסא גלגלים מיולי 2001, וטופלה על ידי מטפלות צמודות (אשר התחלפו), ואולם הדואג העיקרי נותר התובע.
בד בבד עם הידוק הקשר של התובע ומשפחתו, (רעייתו וחמשת בנותיו, ט.ס) עם המנוחה, החלה היא להתרחק מהנתבע ומשפחתה עד לכדי אי מענה לקשר טלפוני, וסירובה כי יבקרוה, ויכנסו לביתה.
בחודש הראשון לטיפול הפיזיוטרפי הפרטי שהעניק התובע למנוחה (פעמיים בשבוע) שילמה המנוחה לתובע, ואולם כעולה מהאמור בתסקיר העו"ס מעיריית בת-ים מיום 22.4.02 (אשר הקשרו לענייננו יובהר בהמשך, ט.ס) החל מהחודש השני שהתובע טיפל במנוחה, טענה כי אין לה כסף וכי היא ניצולת שואה, ולא שילמה לו את שכרו. לדבריו של התובע (עמ' 4 לתסקיר) הזמינה אותו המנוחה לאחר שטיפל בה שלושה חודשים (חודשיים ללא תמורה), לאחר עוד מספר חודשים, תוך שהיא מציינת כי הטיפולים הפיזיוטרפים סייעו לה, מסרה לו , לטענתו, כי יש לה הרבה כסף וכי ברצונה לתרום את רכושה לעמותת אלו"ט (התובעת, ט.ס), תוך שהיא מבקשת את עזרתו, למימוש רצונה.
וכך מהאמור בתסקיר (עמ' 4 מדברי התובע, ראה גם בימ"ש/26).
"לאחר כל נפילה שלה (של המנוחה, ט.ס)
היה עושה לה טיפול פיזיוטרפי ללא תשלום ובתמורה הבטיחה לו שהוא יפוצה בצוואה "היא תדאג שהוא יהיה מסודר".