אסיה נ' ארצי ואח'

פסק דין

פסק דין

התובע שימש בין השנים 2002 ל- 2009 כמנכ"ל הנתבע 2, המכון הישראלי ליצוא ולשיתוף פעולה בן-לאומי (להלן: המכון), שהינו עמותה רשומה. הנתבע 1, מר דוד ארצי (להלן: ארצי) שימש כיו"ר הנהלת המכון.

לטענת התובע, הוא הסכים לפרוש מעבודתו כמנהל המכון בתנאי הפרישה שהוצעו לו, ובתנאי מפורש נוסף, לפיו ייחתם עמו הסכם למתן שירותי ייעוץ לשלוש שנים בשכר של 20,000 ₪ לחודש. לטענתו, לאחר פרישתו הסתבר לו שהמכון כלל לא התכוון להעסיקו כיועץ. לפיכך הגיש את התביעה המונחת בפנינו, המכוונת בראש ובראשונה כלפי ארצי, שניהל עם התובע את המשא ומתן בעניין תנאי פרישתו. טענתו המרכזית של התובע הינה שלולא הציג לו ארצי מצג שווא לפיו ייחתם עימו הסכם הייעוץ, לא היה פורש מתפקידו. על כן הוא מבקש מאיתנו לחייב את ארצי לשלם לו פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו, אותם הוא העמיד לצרכי אגרה על סך 1,800,000 ₪. בנוסף הוא טוען שאף המכון חב ביחד ולחוד עם ארצי בנזקיו, שכן לא פיקח כנדרש על התנהלותו של ארצי, ואיפשר לו להבטיח לתובע כי ייחתם עימו הסכם הייעוץ האמור.

כמו כן מונחת בפנינו תביעה שכנגד שהגיש המכון נגד התובע, שבה נטען שעצם הגשת תביעה זו מהווה הפרה של הסכם הפרישה שנחתם עימו, ועל כן עליו להשיב למכון את התשלומים העודפים שקיבל עם פרישתו, בסך של כ- 400,000 ₪.

השתלשלות ההליכים

תחילתם של ההליכים בתיק זה בכתב תביעה כמעט זהה לזה המונח בפנינו, שהוגש ביום 17.3.10 על ידי התובע לבית משפט השלום בתל-אביב. המכון הגיש בקשה לסילוקה על הסף בשל העדר סמכות עניינית. ארצי הודיע כי הוא מצטרף לבקשה ומסכים לנימוקיה.

ביום 31.5.10, עוד קודם שהוכרעה בקשת המכון למחיקת תביעה זו על הסף, הגיש המכון תביעה משלו נגד התובע (אותה נכנה בהמשך פסק דין זה מטעמי נוחות "התביעה שכנגד") לבית דין זה. ביום 9.3.11 קיבלה כב' השופטת אביגיל כהן את בקשת המכון והורתה על מחיקת התביעה על הסף, לאחר שקבעה כי הסמכות לדון בה נתונה לבית דין זה ולא לבית משפט השלום. לפיכך, ביום 17.4.11 הגיש התובע את תביעתו המונחת בפנינו. ביום 14.9.11 הורתה השופטת (כתוארה אז) הדס יהלום על איחוד שתי התובענות.

ארצי הגיש בקשה לסילוק התביעה כנגדו על הסף, בטענה שאינה מצוייה בגדר סמכותו של בית דין זה. ביום 24.1.12 דחתה כב' השופטת יהלום את הבקשה, וקבעה שהתובענה תתברר בבית דין זה. בקשת רשות ערעור שהגיש ארצי לבית הדין הארצי נדחתה (בר"ע 15417-02-12, החלטת כב' השופט אילן סופר מיום 12.2.12). לא נחזור כאן על נימוקי שתי ההחלטות שלעיל, אך נבהיר כי משמעותן הינה שקנינו סמכות לדון בכל עילות שתי התובענות המונחות בפנינו, לרבות אלה מהן שעל פניהן לא באו מלכתחילה בגדר סמכותו של בית דין זה (השוו: עע 544/06 אטיאס נ' עיריית באר שבע (3.6.07)), ובראשן הטענה לפי התובע זכאי לפיצוי נזיקי עקב מצג שווא רשלני לכאורה שהציג לו ארצי. על כן, אין בסיס לטענת המכון (שנטענה ממש בחצי פה בסעיף 36 ה"ש 19 לסיכומיו) לפיה איננו מוסמכים לדין בשאלת אחריותו כלפי התובע בנזיקין.

ביום 3.4.13 התקיים דיון הוכחות ראשון. במהלכו נחקרו על תצהירים שהגישו בתמיכה בעמדת התובע מר דוד ישראל שמחה, ששימש כיו"ר ועדת הביקורת של המכון בשנים הרלבנטיות, ומר שמעון שקל, שהיה חבר מועצת המנהלים. כן נחקר התובע עצמו. ביום 10.4.13 התקיים דיון הוכחות שני שבו הושלמה חקירת התובע וכן העיד בו רואה חשבון יחיאל ירדני מטעם התובע. לאחר מכן העיד עו"ד יוסי פורת, ששימש כיועץ המשפטי של המכון בתקופה הרלוונטית, ומר יגאל חקון, סמנכ"ל משאבים ותשתיות במכון ומזכיר מועצת המנהלים. אחרון נחקר ארצי עצמו. תצהירו של מר אבי חפץ, שהחליף את התובע בתפקידו, התקבל לתיק בית הדין ללא חקירה נגדית, לאחר שהתובע ויתר על חקירתו (עמ' 62 ש' 24). בתום שלב החקירות ניתן צו להגשת סיכומים בכתב. משהוגשו אלה, הגיעה השעה להכריע בטענות הצדדים.

התשתית העובדתית

המכון ליצוא הוקם על ידי הממשלה והמגזר הפרטי עוד בשנת 1958, והינו מאוגד כיום כעמותה. מטרתו הינה הגדלת מכירות החברות הישראליות ברחבי העולם, קידום היצוא התעשייתי של ישראל, פיתוח יחסי הסחר, ושיתופי פעולה ובריתות אסטרטגיות עם חברות זרות. במכון חברות כ- 2,600 חברות ישראליות העוסקות ביצוא. המשרד הממשלתי הפועל מטעם הממשלה במכון הינו משרד הכלכלה (שבתקופה הרלוונטית לתביעה זו נקרא משרד התמ"ת) ואילו את המגזר הפרטי מייצגת במכון התאחדות התעשיינים.

התובע כיהן כמנכ"ל המכון החל מיום 4.12.02 ועד לפרישתו ביום 31.10.08, דהיינו קרוב לשש שנים. שכרו החודשי עמד, נכון למועד סיום העסקתו, על סך 33,332 ₪ לחודש. בין הצדדים נחתם חוזה עבודה רק ביום 3.7.03. סעיף 17 להסכם עוסק בתוקפו של ההסכם וההודעה המוקדמת. נוכח חשיבותו להמשך הדברים, להלן עיקרי ההסכמות בין הצדדים כפי שעוגנו בסעיף זה:

תוקף חוזה זה הוא החל מיום 4.12.02 (מועד תחילת עבודתו בפועל של העובד במכון) והוא יהיה בתוקף עד למתן הודעה על סיומו על ידי אחד הצדדים כמפורט להלן.

העובד רשאי להתפטר מעבודתו והמכון רשאי להפסיק את עבודתו של העובד בכל עת בהודעה מוקדמת של 3 חודשים, ואז יבוא הסכם זה לידי סיום. המכון יהיה רשאי להפסיק את עבודתו של העובד או להמשיכה בתקופת ההודעה המוקדמת, הכל לפי שיקול דעתו, אך במידה והופסקה עבודתו כאמור יהיה העובד זכאי לקבל מאת המכון את המשכורת הכוללת עבור התקופה הנותרת להשלמת 3 חודשים כאמור...

על אף האמור בסעיף קטן ב', המכון רשאי להפסיק את עבודתו של העובד ולהביא חוזה זה לידי סיומו, וזאת בשנה הראשונה להעסקתו, בהודעה מוקדמת של חודש ימים בלבד....

בשים לב לעובדה שהעובד, לצורך קבלת המינוי, עזב מקום עבודה בו עבד משך 24 שנים, מוסכם כי ככל שתופסק העסקתו עקב אילוץ חיצוני מסיבה שאינה תלויה בו או באופן תפקודו, יהיה העובד זכאי, מעבר לתקופת ההודעה המוקדמת כאמור לעיל, גם לתקופת הסתגלות בת 3 חודשים או עד למציאת עבודה חלופית, לפי המוקדם, זאת במהלך שלוש שנות עבודה ראשונות בלבד.

ביום 14.8.08 נחתם בין הצדדים הסכם בדבר פרישתו של התובע מניהול המכון. הסכם הפרישה קבע לתובע תנאי פרישה טובים ומשופרים לעומת אלה היה בהתאם להסכם העבודה שלעיל. כך בין היתר, קיבל התובע מהמכון 150% פיצויי פיטורים (במקום 100% לפי הסכם העבודה) וכן קיבל 6 שישה חודשי הסתגלות (בנוסף לשלושה חודשי הודעה מוקדמת להם היה זכאי במקרה של פיטורים לפי הסכם העבודה). הסכם הפרישה, שקיבל כנדרש וכמקובל הן את אישור מועצת המנהלים של המכון והן את אישור הממונה על השכר, כלל גם את ההתחייבות הבאה מצידו של התובע, כלשונו של סעיף 10 להסכם:

"העובד מצהיר כי בכפוף להתחייבויות המכון על פי ההסכם, אין ולא תהיינה לו ו/או למי מטעמו שום דרישות ו/או תביעות כנגד המכון ו/או מנהליו ו/או עובדיו ו/או מי מטעמו, בכל הקשור בעבודתו ו/או בסיום עבודתו, לרבות בכל הקשור בתשלומים ובזכויות הנ"ל או באיזה מהם. מובהר בזאת, כי התשלומים העודפים ובכלל זה פיצויי פיטורים מוגדלים ותקופת הסתגלות, משולמים לעובד לפנים משורת הדין, ועל יסוד הצהרתו כאמור לעיל. ככל שעל אף הצהרתו יעלה העובד טענות כלפי המכון, מתחייב העובד להשיב למכון כל סכום ששולם לו מעבר לזכאות על פי חוק, לפנים משורת הדין, וזאת כפיצוי מוסכם, ומבלי שיהיה בכך כדי לפגוע בזכות המכון לתבוע את מלוא נזקיו עקב האמור".

נחזור אחורה בזמן, אל המחלוקת שבין הצדדים בעניין הסיבות לפרישתו של התובע מתפקידו, והמשא ומתן לקראתה.

לטענת הנתבעים, תפקודו של התובע כמנכ"ל המכון היה שנוי במחלוקת, במיוחד בשנה-שנתיים האחרונות לכהונתו, כשביחס לתפקודו הועלו תואנות שונות מצד גורמים בכירים, הן במכון והן מחוצה לו (ס' 12-18 ו- 55-60 לתצהיר ארצי, עמ' 73 ש' 13 לפרוטוקול, עמ' 75 ש' 9, עמ' 78 ש' 16; עדות עו"ד פורת עמ' 49' ש' 3; עמ' 50 ש' 3; עמ' 59 ש' 12; עדות שמחה עמ' 16 ש' 8). כך ובין היתר, טוען המכון שהועלו נגד התובע טענות ביחס לחוסר הממלכתיות שהפגין במסגרת תפקידו וכמתחייב ממנו; ביחס לסכסוכים שיצר בין המכון לבין גורמים ממשלתיים שונים ובינם ובין עצמם; ביחס לכך שהעמיס על המכון הוצאות, כדוגמת נסיעות לחו"ל, הנוגעות לצרכיו הפרטיים, וביחס לכך שהתברר שבמקביל למילוי תפקידו כמנכ"ל המכון, הוא נתן שירותים מקצועיים ללא הרשאת המכון למרכז לרפואת עיניים "עין טל".