אקרמן ואח' נ' ביאלוסטוצקי ואח'

החלטה

בקשה למתן סעד זמני.

התובענה והבקשה

1. המבקשים, מר שלמה אקרמן (להלן: "המבקש" או "אקרמן"), וכן סרקאסבסט קורפוריישן (חברה זרה) (להלן: "המבקשת" או "החברה"), הגישו בתיק זה תובענה, שבה עתרו לביטולו של פסק דין, שניתן בה"פ 868/04, ביום 3.10.04, אשר בו אושר "פסק בוררות", שנערכה כביכול בין הנתבע 1, מר חיים ביאלוסטוצקי (להלן: "ביאלוסטוצקי") ובין הנתבע 2, מר יצחק טאוב (להלן: "טאוב"), בפני הבורר, מר שמחה אלבוים (להלן: "אלבוים"). כן עתרו המבקשים לחייב את הנתבעים בסך של 500,000 ₪.

בבסיס התובענה עומדת הטענה, שלפיה המבקשים ערכו עם ביאלוסטוצקי הסכם בנוגע לפרויקט בניה מסוים (נספח ב'). סוכם, בין היתר, על מתן הלוואה מצד המבקשים בסך 300,000 דולר. מחצית מסכום זה הועמדה מיידית והועברה על ידי אקרמן, חלק מהסכום לביאלוסטוצקי וחלק אחר, לבקשתו, לידי שותפו, טאוב. הפרויקט לא יצא אל הפועל. ביאלוסטוצקי נקלע לחובות, והעתיק את מקום מגוריו לקנדה. ביום 15.2.06 חתם על שטר חוב לטובת החברה בסך 150,000 דולר, על מנת "לאשרר" את החוב (נספח ג').

החוב לא הוחזר עד היום, חרף הבטחות רבות.

2. המבקשים טוענים כי לאחרונה נודע להם כי ביאלוסטוצקי וטאוב חברו יחדיו ופיברקו הליך בוררות פיקטיבי, שנערך כביכול בפני אלבוים, במטרה ליצור מצג של חוב עצום כלפי טאוב והטלת עיקולים על נכסים של ביאלוסטוצקי, ובדרך זו להרתיע נושים אמיתיים ולמנוע ירידה לנכסים.

המבקשים נקטו בהליך הוצל"פ של בקשה לביצוע שטר. במקביל, הם עתרו כאן לשני סעדים זמניים: האחד, כללי, ובו ביקשו "צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לעשות כל פעולה ו/או שימוש שיכול להשפיע על זכויות המבקש" בגין אותו "פסק בוררות". השני, ספציפי, ובו התבקש "צו עיקול זמני על הכספים שהועברו בנאמנות אל משיב 4, עו"ד אלי חן, לטובת המשיב 1 ו/או 2 על פי החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב שניתנה במסגרת ה"פ 432/05 פלברבוים נ' ביאלוסטוצקי (ניתן ביום 19.6.2011)...".

3. לאחר שכב' השופטת צ'רניאק לא ראתה לנכון לתת צו ארעי במעמד צד אחד, הועברה הבקשה לטיפולי, במסגרת התורנות. ביום 29.7.11 הוריתי למבקשים להבהיר, מדוע אין די בהטלת עיקולים במסגרת תיק ההוצל"פ.

ביום 1.8.11 הודיעו המבקשים, כי באותו יום ניתנה החלטה בה"פ 432/05, שלפיה יועברו כספים לידי טאוב, ויש לעכב מיידית צעד זה. נתתי צו ארעי כמבוקש.

בהחלטה נוספת מיום 3.8.11 הוספו "מחזיקים" לבקשה, ובהם עו"ד אמיר רוזנברג.

דיון ראשון בבקשה התקיים לפניי ביום 4.8.11. הסתבר, כי הסעד הרלוונטי היחיד מופנה כרגע כנגד הכספים שקיבל לידיו עו"ד רוזנברג, עבור טאוב.

ערכתי מספר ניסיונות לבחון האם ניתן להגיע לפשרה. הוגשו עוד מספר בקשות ותגובות. בין לבין התברר שעו"ד רוזנברג העביר את סכום הכסף שלגביו ניתן צו ארעי לידי טאוב (על פי הנטען, בשל אי הבנה של החלטת ביניים מסוימת. בגין צעד זה הוגשה בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט). המבקשים עמדו על קיום דיון בבקשה המקורית. בדיון מיום 6.11.11 נחקר אקרמן על תצהירו. תצהירו של טאוב נמשך מהתיק. הצדדים סיכמו בכתב.

שיקולים למתן סעד זמני

4. כידוע, השיקולים העיקריים הרלוונטיים לדיון בבקשה למתן סעד זמני הם סיכויי ההליך, מאזן הנוחות, שיקולים שביושר ובצדק ודרישת המידתיות (רע"א 8415/07 חברת אנ.די.סי. יצרני תכשיטים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (2007); רע"א 706/09 קופת חולים מאוחדת נ' המרכז הכירורגי ירושלים (2009)).

אדגיש, כי נטל השכנוע מוטל על מבקש הצו, ובהתחשב בזכות החוקתית של המשיב לקניינו, יש לייחס חשיבות רבה לאיכותן ולכמותן של הראיות, אשר מתיימרות לבסס את הרכיבים האמורים, אשר ביסוד טיעוניו של מבקש הצו; משום כך אין גם כל חובה על משיב להגיש תצהיר נגדי או לתמוך את התנגדותו בראיות מצדו (רע"א 5935/97 סיני נ' גלנץ, פ"ד נב(1) 193 (1998)).

5. אחד מן התנאים היסודיים הנדרשים ממבקש הסעד הזמני, הוא קיומה של זכות לכאורה. המבקש נדרש לשכנע את בית המשפט "על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה" (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות")). הפסיקה משתמשת בביטויים מגוונים בהקשר זה, למשל: שמבקש הסעד נדרש להראות כי תביעתו העיקרית אינה טרדנית וכי קיימת שאלה רצינית שיש לדון בה (רע"א 7701/09 פדלון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (2009); רע"א 5288/07 נפטי נ' באר טוביה, מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ (2007); או שסיכוייו של המבקש לזכות בהליך העיקרי עדיפים על סיכויי יריבו (פרשת קופת חולים מאוחדת); או שהמבקש נדרש להצביע על "סיכוי של ממש לזכות בתביעה" (רע"א 4909/08 א.י.ל. סלע (1991) בע"מ נ' ביוגארד רכיבים וטכנולוגיות בע"מ (2008)).

מכל מקום, מובן כי אין צורך בשלב זה לפסוק באופן סופי בדבר צדקתו של מי מהצדדים, וההערכה היא לכאורית בלבד, על בסיס החומר המונח בפני בית המשפט, ולכן מובן כי ייתכן שבסיום הדיון בהליך העיקרי יגיע בית המשפט לתוצאה שונה מזו המקדמית-לכאורית.

6. התובענה שלפניי, על פני הדברים, בעייתית במספר מישורים.

ראשית, היא כורכת סעד הצהרתי של ביטול פסק דין, שאישר "פסק בוררות", עם סעד כספי של 500,000 ₪, כנגד השותפים לאותו הליך בוררות. לכאורה אין המדובר בסעד טפל לסעד עיקרי או בסעד שבגררא, אלא בתביעת נזיקין, בסכום המצוי בסמכותו העניינית של בית משפט השלום, שלא ניתן כלל להגישה כאן.