בוגרי אוניברסיטת אל קודס לא יוכרו כרופאים בישראל

עתירה להורות למשיבים להכיר בעותרים כמורשים לקבל רישיון לעסוק ברפואה בישראל על-פי סעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976 (להלן - הפקודה), כך שיהיו זכאים לגשת לבחינת ההסמכה הממשלתית על-פי תקנה 3 לתקנות הרופאים (בחינה לקראת סטאז'), תשמ"ח-1988 (להלן - התקנות); להורות למשיבים לבטל את החלטתם להקפיא את הטיפול בבחינת בקשות העותרים עד לסיום בחינת המועצה להשכלה גבוהה את הבקשה שהגישה אוניברסיטת אל-קודס; לחלופין, להורות למשיבים ליתן לעותרים היתר זמני לעסוק ברפואה על-פי סעיף 19(א) לפקודה, כך שיהיו זכאים לגשת לבחינה הממשלתית.

1.         העותרים סיימו בהצלחה את לימודיהם בבית-הספר לרפואה באוניברסיטת אל-קודס  הפועלת במשולב, הן בירושלים, הן באבו דיס, שבתחום הרשות הפלסטינית. חלק מן הלימודים באוניברסיטה מתקיים בקמפוסים בתחומי מדינת ישראל; הנהלת האוניברסיטה ממוקמת בתחומי מדינת ישראל. לפיכך זקוקה האוניברסיטה לאישור מאת המל"ג לפי חוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958 (להלן - החוק), על מנת לפעול בישראל.

2.         אוניברסיטת אל-קודס ביקשה לקבל אישור מאת המל"ג על מנת לפעול כמוסד אקדמי מוכר או כשלוחה, בעיקר על דרך של פיצול בין מוקדי פעילותה: אוניברסיטת אל-קודס תוסיף לפעול בתחומי הרשות הפלסטינית ולא תפעל עוד בתחומי ישראל; ומכללת אל-קודס שתפעל בירושלים, במנותק מאוניברסיטת אל-קודס, בתחום ריבונותה של מדינת ישראל, ותהא כפופה לפיקוח המל"ג.

3.         על רקע בקשת הפיצול וניסיונות להגיע להסכמה, נאות משרד הבריאות, בעתירה קודמת, דומה, בעניינם של 15 סטודנטים בוגרי בית הספר לרפואה באבו דיס (עת"ם (י-ם) 1293/09), לפנים משורת הדין, לבחון באופן פרטני את עניינם של העותרים במתכונת של סטודנטים אשר למדו בבית ספר לרפואה בחו"ל, חרף העובדה כי האוניברסיטה פעלה גם בתחומי ישראל.

4.         הניסיונות הנ"ל לא צלחו עד כה, אישור המל"ג טרם ניתן, ולפיכך פועלת אוניברסיטת אל-קודס לכאורה בניגוד להוראות החוק.

5.         לטענת העותרים, דומה עניינם בכל ל-15 העותרים בעתירה הקודמת הנ"ל, ואין בסיס עובדתי או משפטי להבחין בין אלה לאלה. החלטת המשיבים הריהי שרירותית, מקורה בשיקולים זרים, והיא טומנת בחובה הפליה פסולה לעומת בוגרי פקולטאות אחרות באוניברסיטת אל-קודס - משפטים וסיעוד - אשר הוכרו כזכאים לעסוק בישראל בתחומי העיסוק הללו. החלטת המשיבים מחמירה את המחסור ברופאים דוברי ערבית בכלל, ובמזרח ירושלים בפרט, ומונעת מתן שירותי רפואה איכותיים לתושבי ישראל.

6.         סעיף 4 לפקודה קובע מיהם "הזכאים לקבל רישיון":

"(א) מי שנתקיימו בו כל אלה זכאי לקבל רישיון לעסוק ברפואה:

(1) הוא אדם הגון;

(2) הוא בעל השכלה רפואית;

(3) הוא עמד בבחינות שקבע המנהל, בהתייעצות עם המועצה המדעית, זולת אם הוא בעל השכלה רפואית כאמור בסעיף קטן ב(1);

(4) הוא אזרח ישראלי ובעל רישיון לישיבת קבע בישראל".

אלו הם 4 תנאים הכרחיים. "בעל השכלה רפואית" לעניינו של סעיף 4(א)(2) הוא אחד מאלה:

"(1) מי שפקולטה או בית ספר לרפואה במוסד להשכלה גבוהה בישראל העניקו לו תואר המעיד על סיום חוק לימודיו כרופא, ובלבד שהמועצה להשכלה גבוהה הכירה באותו מוסד ובאותו תואר;

(2) מי שלמד רפואה באוניברסיטה או בבית ספר לרפואה בחוץ לארץ שהמנהל הכיר בהם, ניתנה לו דיפלומה שהמנהל הכיר בה וסיים תקופת סטז' שהמנהל הכיר במשכה ובתנאיה".

7.         ברי כי יש צורך בפיקוח הולם על מי שמבקש לעסוק ברפואה, ומכאן נגזרו בין היתר תנאי ההכרה הסטטוטוריים בבעלי השכלה רפואית.

8.         העותרים אינם ממלאים אחר התנאים הסטטוטוריים הנ"ל. הם אינם בעלי השכלה רפואית לעניינה של הפקודה: הם לא למדו במוסד להשכלה גבוהה בישראל המוכר על-ידי המל"ג; הם גם לא למדו באוניברסיטה או בבית ספר לרפואה בחו"ל שהוכרו על-ידי המנהל; הם למדו כאמור באוניברסיטת אל-קודס, אשר פועלת במשולב בישראל וברש"פ.

9.         הקמפוס שהעותרים לומדים בו בירושלים, קשור בטבורו לאוניברסיטת אל-קודס שברש"פ. אין ניתן אפוא להלום את טענת העותרים על כך שיש להתייחס לאוניברסיטת אל-קודס כאל אוניברסיטה שבחו"ל.

תנאי בלעדיו אין לצורך קבלת בקשתם של העותרים הוא הכרה באוניברסיטת אל-קודס   ובדיפלומה שניתנה להם, לפי האמור בפקודה כמצוטט לעיל.