בג"ץ דן בשאלת הסמכות של בית הדין השרעי לדון בתביעת בעל כנגד אשתו בעניין משמורת הילדים

השופט א' רובינשטיין:

א.        עניינה של העתירה דנא בשאלת סמכותו של בית הדין השרעי לדון בתביעת בעל (משיב 3; להלן המשיב) כנגד אשתו (העותרת 1; להלן העותרת) בעניין משמורתם של שני ילדיהם הקטינים (העותרים 3-2), כאשר קודם לכן נתן בית הדין - בגדרי שתי תביעות שהוגשו לו בעניין המשמורת, אחת מהן על ידי העותרת - תוקף של החלטה להסכמות אליהן הגיעו בני הזוג. העתירה הוגשה לאחר שבית הדין השרעי בחיפה פסק, כי נתונה לו הסמכות הנמשכת לדון בתביעתו של הבעל, וערעור על החלטה זו נדחה בבית הדין השרעי הגבוה לערעורים. בעתירה הוצא צו על תנאי.

רקע

ב.        זוהי השתלשלות העניינים, כעולה מן העתירה ונספחיה: העותרת והמשיב נשואים לפי חוזה שרעי החל מיום 29.3.05, ונולדו להם שני ילדים, העותרים 3-2, ילידי 2006 ו-2008. בעתירה נטען, כי בקיץ 2012 עברה העותרת יחד עם ילדיה להתגורר בבית הוריה, וזאת לאחר שהמשיב הפעיל כלפיה אלימות פיסית ומילולית, שבגינה נפתח נגדו הליך פלילי אשר עודנו מתנהל. לפי הנטען בעתירה, ביום 15.4.12 הגיש המשיב בבית הדין השרעי בעכו תביעה לקביעת הסדרי ראיה בינו לבין ילדיו, וביום 17.4.12 - יומיים לאחר מכן - הגישה העותרת לבית הדין בעכו תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו היא המשמורנית של הילדים. בית הדין בעכו פסל עצמו (ביום 2.5.12, בשל היכרות עם משפחת אחד הצדדים) מדיון בסכסוך, וההליכים הועברו לבית הדין השרעי בחיפה.

ג.        ביום 7.6.12 התקיים דיון בבית הדין השרעי, בסיומו ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים בעניין המשמורת על הילדים.

ד.        ביום 29.8.12 הגישה העותרת, בשמה ובשם ילדיה, תביעת משמורת בבית המשפט לעניני משפחה בקריות (תמ"ש 28237-08-12), בה נטען כי הסכמת הצדדים עמדה בעינה עד לסיומה של שנת הלימודים, וכי טובת הילדים מחייבת קביעת משמורתם בידיה. זמן קצר לאחר מכן - ביום 17.9.12 - הגיש המשיב תביעה לבית הדין השרעי בחיפה, בה נטען כי יש ליטול את משמורת הילדים מן העותרת.

ה.        ביום 23.9.12 התקיים דיון בבית הדין השרעי, בו טענה העותרת להעדר סמכות של בית הדין; זאת - נוכח תביעת המשמורת שהגישה בבית המשפט לעניני משפחה. העותרת טענה כי יש למחוק את תביעתו של המשיב, ולחלופין להקפיאה על מנת לאפשר לבית המשפט לעניני משפחה להכריע בשאלת הסמכות. המשיב טען, כי בית הדין קנה סמכות נוכח תביעת המשמורת שהגישה העותרת לבית הדין בחודש אפריל 2012, וכי מדובר בסמכות נמשכת. בתגובה טענה העותרת, כי החלטתו של בית הדין לעניין המשמורת (מיום 7.6.12) ניתנה בהסכמה, ולא נערך בה דיון לגופו של עניין. עוד טענה העותרת, כי התביעה בבית המשפט לעניני משפחה הוגשה גם בשם הילדים, שלא היו צד להליך הקודם בבית הדין.

ו.        בהחלטתו מיום 2.10.12 קבע בית הדין, כי הוא קנה סמכות נמשכת לדון בתביעתו של המשיב. בית הדין עמד על התנאים לרכישתה של סמכות נמשכת - הראשון, הכרעה בעניין מסוים "לאחר דיון בפועל בסוגיה בניגוד לנקיטת ביהמ"ש בפעולה פורמאלית בלבד המתבטאת באישור הסכם אליו הגיעו הצדדים והגישו אותו בפניו"; והשני, קרבה עניינית בין שתי התביעות מבחינת מהות הסכסוך. בהחלטה נאמר, כי הסכמת הצדדים - לה ניתן תוקף של החלטה ביום 7.6.12 - הושגה לאחר ישיבה ארוכה ולאחר בדיקת פרטי הסכסוך, ובהשתתפות פעילה של בית הדין, שאף ניסח את פרטי ההסכמות. נאמר, כי "ברור שעבודתנו במהלך ההחלטה הראשונה לא הייתה רק פעולה פורמאלית לאשרור ההסכם, אלא מדובר בעבודה משפטית מהותית ואפקטיבית, אשר נעשתה על רקע שיקולנו שטובת הקטינים היא מעל שיקול לכל שיקול אחר". בית הדין ציין, כי מסקנתו נלמדת גם מפסק הדין בבג"ץ 2621/11 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים (2011). עוד נאמר, כי גם התנאי השני - הדורש קרבה בין שני ההליכים - מתקיים בענייננו. באשר לטענה כי הילדים לא היו צד להליכים בבית הדין נאמר, כי העיקר בהקשר זה הוא מהות התביעה והסעד המבוקש בה.

ז.        העותרת עירערה לבית הדין השרעי הגבוה לערעורים. בהחלטה מיום 9.1.13 נדחה הערעור. נאמר, כי החלטתו של בית הדין בחיפה (מיום 2.10.12) ברורה ומנומקת, ועולה בקנה אחד עם פסק הדין בבג"ץ 2621/11.

ח.       מכאן העתירה, אשר הוגשה ביום 6.3.13. יצוין, כי לאחר שניתנה החלטתו של בית הדין מיום 2.10.12, הגיש המשיב בקשה לסילוק תביעתה של העותרת בבית המשפט לעניני משפחה. בהחלטה מיום 5.11.12 (השופט סילמן) ציין בית המשפט, כי אינו סבור שבית הדין קנה סמכות נמשכת, אולם התנהלותה של העותרת - אשר הגישה תביעה לבית הדין - הקנתה לו סמכות. בהחלטה מיום 16.1.13 הורה בית המשפט על סגירה מנהלית של ההליך. ועוד יצוין, כי ביום 4.2.13 התקיים דיון בבית הדין לגופו של עניין, בעקבותיו הורה לרשויות הרווחה להגיש תסקירים בעניין טובתם של הילדים.

העתירה והשתלשלות העניינים בבית משפט זה

ט.       בעתירה נטען, כי מרוץ הסמכויות הוכרע עם הגשת התביעה לבית המשפט לעניני משפחה, אשר קנה סמכות לדון בתביעת המשמורת. עוד נטען, כי התנאים להתהוותה של סמכות נמשכת לא התקיימו במקרה דידן, ולפיכך לא קנה בית הדין סמכות כאמור. נטען (סעיפים 51-50), כי החלטת בית הדין מיום 7.6.12 אך אישרה את הסכמת הצדדים, והיא ניתנה מבלי שנבחנה טובת הילדים, כי בית הדין "לא קיים דיון מהותי אודות התאמת ההסדר המוצע לטובת הקטינים ועל כן לא מתקיים התנאי הראשון שנקבע בהלכה האמורה" (סעיף 56), וכי אף אם נשקלה טובתם של הילדים - אין לומר כי בית הדין "'דן ופסק' בסוגיה האמורה". בעתירה נטען, כי תביעתו של המשיב בבית הדין מחודש ספטמבר 2012 "רחוקה מרחק רב מהמחלוקת הקודמת בין הצדדים", ועל כן אין מתקיים גם התנאי השני לרכישתה של סמכות נמשכת. לטענת העותרים, התביעה בבית המשפט לעניני משפחה - להבדיל מההליכים בבית הדין - הוגשה גם בשמם של הילדים, וגם מטעם זה קנה בית המשפט סמכות לדון בה. עוד נטען, כי אין בית הדין רשאי להכריע בפרשנות ההסכמה בין הצדדים, אשר אושרה על-ידיו ביום 7.6.12. בעתירה התבקש גם צו ביניים, לפיו יותלה ההליך בבית הדין; כנמסר בעתירה, דיון בבית הדין היה קבוע ליום 10.3.13.

י.        בהחלטה מיום 6.3.13 נאמר, כי לוח הזמנים אינו מאפשר להידרש כדבעי לביטול הדיון בבית הדין, ולפיכך אין מקום לצו ביניים. נתבקשה תגובת המשיבים. בתגובת המשיב מיום 21.3.13 נטען, כי העותרת בחרה בשני מקרים בעבר (מאי 2011 ואפריל 2012) לנהל את ההתדיינות בסוגית המשמורת בבית הדין השרעי, ועל כן קנה בית הדין סמכות לדון בסוגיה זו. נטען, כי ביום 7.6.12 נערך "דיון ענייני ומקיף בפני כב' בית הדין השרעי בחיפה בו נדונו כל התביעות התלויות ועומדות בין הצדדים ונתקבלו החלטות לעניין המשך ההתדיינויות בין בני הזוג וזאת לאחר שבית הדין נחשף לפרטי הסכסוך", וכי "כתוצאה מהדיון המעמיק בתביעת המשמורת ותביעת הסדרי הראיה, ולאור התערבות בית הדין האקטיבית הצליחו הצדדים ובעזרת בית הדין ולאחר דיון מעמיק להגיע להסכמות לגבי משמורת הקטינים וחלוקת הזמנים בין ההורים" (סעיפים 5-4). לטענת המשיב, בית הדין נחשף לפרטי המקרה, ולקח חלק אקטיבי בניסוח ההסכמות בין הצדדים. נוכח זאת, ונוכח הקרבה בין ההליכים בבית הדין, קנה - כך לפי המשיב - בית הדין סמכות נמשכת לדון בתביעתו. נטען, כי סוגית המשמורת נדונה באופן עצמאי ולא במסגרת הסכם כולל, ועל כן אין משמעות לעובדה שהילדים לא היו צד להליך בבית הדין.

יא.      בתגובת היועץ המשפטי לבתי הדין השרעיים מיום 21.3.13 נאמר, כי "ההסכם עצמו [לו ניתן תוקף של החלטה ביום 7.6.12 - א"ר] לא הונח בפני בית הדין אלא היה תוצר של הליך משפטי", וכי נסיבות העניין מלמדות "על קרבה העולה כדי זהות מוחלטת בין הסוגיות [שהועלו בשני ההליכים בבית הדין - א"ר]". נאמר, כי לפי הוראות המג'לה מחויב בית הדין לפעול באופן אקטיבי לגיבושה של פשרה. על כן - כך נאמר - מתקיימים התנאים לרכישתה של סמכות נמשכת. עוד נאמר בתגובה, כי הטענה בנוגע לעילת התביעה העצמאית של הילדים אינה רלבנטית לענייננו, באשר אין המדובר בהסכם גירושין בו נכרכה סוגית המשמורת.

יב.       בהחלטה מיום 21.3.13 התבקשו הצדדים להודיע עמדתם באשר להשלכות פסק הדין בבג"ץ 6929/10 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (20.3.13) על העתירה. העותרים טענו, כי פסק דין זה חיזק את הנטען בעתירה "לאור חידוד ההלכה הקובעת כי אישור פורמאלי של הסכם, אינו מעניק לאותה ערכאה סמכות נמשכת לדון בסוגיה מאוחרת העולה ממנו", וכן לעניין זכותם של הילדים להחליט בדבר הערכאה שתדון בעניינם. לעמדתו של המשיב, ענייננו נבדל מבג"ץ 6929/10 באשר אין מדובר בהסכם גירושין, הכולל סוגיות הנוגעות לילדים; באשר העותרת בחרה מתחילה להתדיין בבית הדין; ובאשר בית הדין נטל חלק פעיל בגיבוש ההסכם. היועץ המשפטי לבתי הדין טען, כי "נסיבות עתירה זו מראות כי ההחלטה המקורית משקפת הליך של דיון משפטי שהתנהל בבית הדין השרעי", ומשכך נבדלת היא מפסק הדין בבג"ץ 6929/10, עם שנאמר כי "מוטב היה לו נרשמו חילופי הדברים שהתקיימו בבית הדין".

יג.       בהחלטה מיום 21.4.13 נקבע כי העתירה תידון בפני הרכב, וכי אין מקום ליתן צו ביניים.

יד.       ביום 3.7.13 הודיעו העותרים, כי תביעתו של המשיב בבית הדין - נדחתה (בהחלטה מיום 9.6.13). בהחלטת בית משפט זה (השופטים ארבל, מלצר וברק-ארז) מיום 4.7.13 - בהמשך לדיון שהתקיים באותו מועד - נאמר כי העתירה מעלה את סוגית סמכותו הנמשכת של בית הדין וזאת "לאור הספק בהתקיימותו של התנאי 'דן ופסק'", שעל בירורה עומדים העותרים, וכי חרף הודעת העותרים בדבר סיום ההליכים בבית הדין, יעדכנו הצדדים בתוך שלושה חודשים על התפתחויות נוספות.

טו.      ביום 30.9.13 הודיע המשיב כי ביום 15.9.13 אושרו גירושי בני הזוג בבית הדין השרעי בחיפה, וכי הסדרי הראיה מתקיימים לפי החלטת בית הדין. בהודעתם מיום 3.10.13 הודיעו העותרים, כי העותרת והמשיב היו מצויים בהליך של טיפול משפחתי דרך לשכת הרווחה, אולם המשיב חדל ליטול חלק בהליך, וכי נוכח חילוקי הדעות בין בני הזוג בסוגית המשמורת, בכוונת העותרים לחדש את תביעת המשמורת בבית המשפט לעניני משפחה. על כן התבקשה הכרעה בעתירה.

טז.      ביום 6.10.13 ניתן צו על תנאי בעתירה (השופטים ארבל, מלצר וברק-ארז). המשיב, בתשובתו מיום 5.11.13, חזר על הנטען בתגובתו המקדמית, והוסיף כי משהסתיימו ההליכים בבית הדין אין מקום להמשיך בבירורה של העתירה. בתשובתו של היועץ המשפטי לבתי הדין מיום 6.11.13 נאמר, כי כל המחלוקות בין הצדדים יושבו בהסכמה בעזרת בית הדין, וכי נוכח ההלכה כי אין זה מדרכו של בית המשפט להכריע "בעתירות ספציפיות שנושאן מוצה" - יש לדחות את העתירה.