מסגרת ההליך
1. המערער,
תא"ל משה תמיר, הורשע על-פי הודאתו בבית הדין הצבאי המיוחד בעברות שמהותן
שימוש ברכוש הצבא שלא למטרות הצבא, לפי סעיף 79(א) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955;
נהיגה ברכב ללא רשות בעליו, לפי סעיף 36ב(ג) לפקודת התעבורה [נוסח חדש];
עברה במסמכים
צבאיים, לפי סעיף 105(1) לחוק השיפוט הצבאי; ו
התנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי. על המערער הוטלו העונשים הבאים: הורדה בדרגה אחת מדרגת
תת-אלוף לדרגת
אלוף-משנה; שלושה חודשי מאסר מותנים למשך שנתיים; וכן
פסילת רשיון הנהיגה האזרחי ורישיון הנהיגה הצבאי לתקופה של
שלוש שנים.
עונש ההורדה בדרגה הוטל בדעת רוב השופטים. בעל דעת המיעוט היה שותף להשקפת בעלי דעת הרוב כי "מעשיו של תא"ל תמיר אכן מחייבים היו, ככלל, פגיעה בדרגתו". חרף זאת, סבר שופט זה כי "התנהלותן השערורייתית של רשויות אכיפת החוק בפרשה זו מחייבת הימנעות מהטלת עונש כזה". בעל דעת המיעוט ציין, כי לו דעתו נשמעה "לא היה מורד הנאשם מדרגתו, והוא היה מעוכב מהעלאה בדרגה למשך תקופה בת שנתיים ימים נוספים...".
הערעור מופנה כלפי עונש ההורדה בדרגה. ההגנה עותרת לביטול רכיב ענישה זה. התובעת הצבאית הראשית מתנגדת לכך וסבורה, כי בנסיבות העניין מתחייבת הורדת המערער מדרגתו.
נסיבות ההרשעה
2. הנסיבות העומדות ביסוד ההרשעה נלמדות מכתב האישום המתוקן, שבו הודה המערער; ומ"הפרטים הנוספים", המבארים את "העובדות המהוות את העבירה ונסיבותיה", אשר הוגשו על-ידי התביעה הצבאית, כמצוות סעיף 358(ג) לחוק השיפוט הצבאי. מכלול הנסיבות תוארו על-ידי בית הדין המיוחד כדלהלן:
"במועדים הרלבנטיים לכתב אישום זה שירת הנאשם כמפקד אוגדת אזח"ע. בימים 3-2 באפריל 2007 (חג הפסח התשס"ז) הוא שימש כמפקד תורן; ביום 3 באפריל 2007, בקרבת קיבוץ ניר יצחק, המצוי בגזרת האוגדה, במסגרת 'פיקניק משפחות', הנחה הנאשם את נהגו האישי, סמ"ר אלירן ברביארו, לקחת את בנו בן ה-15 לסיבוב באזור על גבי רכב צבאי (טרקטורון) מסוג 'טום-קאר'; בהמשך אפשר הנהג לבנו הקטין של הנאשם לנהוג ברכב זה, כשהוא יושב לצדו. הדבר נעשה
בידיעתו של הנאשם; הנאשם ידע, כמובן, שבנו איננו בעל רישיון נהיגה כלל ואיננו רשאי כלל לקבל רישיון נהיגה בהיותו בן
15. הנאשם
ראה את בנו נוהג ברכב אך נמנע מלהתערב בדבר. בכך עבר הנאשם את העברות שבפרטי האישום הראשון והשני.
במהלך אותה הנסיעה התנגש הרכב הצבאי, עת שהיה נהוג בידי בנו של הנאשם, ברכב אזרחי נהוג בידי אזרח. לרכב הצבאי
נגרם נזק נראה לעין (בעיקר בגלגלים ובמתלה הקדמי), והיה צורך לפנותו מהמקום באמצעות גרר צבאי. נגרם גם
נזק גלוי לעין לרכב
האזרחי. במועד התאונה ובמקום ההתרחשות הוסכם, על דעת הנוכחים במקום, ובהם הנאשם, כי האחרון יפצה את האזרח המחזיק ברכב בגין עלות תיקון הנזקים שנגרמו לרכב, ככל שאלה יתוקנו.
לאחר תאונת הדרכים יצר הנאשם קשר עם מפקד המשטרה הצבאית הפיקודי (הממצ"פ) של פיקוד הדרום ועדכן אותו לגבי אירוע זה. הממצ"פ הנחה את הנאשם להגיש דיווח למשטרה הצבאית החוקרת. בעקבות כך אכן הוכן והוגש טופס דיווח. דיווח לגבי התאונה בוצע על ידי הנאשם בפועל ביום
18 באפריל 2009, ולא בסמוך לאחר שהתרחשה התאונה (תוך 72 שעות לכל היותר, כמתחייב מפקודות הצבא). הנאשם אישר בחתימתו את הטופס האמור, כאשר
שמו של נהגו, סמ"ר ברביארו, רשום על גבי הטופס כמי שנהג ברכב הצבאי, וכן כאשר במסגרת תיאור הנסיבות מצוין כי
לא היו נפגעים ולא נגרם נזק לרכב, וכן כי
לא הוחלפו פרטים. יצוין כי הנאשם היה
מודע לכך
שבפועל נגרם נזק לשני כלי הרכב, ואף הסכים לפצות את האזרח בגין הנזקים שנגרמו לכלי הרכב האזרחי (פרט האישום השלישי). הרשעתו של הנאשם בעברה של התנהגות שאינה הולמת נבעה מכך 'שהסכים לפצות כספית את האזרח ... ולא דיווח על קרות התאונה סמוך לאחר התרחשותה, כמתחייב,
והכל במטרה למנוע חקירה נגד בנו' .... כן נגעה ההרשעה בסעיף של התנהגות שאינה הולמת לכך שהנאשם עשה שימוש ברכוש הצבא שלא למטרות הצבא, לכך שהרשה למי שאינו בעל רישיון נהיגה כלל לנהוג ברכב, וכן לכך שעבר עברה במסמכים צבאיים כמפורט לעיל" (עמ' 5-4 לגזר הדין של בית הדין המיוחד. ההדגשות במובאה זו ובמובאות להלן הן
במקור, אלא אם מצוין אחרת - בית הדין הצבאי לערעורים).
עוד ציין בית הדין המיוחד, שלצורך גזירת העונש, הוא מנחה עצמו על-פי שתי נקודות מוצא נוספות מהותיות במישור העובדתי:
האחת, "
כי הנאשם דיווח למפקד המשטרה הצבאית הפיקודי דיווח מלא אודות האירוע - דהיינו כי דיווח שבנו נהג ברכב, בידיעתו, וכי במהלך נהיגתו נגרמה תאונת דרכים, שבה ניזוקו באופן קל שני כלי הרכב" (עמ' 5 לגזר הדין; כן ראו סעיף 6 ל"פרטים הנוספים").
האחרת, כי דו"ח תאונת הדרכים הוגש למשטרה הצבאית "
בד בבד" עם מסירת הודעת המערער במצ"ח "או
בסמוך לאחריה".
לעת הזאת שתי הנחות עובדתיות אלה מקובלות על התובעת הצבאית הראשית, שלא חלקה עליהן לפנינו.
כן נציין למען שלמות התמונה ובהירות הדברים, כי אין חולק, שטופס הדיווח על תאונת הדרכים, שנחתם על-ידי המערער, מולא על-ידי נהגו של המערער, סמ"ר אלירן ברביארו (טיעוני הסנגור, עמ' 3 לפרוטוקול הערעור).
לב קביעת בית הדין המיוחד
3. בהידרש בית הדין המיוחד למכלול הנסיבות מצא בית הדין הנכבד, כי לא ניתן להימנע מעונש של הורדה בדרגה. לקביעה זו הגיעה הערכאה קמא לאחר שבחנה שלושה ראשי שיקולים: ראשית,
חומרת מעשי העברה; שנית,
רקעו של המערער, אישיותו, תרומתו לצה"ל ואינטרס הצבא בהמשך שירותו; שלישית,
ההשלכות "הפנים צבאיות והחוץ צבאיות" של העונש. בית הדין המיוחד מצא, שהמערער חטא "בפריצת קוד של אמת", והטעים כי
"'קוד האמת' הוא ערך שלם שלא ניתן לחצות אותו ולפלגו למקטעים: דיווח אמת מבצעי ופונקציונאלי מחד גיסא, ו'עיגול פינות' בעניני שגרה חוץ תפקודית, מאידך גיסא. מי שחטא באחרון עלול לפשוע גם בראשון. על כל פנים, החשש לכך קיים
" (עמ' 16 לגזר הדין). לאחר סקירה של מכלול השיקולים קבע בית הדין כי "העמדת שיקולי ה'בעד' מול שיקולי ה'נגד' מוליכה למסקנה חד-חד ערכית כי עונש של הורדה בדרגה הוא בלתי נמנע" (עמ' 20 לגזר הדין).
זה המקום לציין, כי בפסק-דינו היפנה בית הדין המיוחד הערות נוקבות באשר להתרשמותו מדרך התנהלות חקירת מצ"ח בפרשה. הנושא הטריד אותנו ולפיכך ביקשנו את הבהרת התביעה באשר לברור שנעשה בעקבות הערות בית הדין המיוחד. התובעת הצבאית הראשית הביאה לידיעתנו, שנערכה בדיקה על-ידי היחידה לחקירות פנים במצ"ח, וכי ניתנה חוות דעת המשנה לפרקליט המדינה שלא מצא "תשתית ראייתית המגבשת עבירה פלילית", כי אם עברה משמעתית בדבר התרשלות, לכאורה, של קצין מצ"ח בדרגת סגן-אלוף; וכי בעקבות כך, הורה הפרקליט הצבאי הראשי על העמדתו של קצין זה לדין משמעתי.
נוכח האמור; לפי שנושא זה לא הועלה בטיעוני הערעור על-ידי מי מהצדדים; והואיל והחומר הגולמי לא הוצג לפנינו - לא ראינו צורך להידרש לכך.
עיקרי הערעור
4. הבריח התיכון בטיעון בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד משה ישראל, הוא, כי בית הדין המיוחד השתית את גזר הדין על ממצאים עובדתיים, "אשר חלקם המכריע, הינו
בניגוד או בסטייה בולטת מהכרעת הדין אשר ניתנה על פי עובדות כתב האישום והפרטים הנוספים, וזאת גם תוך הישענות,
בניגוד לדין, על ראיות שהובאו במסגרת פרשת התביעה
עובר להסדר הטיעון, מבלי שהמערער התגונן מפניהן".
בהקשר זה הפנתה ההגנה להיבטים הקונקרטיים הבאים:
ראשית, קביעת בית הדין קמא, כי המערער החטיא לא רק את נהגו, אלא גם
את ראש לשכתו (בלשון בית הדין המיוחד:
"... במיוחד טמונה אותה פגיעה בעובדה שהנאשם סיבך את נהגו, ובמידה פחותה מכך
גם את ראש לשכתו, במסכת השקרים שטווה" - עמ' 15 לגזר הדין). בקביעה זו אימץ בית הדין המיוחד את טיעון התביעה הצבאית לעונש, כי "הנאשם החטיא את
ראש לשכתו ואת נהגו כאשר סיבכם במסכת ההסתרה והשקרים שטווה" (עמ' 11 לגזר הדין; עמ' 14-13 לפרוטוקול בית הדין המיוחד מיום 14/5/2009).
שנית, הופנתה שימת לבנו לכך, שבאחת מהפסקאות המרכזיות שבגזר הדין, באזכור פרטי הדיווח הכוזב של המערער נאמר, כי מצויה בהם גם "העלמת העובדה שהוא היה מודע לכך שבנו ינהג בטרקטורון, וכי הדבר נעשה ברשות מצידו" (עמ' 16 לגזר הדין), אף על פי שמקובל על התביעה, שהמערער
לא העלים עובדה זו ודיווח למפקד המשטרה הצבאית הפיקודי דיווח אמת.
עוד טענה ההגנה כנגד דרך ההצגה של עברות המערער, בניסוחים קשים, שאינם תואמים - כך נטען - את התמונה העובדתית. הופנינו לכך, שבית הדין קמא נקט את המינוח "
מסכת השקרים שטווה המערער" (עמ' 15 לגזר הדין) וכי ראה בעברות
כישלון מתמשך ("הוא נכשל... פעם אחר פעם" עמ' 16 לגזר הדין). נטען, כי פרט האישום היחיד המלמד, לכאורה, על אי-אמירת אמת מצד המערער הוא אישורו בחתימתו את דו"ח תאונת הדרכים הכוזב. אלא שבעניין זה הדגישה ההגנה את טענתה, כי בחתימת המערער על טופס תאונת הדרכים הוא לא ביקש להשיג מטרה כלשהי, שכן
עובר להגשת הדו"ח הכוזב דיווח המערער
דיווח אמת אודות מלוא פרטי האירוע למפקד המשטרה הצבאית הפיקודי, מתוך הבנה שהוא "הנציג של משטרה צבאית בפיקוד" (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון בערעור; וראו דבריו של המערער שנשמעו לפנינו, בהסכמת התביעה, בעמ' 23 לפרוטוקול הדיון בערעור). המסקנה המתבקשת לשיטת ההגנה היא, "שעניין הטופס היה שגיאה טכנית חסרת משמעות" (עמ' 2 לפרוטוקול הערעור). משכך, סבורה ההגנה כי נשמטת הקרקע תחת ההנמקה שעל-יסודה השתיתה הערכאה קמא את הפגיעה בדרגתו של המערער, בקבעה שאף תכלית
מעשה זה "הייתה למנוע חקירה",
ולא היא.
עוד ביקשה ההגנה להוסיף ולשקול את העובדה שמעשיו של המערער נבעו מתוך רצון "אינסטינקטיבי" ו"אנושי" להגן על בנו, וכי אף המחוקק הכיר בכך, שהורה אינו כשר להעיד לחובת בנו (סעיף 4 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971).