בוטלה הרשעת וטרינרית שהכלבה שבבעלותה פצעה פעוטה בשל מצבה הרפואי הקשה.

השופט ס' ג'ובראן:

           לפנינו בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 19019-01-11, כבוד השופטים: ש' ברלינר - סג"נ, י' גריל - סג"נ, ב' בר-זיו) מיום 10.3.2011, שבו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה בת"פ 2374-05-09 (כבוד השופטת י' אבירם).

רקע

1.             המבקשת, וטרינרית במקצועה, הואשמה בעבירה של אי נקיטת צעדי זהירות בחיה לפי סעיף 338(6) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כפי שעולה מכתב האישום, ביום 12.9.2008, כלבה של המבקשת, מסוג בורדר קולי (להלן: הכלב) שהה חופשי מחוץ למרפאה הוטרינרית שבה היא עובדת. הכלב נשך את המתלוננת, שהייתה בעת קרות האירוע כבת שנתיים וחצי וגרם לה פצעים במספר אזורים בפניה ובצקת. כתוצאה מהפצעים שנגרמו לה, המתלוננת נזקקה לניתוח שנערך תחת הרדמה כללית.

2.             ביום 1.12.2010 קבע בית משפט השלום כי המבקשת לא תורשע בעבירה שיוחסה לה ותבצע 70 שעות שירות לתועלת הציבור. על אף קביעתו של בית משפט כי המבקשת ביצעה את המיוחס לה, זאת בעקבות הודאתה, מצא בית המשפט כי בנסיבות המקרה יש להימנע מהרשעה. בית המשפט קבע כי באיזון בין חומרת המעשה לנסיבותיה האישיות של המבקשת, ידן של האחרונות על העליונה. זאת, בשל עברה הפלילי הנקי, תפקודה הנורמטיבי המובהק, סיכול הכנסה אפשרית במגזר הציבורי בעקבות הרשעה וכן התרשמותו כי אירוע זה אינו אופייני לאורחות חייה. כן נתן בית המשפט משקל משמעותי למצבה הבריאותי הקשה של המבקשת, הסובלת משלב מתקדם של מחלת הסרטן, וקבע כי ההליך המתנהל מוסיף פן של ייסורים עבורה. מכל זאת הסיק בית המשפט כי בנסיבות המקרה יש להימנע מהרשעה.

3.             המשיבה ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 10.3.2011 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בגדרו התקבל הערעור ברוב דעות. דעת הרוב (כבוד השופטים ש' ברלינר וי' גריל) קבעה כי אין מקום להימנע מהרשעה במקרה זה לאור חובתה המוגברת של המבקשת, כוטרינרית, לתשומת לב אל חיה אשר עלולה להיות מסוכנת. כמו כן קבעו שופטי הרוב כי יש לתת את הדעת לפגיעה הפיזית והנפשית הקשה שנגרמה למתלוננת. עוד קבעו השופטים כי פוליסת הביטוח אשר כיסתה את הפיצוי האזרחי למתלוננת בסך של 170,000 ש"ח, מראה כי אכן הייתה ציפייה מצד המבקשת לפגיעה אפשרית של הכלב. לבסוף, דחו שופטי הרוב את הטענה בדבר פגיעה בתעסוקה עתידית של המבקשת במגזר הציבורי שכן היא אינה ודאית, בהתבסס על העובדה כי היא מפעילה מרפאה עצמאית מזה שנים רבות. בשל השיקולים לקולה שהוזכרו בבית משפט השלום, הושאר עונשה של המבקשת על כנו אולם היא הורשעה בדין. שופטת המיעוט (השופטת ב' בר-זיו) סברה כי יש להימנע מהרשעה שכן מקרה זה הוא מקרה ייחודי לאור מצבה הבריאותי של המבקשת הסובלת כאמור ממחלה חשוכת מרפא. לטעמה, על אף חומרת המעשים והצורך בהרתעה ויצירת מסר של נקיטת משנה זהירות, יש לתת משקל בכורה למצבה האינדיווידואלי של המבקשת.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

טיעוני הצדדים

4.             המבקשת סומכת ידיה על עמדתו של בית משפט השלום ושל שופטת המיעוט בבית המשפט המחוזי, וטוענת כי מקרה זה ייחודי בנסיבותיו ומקים עילה למתן רשות ערעור לבית משפט זה. לגופם של דברים, טוענת המבקשת כי לאור נסיבותיה האישיות - הבאות לידי ביטוי בעברה הפלילי הנקי וכן במחלת הסרטן שבה היא חולה ואשר נמצאת בדרגה מתקדמת - יש להעדיף את האינטרס האישי ולהימנע מהרשעתה בדין. עוד טוענת המבקשת כי הרשעה תגרום עבורה פגיעה נפשית אשר עלולה לסכל את הליך החלמתה וכן פגיעה אפשרית בתעסוקה במגזר הציבורי בעתיד - אפשרות אמיתית לאור חולשתה הפיזית המשפיעה על יכולתה להחזיק במרפאה. עוד טוענת המבקשת כי יש לתת משקל לתרומתה לחברה, לפיצוי האזרחי שניתן למתלוננת וכן לחוות הדעת הרפואית לפיה קשה להבחין בצלקות שנגרמו למתלוננת מהמקרה. כן טוענת המבקשת כי העבירה שבה הורשעה נמצאת ברף הנמוך של עבירת הרשלנות וכי במספר שנות חייו הרבות של הכלב לא התרחשה ולו פגיעה אחת באדם. לבסוף טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מרשלנות תורמת של אמה של המתלוננת.

5.             המשיבה טוענת כי מקרה זה לא מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה. לדידה מדובר במקרה ספציפי אשר אינו מעלה סוגיה ציבורית. אף לגופו של עניין טוענת המשיבה כי דין הבקשה להדחות. לטענתה, הפגיעה בעתידה המקצועי של המבקשת היא ספקולטיבית. כמו כן, טוענת המשיבה כי סוג העבירה ונסיבותיה מצביעות על רשלנות, אשר מתחזקת עקב מקצועה של המבקשת. בנוגע למצבה הבריאותי של המבקשת, סומכת המשיבה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ששוכנע כי אין בנסיבות אלו משום חריג היוצר יחס שאינו סביר בין חומרת הפגיעה במבקשת לבין חומרת העבירה. לבסוף טוענת המשיבה כי אי הרשעה במקרה זה יש בה משום איתות שלילי לציבור.

דיון

6.       לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה ושמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי נסיבות המקרה שלפנינו הן ייחודיות ומצדיקות מתן רשות ערעור וקבלת הערעור, כפי שיפורט להלן.

7.       עניינה של המבקשת נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות ולא על נקלה נדון בפעם שלישית לפנינו. אל מול עיניי ניצבת כקו מנחה הלכת חניון חיפה הידועה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123(1982)). בהתאם להלכה יסודית זו רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות ציבורית או משפטית החורגות מעניינם של הצדדים להליך. בנוסף "בית-משפט זה אינו נוהג להתערב בשאלות הנוגעות לחומרת העונש, בייחוד במסגרת 'גלגול שלישי'" (רע"פ 4261/04 פארין נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 440, 450 (2004)). זאת, אף כאשר מדובר בשאלת הרשעתו של הנאשם (ראו רע"פ 5504/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.7.2008)).

8.      ביישום כללים אלו במקרה שלפנינו אכן נראה כי בקשה זו לא מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינה האישי של המבקשת, ולכאורה אין מקום למתן רשות ערעור. על אף האמור, אני סבור כי יש לתת רשות ערעור, שכן לפנינו מקרה חריג ביותר, המצדיק מתן רשות ערעור לאור שיקולי צדק (ראו רע"פ 4954/90 זמיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.12.90); רע"פ 6351/08 טורנהיים נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.12.2008) (להלן: פרשת טורנהיים); רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.4.2010 וההפניות שם)). זאת, שכן ישנם מקרים שבהם שיקולים של צדק יהוו עילה להתערבות בית משפט זה, אף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור. לעניין זה ראו את דבריו של ד"ר ש' לוין, בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 216 (תשס"ח-2008):

"קיימים מקרים נדירים ביותר שבהם תחושת הצדק שבקשת רשות לערער מעוררת לפני השופט הדן בה היא כל כך חזקה, עד שהוא יכול ליטול היתר לעצמו, לחרוג מהכללים, לתת לאינטרס הפרט משקל גדול יותר מכפי שמקובל בבקשות מהסוג הנדון, ולתת למבקש רשות לערער".

לטעמי, זהו אחד מאותם מקרים נדירים שבהם יש להעניק רשות ערעור מכוח תחושת הצדק. עם זאת חשוב להדגיש כי "אין בסמכותו הטבועה של בית משפט זה להעניק רשות ערעור שעה ששיקולי צדק מצדיקים זאת כדי לגרוע מעוצמתה של ההלכה הידועה שנקבעה בעניין חניון חיפה" (פרשת טורנהיים, פס' 13 לפסק הדין). עוד חשוב לציין כי הגעתי למסקנתי זו לאחר לבטים ונוכח הצטברותם של מספר גורמים הייחודיים למקרה זה ובראשם מצבה הבריאותי הקשה של המבקשת.

9.      משמצאתי כי יש מקום לתת רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור, נותר לבחון מה דינו של הערעור. ההכרעה בשאלה המשפטית האם יש להרשיע את המבקשת אינה פשוטה כלל ועיקר. מן העבר האחד ניצבות נסיבותיה האישיות, שהן קשות ולא שגרתיות - עברה הפלילי הנקי, התנהגותה הנורמטיבית נוכח גילה המתקדם ומעל כולן, מצבה הבריאותי הקשה בעקבות מחלת הסרטן השוכנת בגופה בשלב מתקדם וכישלונות הטיפולים שעברה עד כה. מן העבר האחר ניצבת הפגיעה בפעוטה והצורך במסר הרתעתי לבל ישנו מקרים כדוגמת זה, ודאי נוכח היות המבקשת וטרינרית במקצועה.

10.     הכלל הוא כי מבצע העבירה יורשע בדין (ראו: ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ(3) 682, 683 (1996)), ואילו "חריג שבחריגים לכלל זה מותיר בידי בית המשפט סמכות להימנע מהרשעה, במקרים יוצאי דופן" (רע"פ 1189/06 בר-לב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.9.2006)). עלינו לצעוד במשעול ההלכה המושרשת בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 342 (1997) (להלן:הלכת כתב):

"המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי-דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. ראו ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם)... ...הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים...".