בג"ץ דחה על הסף עתירה נגד צו פינוי מדירה שהטיל בד"ר- העותר נהג בחוסר ניקיון כפיים

השופט  י' דנציגר:

           עניינה של עתירה זו הוא בעיכוב הוצאתו לפועל של צו שניתן לפינוי העותר מדירת מגוריו עד להכרעה בערעור שהגיש לבית הדין הרבני הגדול על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי בבאר-שבע מיום 30.12.2009.

רקע וההליכים לפני המשיב 5 והמשיב 1

1.        העותר והמשיבה 4 היו נשואים זה לזה עד ליום 20.7.2008. הצדדים ניהלו, ועודם מנהלים, הליכים ממושכים לפני המשיב 5 (להלן: בית הדין הרבני האזורי) ולפני המשיב 1 (להלן: בית הדין הרבני הגדול) שתחילתם עוד ביום 1.3.2006. לצורך ההכרעה בעתירה זו אין צורך לתאר את ההליכים כולם. אסתפק בתיאור תמציתי שלהם.

2.        ביום 7.1.2007 חייב בית הדין הרבני האזורי את העותר בגט פיטורין. בהמשך, ביום 13.3.2007 פסק בית הדין הרבני האזורי, בדעת רוב, כפיית גט על העותר. ערעור שהגיש העותר לבית הדין הרבני הגדול התקבל במובן זה שנקבע כי ניתן יהיה להטיל על העותר מגבלות שונות הקבועות בסעיף 2 לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 אך זאת רק לאחר קיום דיון בו תתבררנה טענות המשיבה 4 באשר לאלימות שהפעיל נגדה העותר.

           בהתאם, התקיימו שני דיונים לפני בית הדין הרבני האזורי וביום 17.2.2008 ניתנה החלטתו לפיה יש לכפות על העותר ליתן גט פיטורין אפילו במאסר. יחד עם זאת, ניתנה לעותר ארכה של 30 יום ליתן את הגט קודם לנקיטת אמצעי אכיפה. ביום 27.5.2008, ולאחר שהעותר סירב ליתן גט למשיבה 4, ניתנה החלטתו המפורטת של בית הדין הרבני האזורי בה שב הוא ופסק כי יש לכפות על העותר מתן גט. בהמשך, ומאחר שהעותר עמד בסירובו ליתן גט, הוצא צו מאסר כנגדו והוא נאסר. אף במהלך מאסרו עמד העותר, במהלך הדיונים שהתקיימו לפני בית הדין הרבני האזורי בימים 9.7.2008, 10.7.2008 ו-13.7.2008, על סירובו ליתן גט למשיבה 4. בהחלטתו שניתנה בסיום הדיון שהתקיים ביום 13.7.2008 הורה בית הדין הרבני האזורי על המשך מאסרו של העותר עד שיסכים לתת גט למשיבה 4 וקבע דיון נוסף ליום 7.9.2008.

3.        ביום 20.7.2008 התקיים דיון נוסף לפני בית הדין הרבני האזורי, הפעם לפני הדיין א' אברג'יל בלבד ולא לפני מותב של שלושה דיינים כפי שהיה בהליכים עליהם עמדתי לעיל. בפתח הדיון הודיעו הצדדים כי הם מסכימים לסמכות דיין יחיד שידון בעניינם (שורה 2 בעמ' 1 לפרוטוקול הדיון). במהלך הדיון הודיע ב"כ העותר כי העותר מוכן לתת גט למשיבה 4 היום אך כי הוא מבקש מבית הדין להגיע להסכם כולל גם "במזונות, בהסדרי הראיה בכל" (השורה האחרונה בעמ' 1 לפרוטוקול). המשיבה 4 התנגדה לכך וטענה כי הסמכות בנושאים אלו, למעט לעניין כפיית הגט, נתונה לבית המשפט לענייני משפחה אשר דן בהם עוד קודם לכן. לאחר מכן, יצאו הצדדים מחוץ לאולם בית הדין בניסיון להגיע להסכמה בעניינים הנוספים אך הדבר לא צלח ובעקבות זאת ניתנה החלטתו הראשונה של בית הדין הרבני האזורי בה צויין כי העותר הסיר את התנגדותו העקרונית למתן הגט אך הוא רוצה כי תושג הסכמה באשר למזונות שהוטלו עליו על ידי בית המשפט לענייני משפחה והסכמה כאמור לא הושגה. נוכח האמור, נקבע כי הצדדים יוזמנו לסידור הגט לאחר שיגיעו להסכמה או יסיימו בדרך כלשהי את נושא הרכוש והמזונות. כן נדחתה בהחלטה בקשתו של העותר לשחררו ולו בתנאים עד להסדרת נושא הרכוש והמזונות. לעניין זה נקבע כי החלטת המעצר והכפיה ניתנה בהרכב מלא ועל כן כי בית הדין הרבני האזורי ידון בעניין זה בהרכב מלא בסיום הפגרה ולעת זו פסק הדין על מעצרו של העותר בעינו קיים.

4.        לאחר מתן החלטה זו, שבו הצדדים לאולם בית הדין ובא כוח העותר הודיע כי "לאור החלטת ביה"ד שיתכנס עד לאחר הפגרה הבעל (העותר - י.ד.) מבקש להסדיר להם ג"פ היום". בהמשך, כעולה מפרוטוקול הדיון, ביקשו הצדדים מבית הדין לערוך הסכם גירושין בהתאם לעקרונות עליהם הם הסכימו. העותר ביקש למסור לאחיו שנמצא מחוץ לאולם בית הדין העתק מן ההסכם ואף על פי שאחיו של העותר התנגד לתוכנו של ההסכם, הודיע העותר כי הוא מוכן להתגרש על פי ההסכם שנערך על ידי בית הדין. בא כוחו ציין לפרוטוקול "שהבעל (העותר - י.ד) מסכים לעקרונות של ההסכם מרצונו החופשי והוא מנער אותי מכל אחריות". עוד בהמשך השיב העותר לשאלת בית הדין כי "הוא חותם על ההסכם מרצונו הטוב והחופשי אבל הגט הוא בכפיה". דברים דומים נזכרו בסעיף ח' להסכם הגירושין עליו חתמו הצדדים ואשר קיבל תוקף של פסק דין. במעמד זה ניתן תוקף להסכם הגירושין והעותר נתן גט למשיבה 4.

5.        ביום 12.10.2009 ניתנה החלטתו של בית הדין הרבני הגדול בערעור שהגיש העותר על כשרות הגט שניתן על ידו למשיבה 4. בהחלטה נקבע, בין היתר, כי יש להורות על הקפאת תיק הערעור, שכן על העותר להגיש תביעה לביטול הגט לבית הדין הרבני האזורי וכי אם יוגש ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי שתינתן ייקבע ההרכב המתאים בבית הדין הרבני הגדול על ידי נשיא בית הדין הרבני הגדול. ביום 30.12.2009 נדחתה בקשתו של העותר להורות על ביטול הגט על ידי בית הדין הרבני האזורי. כמו כן ניתן צו לפינוי של העותר מדירת בני הזוג שעל העברת חלקו בה למשיבה 4 הסכימו הצדדים במסגרת הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין כמתואר לעיל.

6.        על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית הדין הרבני הגדול ובמסגרתו טען כי בית הדין הרבני האזורי טעה בהחלטתו כי הגט כשר; כי לא הוכחה אלימות "סידרתית" מצידו; וכי כתוצאה מכפיית הגט חתם על הסכם הגירושין בו ויתר על חלקו בדירת בני הזוג. בית הדין הרבני הגדול התבקש לקבוע כי הגט ניתן בכפיה וכי חתימת העותר על הסכם הגירושין בטלה. בקשה שהגיש העותר לעיכוב ביצוע החלטתו של בית הדין הרבני האזורי מיום 30.12.2009 נדחתה ביום 6.1.2010 ונקבע כי ייקבע מועד לדיון לאחר שייקבע הרכב על ידי נשיא בית הדין הרבני הגדול. העותר הגיש שתי בקשות נוספות לעיכוב ביצוע ההחלטה. ביום 1.12.2010 דחה בית הדין הרבני הגדול את הבקשות וקבע כי ככל שהדברים נוגעים לפינוי דירת בני הזוג, הרי שיש לדחות את הבקשה על הסף משום שההחלטה בעניין זה ניתנה על ידי בית הדין הרבני האזורי לפני זמן רב וכן מאחר שבהחלטתו בערעור המוקדם שהגיש העותר הרשה בית הדין הרבני הגדול ערעור רק ביחס להחלטה בעניין כשרות הגט שנתן העותר.

נימוקי העתירה

7.        במסגרת העתירה שלפנינו טוען העותר כי פינויו מדירת בני הזוג, המהווה את דירת מגוריו, בטרם יישמע ערעורו תגרום לו נזק בלתי הפיך ותייתר את הדיון בערעור שהגיש לבית הדין הרבני הגדול. בנוסף, טוען העותר כי הסיכויים כי ערעורו יתקבל הם גדולים. העותר מוסיף וטוען כי החלטתו של בית הדין הרבני האזורי מיום 20.7.2008 ניתנה בחוסר סמכות שכן היא ניתנה על ידי דן יחיד וכן מאחר שלבית הדין הרבני אין סמכות לכפות הסכם גירושין על הצדדים. עוד טוען המבקש כי החלטתו של בית הדין הרבני האזורי מיום 12.10.2009 ניתנה לאחר שהתקיים דיון בו לא היה מיוצג.

תגובת המשיבה 4

8.        המשיבה 4 טוענת כי העותר מבקש לשים בית משפט זה כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול. כמו כן, טוענת המשיבה 4 כי יש לדחות את העתירה על הסף נוכח השיהוי שבהגשתה, בשים לב למועד בו התקבלו ההחלטות בגינן הגיש העותר את עתירתו. עוד טוענת המשיבה 4 כי יש לדחות את העתירה על הסף נוכח חוסר ניקיון כפיו של העותר, שעשה דין לעצמו ואשר הציג מידע חלקי לפני בית משפט זה. לעניין זה מדגישה המשיבה 4 כי בהתאם להסכם הגירושין היה על העותר לפנות את דירת בני הזוג תוך 40 יום ואף על פי כן לא פינה את הדירה עד למועד זה. אף לגופם של דברים טוענת המשיבה 4 כי אין בעתירה ממש. לעניין זה מדגישה המשיבה 4 כי העותר אינו מבחין בין פסק הדין שניתן לכפיית הגט לבין פסק הדין שנתן תוקף להסכם הגירושין. באשר לפסק הדין לכפיית הגט, טוענת המשיבה 4 כי זה ניתן כדין ובהתאם להלכה לאחר שהוכח כי העותר נהג כלפיה באלימות במשך שנים. לעניין זה מדגישה המשיבה 3 כי ההחלטות על כפיית הגט כמו גם על מאסרו של העותר ניתנו על ידי מותב תלתא של בית הדין הרבני האזורי ובהתאם להנחיות בית הדין הרבני הגדול בהחלטותיו השונות. כן מדגישה המשיבה 4 כי במהלך הדיונים שהתקיימו בנושא כפיית הגט היה העותר מיוצג, וזאת בניגוד לטענתו. באשר לדיון שהתקיים ביום 20.7.2008 לפני דן יחיד, טוענת המשיבה 4 כי זה התקיים לאחר שהעותר הודיע כי הוא מוכן ליתן גט אך משהתברר, בחלקו הראשון של הדיון, כי הוא מתנה את מתן הגט בהגעה להסכמות בעניינים רכושיים אליהן לא הגיעו הצדדים החליט בית הדין הרבני האזורי להותיר את העותר במעצר עד לקיום דיון בפני הרכב תלתא. באשר למתן התוקף להסכם הגירושין, טוענת המשיבה 4 כי הדבר נעשה לבקשת העותר לאחר שהצדדים הסכימו לסמכות דן יחיד לדון בנושאים הרכושיים. כן נטען כי ההסכם נחתם מרצונו החופשי של העותר ללא כל כפיה מצד בית הדין הרבני האזורי.

דיון והכרעה

9.        דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני והתערבות בהחלטותיהם של בתי הדין הרבניים תעשה רק במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המופנות כלפי בית הדין הרבני או באותם מקרים בהם נדרש סעד מן הצדק והעניין אינו מצוי בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר. העתירה שלפנינו אינה נמנית על אותם המקרים החריגים (ראו: סעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה; בג"ץ 5182/93 לוי נ' בית הדין האזורי רחובות, פ"ד מח(3) 1, 8-6 (1994); בג"ץ 1979/10 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב יפו (לא פורסם, 11.8.2010), פסקה 10 לפסק הדין והאסמכתאות הנזכרות שם).

           ראשית, בית הדין הרבני הגדול בחן את בקשת העותר לעיכוב ביצוע החלטתו של בית הדין הרבני האזורי והחליט, על יסוד הנימוקים המובאים בהחלטה אותם מניתי לעיל, כי אין מקום להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה על פינוי דירת המגורים של העותר. טענות העותר לעניין זה הינן טענות ערעוריות מובהקות שאינן מקימות עילה להתערבות בית משפט זה.

           יתר על כן, ככל שהדברים נוגעים לטענות העותר באשר לסמכות בית הדין הרבני האזורי ליתן תוקף להסכם הגירושין אליו הגיעו הצדדים, הרי שהיה על העותר להעלות טענות אלה בערעורו לפני בית הדין הרבני הגדול והוא לא עשה כן, לא בערעור שהגיש על החלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 20.7.2008 - ערעור שהוגש אך ורק בנוגע לכשרות הגט שניתן - ולא בערעור שהוגש על החלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 31.12.2009 (השוו: בג"ץ 304/04 יאיר נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד ס(2) 99, 106 (2005); בג"ץ 3216/11 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (לא פורסם, 8.5.2011), בפסקה 5). אדגיש את העולה מפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום  20.7.2008, בסיומו ניתן תוקף להסכם הגירושין בין הצדדים: הצדדים נתנו הסכמתם להתדיין לפני דן יחיד בנוגע למחלוקות הנוספות ביניהם (ראו לעניין זה: סעיף 8(ה) (3) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955; תקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), התש"ן-1990) וזאת לבקשת העותר עצמו אשר ביקש לקשור בין מתן הגט לבין נושאים נוספים שהיו במחלוקת בין בני הזוג [לנפקות הסכמת בעלי הדין כאשר נבחנת טענת חוסר סמכות ראו גם בבג"ץ 1555/05 לוי נ' בית הדין הרבני מחוז תל-אביב (לא פורסם, 16.7.2009)]. כמו כן, מפרוטוקול הדיון כמו גם מהחלטתו הראשונה של בית הדין הרבני האזורי מאותו היום עולה כי המשך מאסרו של העותר לא נעשה על מנת לכפות עליו להגיע להסכמות באשר לאותן מחלוקות נוספות, אלא בשל העובדה כי הוא קשר בין מתן הגט לבין סיום המחלוקות בעניינים אלו. יצויין כי לכל הפחות במידה מסויימת הטיבו הסכמות אלה את מצבו בשים לב להחלטות המוקדמות של בית המשפט לענייני משפחה (ויוער כי בתגובת המשיבה 4 לא נשמעו טענות באשר לסמכות בית הדין הרבני האזורי בעניינים אלו לנוכח החלטותיו המוקדמות של בית המשפט לענייני משפחה ועל כן איני נדרש לנקודה זו). העותר לא העלה במהלך הדיון כולו כל טענה באשר לסמכות בית הדין הרבני האזורי ליתן תוקף להסכם אליו הגיעו הצדדים, וכאמור לא העלה טענה בעניין זה אף לפני בית הדין הרבני הגדול [ראו: בג"ץ 9858/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 30.3.2008)]. בנסיבות אלה, אין לומר כי לפנינו מקרה בו נגרם לעותר עיוות דין או כי קמה עילה אחרת להתערבות בית משפט זה בהליכים שעודם מתנהלים לפני בית הדין הרבני הגדול.

           לא אוכל להימנע מלציין כי אף אם סבר העותר כי החלטה זו, הנותנת תוקף להסכם הגירושין, ניתנה בחוסר סמכות ומצדיקה את התערבות בית משפט זה ביושבו כבית משפט גבוה לצדק, הרי שהשיהוי בפנייתו לבית משפט זה, על רקע ההליכים הרבים בהם בחר העותר לנקוט בסמוך למתן ההחלטה, מצדיק דחייה על הסף של העתירה.