אם הוטל עונש השעיה על תנאי - ביה"ד המשמעתי של עורכי הדין מחויב להפעילו

השופט ס' ג'ובראן:

1.             עיקרו של הערעור המונח בפנינו הינו בשאלה האם מוסמך בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין להימנע מהפעלתו של עונש השעיה מותנה באם נתקיים התנאי להפעלתו. הן דעת הרוב בבית הדין המשמעתי המחוזי בתל-אביב-יפו והן בית הדין המשמעתי הארצי השיבו על שאלה זו בחיוב, אולם לדידי יש להשיבה בשלילה.

2.             ראשיתה של הפרשה שבפנינו בחוב בסך של כ-3,000 ש"ח אשר נפסק לחובת המשיבה לטובתו של מר אריאל קטן (להלן: המתלונן). המשיבה לא פרעה חוב זה עד אשר נקט המתלונן בהליכי הוצאה לפועל, במסגרתם שילמה המשיבה סכום של 1,000 ש"ח מתוך החוב. בהמשך פנה המתלונן בתלונה ללשכת עורכי הדין אודות הימנעותה של המשיבה מלפרוע את החוב, ובעקבות זאת פנתה המשיבה לבא כוחו של המתלונן והגיעה עמו להסדר במסגרתו התחייבה לשלם את יתרת החוב בשני תשלומים. הצדדים חלוקים אמנם בשאלה האם המשיבה התנתה את התחייבותה לשלם בביטול התלונה, אך בכל מקרה בעקבות ההסדר ביטל המתלונן את תלונתו. חרף זאת, לא קיימה המשיבה את ההסדר ולא פרעה את יתרת חובה. לפיכך שב המתלונן ופנה ללשכת עורכי הדין, אשר פנתה בארבע הזדמנויות למשיבה אשר לא השיבה לפניות.

           על רקע זה הוגשה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו הקובלנה נשוא הערעור (בד"מ 118/06), בה יוחסו למשיבה עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע, על פי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין); והתנהגות שאינה הולמת את המקצוע, לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין.

3.             בית הדין המשמעתי המחוזי (עורכי הדין א' רומנוב, ח' קנת ו-ג' פרישטיק) זיכה ביום 26.11.2006 את המשיבה מסעיפי הקובלנה הנוגעים לאי תשלום החוב והרשיע אותה בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין בגין אי מענה לפניות לשכת עורכי הדין.

4.             ביום 7.12.2006 גזר בית הדין המשמעתי המחוזי את דינה של המשיבה. מקום מרכזי בגזר הדין היה לעובדה שהמשיבה הורשעה בעבר בעבירות הזהות לעבירות בהן הואשמה בפרשה הנוכחית ובנסיבות דומות של אי פירעון חוב ואי מענה לפניות הלשכה (בד"מ 11/04), כאשר ביום 25.4.2004 נגזר עליה במסגרת התיק האמור עונש של שלושה חודשי השעיה על תנאי שלא תעבור עבירת משמעת על פי חוק לשכת עורכי הדין בתוך תקופה של שלוש שנים.

כעת קבע בית הדין המשמעתי המחוזי בדעת רוב (עורכי הדין א' רומנוב ו-ג' פרישטיק) כי אין הוא מחויב להפעלת עונש ההשעיה המותנה למרות היותו בר הפעלה. בית הדין קבע כי הגם שבחוק לשכת עורכי הדין אין הוראה המקבילה להוראת סעיף 56 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), אין לראות בכך הסדר שלילי אלא לאקונה שיש למלאה על פי היגיון החוק. בית הדין קבע כי תכליתו של העונש המותנה הינה הרתעתית, אולם במקרה הנדון לא נתקיימה תכלית זו, ועל כן אין מקום להפעילו, שכן העבירות אותן עברה המשיבה במקרה הנדון הינן חלק מאותן נסיבות שעמדו ברקע ביצוע העבירות בהן הורשעה במסגרת בד"מ 11/04. לפיכך החליט בית הדין להאריך את תקופת ההשעיה על תנאי לפרק זמן נוסף של שנתיים, וכן הטיל על המשיבה עונש של נזיפה. דעת המיעוט (עורך הדין ח' קנת) קבעה מנגד כי בשונה מחוק העונשין אין חוק לשכת עורכי הדין מאפשר הימנעות מהפעלת עונש השעיה על תנאי בר הפעלה.

5.             על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי ערער המערער לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (בד"א 115/06). בית הדין הארצי (עורכי הדין ד' י' גרינברג, א' שטיינר ו-א' מרכוס) קיבל את הערעור והרשיע את המשיבה גם בעבירה של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע, בגין אי תשלום החוב הפסוק על פי התחייבותה. עם זאת לא מצא בית הדין הארצי מקום להתערב בקביעתו של בית הדין המחוזי לפיה ניתן להימנע מהפעלת עונש ההשעיה המותנה שתלוי היה כנגד המשיבה, והסתפק בהטלת עונש נוסף של שלושה חודשי השעיה על תנאי למשך שנתיים מיום מתן פסק הדין.

6.             מכאן הערעור שבפנינו, בו טוען המערער כי שגו בתי הדין המשמעתיים בקביעתם שניתן להימנע מהפעלת עונש ההשעיה המותנה, וכי בהתאם העונש שנגזר בסופו של יום על המשיבה חורג לקולה ואינו הולם את חומרת מעשיה.

המשיבה לא התייצבה לדיונים שנקבעו לערעור בעניינה חרף מאמצים רבים לאתרה, ולפיכך לא הובאה בפנינו התייחסותה לערעור.

דיון

7.             כאמור בראשית הדברים, לא ניתן לקבל את קביעתם של בתי הדין המשמעתיים, לפיה יש באפשרותם להימנע מהפעלתו של עונש השעיה מותנה בהתקיים התנאי להפעלתו. לשון הסעיפים הרלוונטיים לענייננו בחוק לשכת עורכי הדין הינה כדלקמן: