בג"ץ 1893-11, 1965-11, 9325-12, 7644-13 הארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

השופטת ד' ברק-ארז:

1. חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק) מגביל את האפשרות להגיש תובענות ייצוגיות במקרה של "תביעה של עובד שחל עליו הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתו, והמעסיק של אותו עובד או ארגון מעבידים שהוא חבר בו, צד להסכם הקיבוצי" (כפי שמורה סעיף 10(3) לתוספת השנייה לחוק, המכונה להלן: סעיף 10(3) או סעיף 10(3) לתוספת השנייה). פרשנותו של חריג זה לתחולתו של החוק הונחה לפתחנו. באופן ספציפי יותר, השאלה שהתעוררה בפנינו היא האם חריג זה חל בכל מקרה שבו חל על עובד הסכם קיבוצי והמעסיק או ארגון המעסיקים הוא צד לו, או שמא יש לפרשו כך שאינו חל במצבים כאלה, אם לא ננקטים צעדים ארגוניים או משפטיים לאכיפת זכויות העובדים שהתובענה הייצוגית מתייחסת להפרתן.

השאלה המשפטית

2. סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות מגדיר את המקרים שבהם ניתן להגיש תובענה ייצוגית, ומגביל את הזכות לעשות כן רק ל"תביעה כמפורט בתוספת השנייה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית" (סעיף 3(א) לחוק). עיון בתוספת השנייה לחוק מלמד כי היא מכירה במקרים רבים שבהם ניתן להגיש תובענה ייצוגית בגין פגיעה בזכויות עובדים. סעיף 8 לתוספת השנייה קובע כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית בעילה של הפליה בעבודה לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 ובעילה לפי חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו-1996. סעיף 10(1) לתוספת השנייה קובע כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית גם בשלל עילות נוספות שמקורן במשפט העבודה.

3. הוראות רחבות אלה סויגו בסעיף 10(3) לתוספת השנייה כדלקמן:

"בפרט זה –

'תביעה' – למעט תביעה של עובד שחל עליו הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתו, והמעסיק של אותו עובד או ארגון מעבידים שהוא חבר בו, צד להסכם הקיבוצי;

'הסכם קיבוצי' – הסכם קיבוצי לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, או הסדר קיבוצי בכתב"