הנשיאה ד' ביניש:
1. לפנינו עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (הנשיא ס' אדלר, השופטים ע' רבינוביץ ונ' ארד ונציגי הציבור ב' עמירן וא' שגב) ב-ע"ע 1185/04, במסגרתו נדחה ערעור העותרת 1 (להלן: אוניברסיטת בר-אילן או האוניברסיטה) על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (השופטת נ' רות) ב-עב' 7170/03. לערעור העותרת 1 בפני בית הדין צורפו העותרות שלפנינו בשל שאלות עקרוניות משותפות להן שהתעוררו במסגרתו. פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה הורה לאוניברסיטה להמציא לעיונם של המשיבים 2 ו-3 (להלן: ד"ר קיסר וד"ר שטרן ז"ל בהתאמה, יכונו יחד המשיבים) העתק מפרוטוקולים של דיוני ועדות מינוי של האוניברסיטה בעניינם תוך השמטת שמותיהם של נותני חוות הדעת והדוברים שהתבטאו במהלך הדיון וציון שמות הנוכחים בלבד. עוד הורה בית הדין לעותרות לבטל את הוראת הסודיות הקבועה בתקנוניהן בכל הנוגע לדיוני ועדות מינוי וקידום והציע מתווה חדש לחשיפת המידע מהדיונים. יודגש כי החלטתו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין הפרטני שלפנינו יושמה זה מכבר, ועל כן עניינו של ההליך הנוכחי אך בשאלות העקרוניות שמעלה העתירה.
העובדות הצריכות לעניין
2. המשיבים הועסקו שנים ארוכות ועד לסיום עבודתם בפיטורין, כמרצים ללשון והבעה עברית באוניברסיטת בר-אילן.
ד"ר קיסר, יליד שנת 1944, הועסק על ידי האוניברסיטה כחבר סגל זוטר החל משנת 1983 ובמקביל למד לקראת התואר השני והתואר השלישי, אותו השלים בשנת 1998. במהלך השנים בהן למד לתארים מתקדמים הוא הועסק במחלקות שונות של הפקולטה למדעי היהדות בהיקפי משרה משתנים והתקדם במנעד הדרגות של הסגל הזוטר. בשנים האחרונות להעסקתו דורג ד"ר קיסר בדרגת "מדריך דוקטור" - היא הדרגה הגבוהה ביותר במנעד הדרגות של חברי הסגל הזוטר באוניברסיטה.
ד"ר שטרן ז"ל, יליד שנת 1946, הועסק אף הוא על ידי האוניברסיטה כחבר סגל זוטר בתפקידים שונים ובהיקפי משרה משתנים, וזאת החל משנת 1993. את עבודת הדוקטורט השלים בשנת 1996 בציון "מעולה". במהלך תקופת העסקתו באוניברסיטה התקדם ד"ר שטרן במנעד הדרגות של הסגל הזוטר ב"מסלול המקביל" (להבדיל ממסלול המחקר) כאשר בשנים האחרונות להעסקתו דורג בדרגת "מורה ד" - היא הדרגה הגבוהה ביותר מבין דרגות הסגל הזוטר במסלול זה.
כל אחד מהמשיבים הגיש בקשה להימנות עם חברי הסגל האקדמי הבכיר של אוניברסיטת בר-אילן. באותה תקופה היו שניהם בשנות החמישים לחייהם. בהתאם לתקנוני האוניברסיטה, בקשותיהם נדונו בשלב הראשון בפני ועדת המינוי של האוניברסיטה אשר בסמכותה לקבוע אם כישוריהם האקדמיים מצדיקים הקמת ועדה מקצועית בתחום התמחותם שתבחן לעומק את איכות עבודתם ורמת כישוריהם. מועמדותם של השניים נדחתה על הסף כבר בשלב ראשוני זה, וכפועל יוצא מכך הסתיימה העסקתם באוניברסיטה.
ההליך בבתי הדין לעבודה
3. המשיבים הגישו תובענה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (ע"ע 7170/03) ובה טענו, בין היתר, כי החלטותיה של ועדת המינוי בעניינם ופיטוריהם כתוצאה מאותן החלטות לקו באפליה פסולה מחמת גיל. במקביל להגשת כתב התביעה הגישו השניים בקשה למתן צו מניעה זמני (בש"א 5689/03) בה נתבקשו השבתם המיידית לעבודתם באוניברסיטת בר-אילן, וכן - וזה העיקר לענייננו - צו זמני שיורה לאוניברסיטה למסור לידיהם את הפרוטוקולים של ועדות המינוי שדנו בעניינם.
בתגובה שהוגשה מטעמה התנגדה האוניברסיטה לבקשה בכלל ולמסירת הפרוטוקולים בפרט. בעניין האחרון טענה האוניברסיטה כי דיוני ועדות המינוי הם חסויים וכי הפרת החיסיון תגרום נזק כבד להליכי המינוי האקדמיים. האוניברסיטה השתיתה את עמדתה על ההלכה שהתווה בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 68/03 ד"ר דן גולדשמיד נ' הטכניון מכון טכנולוגי לישראל (לא פורסם, 2.10.2003) (להלן: עניין גולדשמיד), לפיה בטרם יורה בית הדין על חשיפת פרוטוקולים של ועדות מינוי אקדמיות, תבחן האפשרות להגיע לחקר האמת תוך הסתפקות בראיות חלופיות. לפיכך, טענה האוניברסיטה כי בשלב הראשון, יש להסתפק בתצהירים שיוגשו מטעמה ובהם יפורטו תוכן הדיונים בוועדות המינוי והשיקולים שנשקלו במסגרתם. בהודעה נוספת מטעמה, אשר הוגשה בהתאם להחלטת בית הדין האזורי לעבודה, הובהר כי האוניברסיטה מכירה ברלוונטיות של הפרוטוקולים לבירור עילת התביעה, אך היא מתנגדת לגילוים מטעמים עקרוניים של חיסיון הדיונים.
4. ביום 16.2.2004 קיבל בית הדין האזורי לעבודה את הבקשה למתן צו גילוי מסמכים והורה לאוניברסיטה להמציא לעיונם של המשיבים העתק מהפרוטוקולים של דיוני ועדת המינוי בבקשותיהם. זאת, לאחר שימחקו מגוף הפרוטוקול שמות העמיתים שחוות דעתם הונחו בפני הוועדה ושמות חברי הוועדה שהתבטאו במהלך הדיון, כך שיצוינו שמות הנוכחים בישיבה בלבד מבלי לחשוף על ידי מי מחברי הוועדה נאמרה כל התבטאות. ההחלטה נומקה בעליונות אינטרס הפרט שעניינו נדון בפני ועדת המינוי לקבל מידע מפורט על הנעשה בעניינו בצירוף האינטרס הציבורי בחקר האמת, על פני האינטרס של החלפת דעות באופן חופשי בוועדות המינוי. בנוסף, העיר בית הדין האזורי לעבודה כי עמדתה של אוניברסיטת בר-אילן - אשר מחד גיסא, מכירה ברלוונטיות של הפרוטוקולים להליך המתנהל ומוכנה לחשוף את שנאמר בהם באמצעות תצהירים, אך מאידך גיסא, מתנגדת בכל תוקף לחשיפת הפרוטוקולים עצמם אף בכפוף למחיקת פרטים מזהים - מעוררת תמיהה. כמו כן, קבע בית הדין האזורי לעבודה כי עמדה זו אינה יעילה ואינה מתיישבת עם סדרי הדין המקובלים לפיהם נדרשים הצדדים להליך להביא ראיות מספקות להוכחת טענותיהם באחת ולא באופן מקוטע. לבסוף, קבע בית הדין האזורי כי כאשר עסקינן בטענת אפליה הכרוכה מטבעה בקשיי הוכחה משמעותיים, חשיפת הפרוטוקולים מתבקשת ואין בכך משום סתירה להלכה שנקבעה בעניין גולדשמיד אשר לא שללה אפשרות להורות על חשיפת הפרוטוקולים כאשר אין בכוחו של התובע להוכיח את טענותיו תוך שימוש בראיות חלופיות.
על החלטה זו הגישה האוניברסיטה בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (בר"ע 1157/04), ועליה הוגשה, בהוראת נשיא בית הדין הארצי לעבודה דאז, השופט ס' אדלר, תגובה מטעם המשיבים. נוכח ההכרה בחשיבות העקרונית של הנושא, נעתר נשיא בית הדין הארצי לעבודה לבקשת רשות הערעור ואף העניק ליתר האוניברסיטאות ולפורום המתאם של ארגוני הסגל הזוטר באוניברסיטאות (להלן: הפורום המתאם) רשות להגיש ניירות עמדה מטעמם.
5. ביום 24.3.2005 נתן בית הדין הארצי לעבודה את פסק דינו ובו דחה, כזכור, את ערעורה של אוניברסיטת בר-אילן והותיר את החלטת בית הדין האזורי לעבודה על כנה. פסק הדין ניתן מפי השופטת (כתוארה דאז) נ' ארד בהסכמת השופט ע' רבינוביץ ונציגי הציבור ב' עמירן וא' שגב. נשיא בית הדין הארצי לעבודה הצטרף אף הוא לתוצאת פסק דינה של השופטת ארד, אך מטעמים שונים.
ביסוד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה ניצבת הקביעה בדבר מעמדה של האוניברסיטה כגוף "דו-מהותי" בעל מאפיינים ציבוריים המשליכים על חובותיו כלפי הציבור בכלל וכלפי עובדיו בפרט. מקביעה זו גזר בית הדין הארצי לעבודה את זכותו של פרט הנפגע מהחלטתה של האוניברסיטה לעיין במסמכים הנוגעים לעניינו ואת זכות הטיעון בפניה. מתוך כך הסיק בית הדין גם את חובתה של האוניברסיטה להציג בפני אותו פרט את הנימוקים שעמדו בבסיס ההחלטה ואת החומר המהותי שעמד לנגד עיני חברי הוועדה עובר לקבלת ההחלטה בעניינו. בית הדין הארצי לעבודה הוסיף וקבע כי חרף העובדה שחוק חופש המידע, התשנ"ו-1996 (להלן: חוק חופש המידע), לא חל על האוניברסיטה, ניתן להקיש ממנו לגבי היקף חובת הגילוי שחלה עליה כמעסיקה מול עובדיה. בהקשר זה, דחה בית הדין הארצי לעבודה שתי טענות חיסיון שהעלו העותרות: טענה לפיה דיוני ועדות המינוי הם בגדר "דיון פנימי" כמשמעו בסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, וטענה לפיה גילוי הפרוטוקולים ישבש את תפקודן התקין של ועדות המינוי ואת יכולתן לבצע את תפקידן כאמור בסעיף 9(ב)(1) לחוק חופש המידע. כן דחה בית הדין הארצי לעבודה את טענת העותרות כי על דיוני ועדות המינוי חל חיסיון שמקורו בהוראות התקנונים האקדמיים שלהן, וכי תקנונים אלו מוגנים מפני התערבות שיפוטית מכוח עיקרון החופש האקדמי המעוגן בסעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958 (להלן: חוק המועצה להשכלה גבוהה). בהקשר זה פסק בית הדין הארצי לעבודה כי החופש האקדמי המוקנה לאוניברסיטאות אינו יכול לשמש מקלט מפני עיקרי הצדק הטבעי ומילוי חובותיהן כמעסיקות.
נימוק נוסף, ומקביל, עליו מושתת פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה נעוץ בהיותם של הפרוטוקולים ראיה חיונית לצורך הוכחת עילת התביעה של התובעים במשפט (המשיבים 2 ו-3 בהליך זה). במסגרת זו, נתן בית הדין הארצי לעבודה משנה תוקף לנחיצות הפרוטוקולים כראיה בשל היותה של עילת התביעה מבוססת על טענת הפליה אשר כרוכה בקשיי הוכחה אינהרנטיים. בית הדין הארצי לעבודה דחה את טענת העותרות לפיה די בראיות חלופיות כגון חקירה נגדית של המצהירים מטעם האוניברסיטה או תמצית דיון שתוגש לבית המשפט, וקבע כי אף על פי שאיננו שולל עמדה זו מעיקרה, אין היא מגלמת את נקודת האיזון הראויה במקרה זה שעניינו טענת אפליה בעבודה ובו מבקשי הגילוי הם בעלי עניין אישי.
נוכח כל האמור לעיל, פסל בית הדין הארצי לעבודה את הוראת התקנון האקדמי של האוניברסיטה, אשר קבעה את סודיות דיוניהן של ועדות המינוי, והציע במקומה הוראה מתוקנת כדלקמן: האוניברסיטה תנהיג מנגנון דו-שלבי על פיו, בשלב הראשון, יוצגו למועמד בכתב עיקרי הדברים שנאמרו בדיוני ועדת המינוי בעניינו באמצעות תמצית דיון (פסיקתא) או מסמך אחר. בשלב השני, ככל שהמועמד יעמוד על גילוי מלא של הפרוטוקול, יבחן רקטור האוניברסיטה את הבקשה על פי נסיבותיה בהתאם לאמות המידה הבאות: (1) הכלל הוא כי חלה על האוניברסיטה חובת גילוי. כלל זה כפוף לחריגים הנוגעים למצבים בהם המידע שגילויו מתבקש נוגע לצד ג' או עלול לפגוע בצנעת הפרט של אחרים; (2) מידת האינטרס האישי הישיר של המבקש; (3) בחינה אובייקטיבית של טענת אפליה ככל שזו הועלתה בבקשה; (4) בחינה כללית של הנזק הטמון בגילוי המידע לעומת התועלת שתצמח כתוצאה ממנו. החלטת הרקטור בעניין זה תינתן בכתב ותכלול נימוק מפורט במידה שתאפשר למבקש למצות את זכות הטיעון. לבסוף, הורה בית הדין הארצי לעבודה על יישום החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה והטיל על אוניברסיטת בר-אילן לשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאותיו בערעור בסך 6,000 ש"ח בצרוף מע"מ.
6. נשיא בית הדין הארצי לעבודה ראה להוסיף דברים משלו בכל הנוגע להנחיות שידריכו את האוניברסיטאות בהתנהלות ועדות המינוי ובנוגע לטעמים העומדים ביסודן. לשיטתו, יש לכבד את המסורת ארוכת הימים של דיונים סגורים בוועדת המינוי אשר אינה פסולה מעיקרה ונהוגה גם במוסדות אחרים ומכובדים בעולם. לפיכך, הציע השופט אדלר לאמץ, מבחינה אופרטיבית, את המתווה הבא: עוד במהלך ישיבת ועדת המנוי ובנוסף לניהול פרוטוקול, תכין הוועדה גם החלטה מנומקת ותמצית דיון (פסיקתא). הפסיקתא תחתם על ידי יושב ראש הוועדה ויופיעו בה הפרטים הבאים: (1) שמות חברי ועדת המינוי שהשתתפו בדיון; (2) תמצית השיקולים והנימוקים שהנחו את חברי הוועדה בקבלת החלטתם, לרבות המלצת הוועדה המקצועית ותמצית נימוקיה; (3) ההחלטה המנומקת של הוועדה. לאחר ישיבת ועדת המינוי תימסר למועמד בשלב ראשון השורה התחתונה של ההחלטה בעניינו בלבד; בשלב השני, ככל שיבקש המועמד בכתב את נימוקי ההחלטה, תשלח אליו הפסיקתא שהוכנה מבעוד מועד. הובהר כי בשלב זה טרם תצמח למועמד הזכות לקבל לידיו את הפרוטוקולים; בשלב השלישי, ככל שתוגש על ידי המועמד תובענה משפטית הנוגעת להחלטת ועדת המינוי בעניינו, ימסרו הפרוטוקולים לעיונו של בית הדין לעבודה אשר יבדוק את הרלוונטיות שלהם להוכחת טענות התובע ויקבע אם ימסרו לידיו. במסגרת זו, יתכן שיורה בית הדין גם על מסירת חוות הדעת שהונחו בפני הוועדה בנוגע למועמד. כמו כן, רשאי יהיה בית הדין להורות על השמטת פרטים מזהים של המשתתפים בדיון. אמות המידה שינחו את בית הדין בקבלת החלטות אלו הן אותן אמות מידה שהוזכרו בפסק דינה של השופטת ארד בנוגע להחלטת רקטור האוניברסיטה.
העתירה שלפנינו היא לביטול פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה.
ההליכים בבית משפט זה