אלמוני ואח' נ' פלונית

הנשיאה ורדה וירט-ליבנה

1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט משה טוינה ונציגי הציבור גב' רות סנקר ומר ישראל חולתי; ס"ע (ב"ש) 23062-02-11 מיום 28.3.2016) אשר קיבל את תביעתה של המשיבה, וקבע כי המערער 1, שהיה ממונה עליה בעבודתה (להלן: המערער) בבית החולים שבבעלות המערערת 2 (להלן: המדינה) הטריד אותה מינית ולכן חייב אותו לשלם לה פיצוי בסך 250,000 ₪. בית הדין מצא שהמדינה הפרה את חובותיה כמעסיקה לפי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: החוק או החוק למניעת הטרדה מינית), וחייב אותה לשלם למשיבה פיצוי בסך 100,000 ₪.

הערעורים שלפנינו מחייבים לקיים דיון ראשון מסוגו בפסיקת בית דין זה במהותן ובפרשנותן של חלק מעילות ההטרדה המינית המצוינות בסעיף 3 לחוק למניעת הטרדה מינית. בכלל זה נדרשים אנו לדון בשאלה אם ההטרדה המינית שנאסרה בסעיף 3 לחוק פרושה גם על התבטאויות שאינן מתייחסות במישרין למיניותה של המוטרדת.

הרקע העובדתי כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי

2. המערער, יליד 1957, רופא בבית החולים שבבעלות המדינה. בשנת 1998 מונה המערער למנהל מחלקה בבית החולים וכיהן בתפקיד זה בתקופה הרלוונטית להליך.
3. המשיבה, ילידת 1956, מזכירה רפואית. בשנת 1995 היא החלה את עבודתה בבית החולים שבו עבד המערער. מחודש 12/1999 ועד לחודש 2/2008 עבדה המשיבה כמזכירה רפואית במחלקה שניהל המערער ובכפיפות ישירה אליו.
4. כשנה לאחר תחילת עבודתם המשותפת החל המערער לשתף את המשיבה בפרטים מחייו האישיים, ובכלל זה ביחסיו עם רעייתו הראשונה. בהמשך החל המערער לחלוק עם המשיבה גם פרטים אינטימיים מחייו, לרבות פרטים הנוגעים ליחסי מין שקיים עם רעייתו הראשונה ועם נשים אחרות.
5. בחודש 3/2002 במהלך יום העבודה נכנסה המשיבה למשרדו של המערער ומצאה אותו בעיצומו של אקט מיני עם עובדת בית החולים מ'. מאז אירוע זה ועד עזיבת המשיבה את בית החולים ב-2/2008 שיתף המערער את המשיבה בפרטי פרטים מחיי המין שלו, שוחח עמה על נושאים מיניים וחשף אותה לתכנים מיניים על גבי צג המחשב, כמפורט להלן:

[א] המערער שאל את המשיבה על יחסי המין שלה עם בעלה.

[ב] המערער סיפר למשיבה כי הוא משתמש בכדורי ויאגרה על מנת לספק מינית את מ', ועל השפעת הוויאגרה על יחסי המין שקיים.

[ג] המערער הראה למשיבה במספר הזדמנויות תמונות ארוטיות וסרטונים קצרים בעלי אופי מיני על צג המחשב במשרדו. כמו כן, נהג המערער לספר בדיחות גסות בנוכחות המשיבה.

[ד] בשנת 2005 נסעו המערער והמשיבה לבקר בבית של רופאה במחלקה, לאחר שזו נפצעה בתאונת דרכים. בטרם נכנסו לדירתה של הרופאה אמר המערער למשיבה: "אשתי אמרה לי שאני יכול לבקר אותה, אבל אוי לי אם אני חוזר הביתה עם ריח של כוס גרוזיני".

[ה] בשנת 2007 לאחר שהמערער חזר מביקור בצרפת הוא סיפר למשיבה כי מ' ביקשה לצפות בו מקיים יחסי מין עם פרוצה.

[ו] בשלהי שנת 2007, בזמן השיפוץ במחלקה, במועד מדויק שאינו ידוע, סיפר המערער למשיבה שקיים יחסי מין ב"שלישייה" עם מ' ועובדת נוספת.

[ז] בשבוע הראשון של שנת 2008, או בסמוך לכך, לאחר מעבר למחלקה חדשה, עצר המערער את מעברה של המשיבה במשרד ושאל אותה אם היא זוכרת את האירוע במהלכו תפסה אותו באמצע עם מ' ושאל את התובעת: "תגידי, ראית? מה ראית?".

[ח] ב-2/2008 או בסמוך לכך סיפר המערער למשיבה כי קיים יחסי מין עם מ' בפריחת הכלניות ביד מרדכי ושאל את המשיבה אם היא בעצמה קיימה יחסי מין כאלה.

6. ביום 14.2.2008 קרא המערער למשיבה למשרדו, אולם היא מיאנה להיכנס. לאחר מספר ניסיונות של המערער לבקש מהמשיבה לבוא למשרדו, אמר לה: "היי תראי, מה עשית במחשב שלי? שמת את התמונה שלך במחשב שלי? בואי תראי". המשיבה ניגשה למשרדו, שם הראה לה המערער על צג מחשבו תמונה של קוף ואמר לה: "נכון שאת יפה? מה את אומרת?" (להלן: אירוע הקוף).

לאחר אירוע זה עזבה המשיבה את בית החולים ולא שבה אליו עוד.

7. ביום 20.2.2008 נפגשה המשיבה עם מנהל בית החולים דאז (להלן: מנהל ביה"ח). בפגישה סיפרה המשיבה למנהל ביה"ח "על התנהגות פוגענית מצד המערער בצורת בדיחות גסות, בדיחות אינטרנט עם רמיזות מיניות והתנהלות הגובלת בהטרדה מינית". מנהל ביה"ח הציע למשיבה לפנות בתלונה רשמית אל הממונה על מעמד האישה או לעבור מתפקידה למקום אחר בבית החולים. למחרת, ביום 21.2.2008, הודיעה המשיבה למנהל ביה"ח כי היא לא גיבשה החלטה לפי ש"המצב גרם לה לסערת רגשות" ולכן היא ביקשה עוד מספר ימים לתשובה.
8. המשיבה לא הגישה תלונה על הטרדה מינית לאחראית על פי חוק למניעת הטרדה מינית בבית החולים.
9. ביום 2.3.2008 פנתה המשיבה בכתב למנהל ביה"ח בבקשה לצאת לחופשה ללא תשלום על רקע התנהגותו של המערער. בו ביום הפנה מנהל ביה"ח את מכתבה של המשיבה לממונה על מעמד האישה בבית החולים (להלן: הממונה על הטרדה מינית) ולמנהלת משאבי האנוש (להלן: מנהלת מש"א).
10. ביום 3.3.2008 שוחחה הממונה על הטרדה מינית עם המשיבה, ובשיחה עמה שללה המשיבה כי התנהגותו של המערער הייתה הטרדה מינית.
11. ביום 4.3.2008 שוחחה מנהלת מש"א עם המשיבה וגם בשיחה זו שללה המשיבה כי התנהגותו של המערער הייתה בעלת אופי מיני. בנסיבות אלה טענות המשיבה בנוגע להטרדה מינית לא נבחנו במסגרת בית החולים.
12. המערער זומן לשיחת הבהרה עם מנהל בית החולים ובנוכחות המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים. השיחה סבה על תלונות המשיבה ליחס משפיל וחוסר אמון מצד המערער, תוך התייחסות לאירוע הקוף.
13. במהלך שנת 2009 הגישה המשיבה תלונה לנציבות שירות המדינה שבעקבותיה נפתחה חקירה נגד המערער. החקירה הסתיימה בהגשת תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. התובענה ייחסה למערער עבירות של הטרדה מינית, הטרדה מינית סביבתית, ניצול יחסי מרות והתעמרות. בהסדר טיעון בהליך המשמעתי, הודה המערער בעובדות בסעיפים קטנים [א]-[ח] לעיל והורשע בעבירה של התנהגות בלתי הולמת. בעקבות ההרשעה גזר בית הדין למשמעת על המערער נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת, הורדה בדרגה אחת למשך שנה, והעברה מתפקיד ופסילה מתפקיד ניהולי לפרק זמן של שישה חודשים.
14. בין לבין בחודש 2/2009 קבעה ועדה רפואית מטעם משרד הבריאות כי מצבה הרפואי של המשיבה אינו מאפשר את המשך העסקתה בתפקידה בתקן, או בכל תפקיד אחר בשירות המדינה. המשיבה פרשה לגמלאות ומשולמת לה גמלה על בסיס דרגת הנכות הרפואית שקבעה הוועדה.

פסק דינו של בית הדין האזורי

15. פסק דינו של בית הדין האזורי התמקד בשלוש סוגיות. הראשונה, התיישנות עילת התביעה. בעניין זה דחה בית הדין האזורי את טענת ההתיישנות ביחס למערער מהטעם שהיא לא נטענה בהזדמנות הראשונה. בית הדין האזורי דחה גם את טענת ההתיישנות של המדינה לנוכח האמור בהחלטת הנשיאה אורלי סלע מיום 11.7.2011 שאושרה בבית הדין הארצי (ע"ע (ארצי) 18331-09-11 מיום 19.12.2011) כי המשיבה רשאית לטעון להפרת חובות המדינה כמעסיקה על יסוד מסכת האירועים שבהם הודה המערער בהליך המשמעתי.
16. הסוגיה השנייה שנדונה בפסק הדין היא אם מסכת האירועים שתוארה היא בבחינת הטרדה מינית בהתאם לחוק. בית הדין עמד על מטרת החוק כפי שהיא מוגדרת בסעיף 1 לחוק והסיק ממנה כי הטרדה מינית אינה חייבת לבוא לידי ביטוי בדרישה לקבלת טובת הנאה בעלת אופי מיני מהעובדת. כן דחה את הטענה כי הטרדה מינית לפי סעיפים 3(א)(3) ו-3(א)(4) לחוק היא רק כזו שיש בה התייחסות ישירה למיניותה של המוטרדת. בית הדין קבע כי הטרדה מינית יכולה לבוא לידי ביטוי גם ביצירת סביבת עבודה עוינת החושפת את העובדת בניגוד לרצונה להערות ולהתייחסויות בעלות אופי מיני באופן שפוגע בכבודה ובניגוד לתכלית החוק. בית הדין האזורי אף התייחס לכך שהחוק קובע כי ביחסי כפיפות יש חזקה של היעדר הסכמה להתבטאויות. בהתייחסו להתבטאויותיו של המערער כלפי המשיבה כפי שתוארו בעובדות קבע בית הדין האזורי כי התבטאויותיו של המערער היו בעלות אופי מיני מובהק, שחלקן הופנו ישירות למשיבה. התבטאויות אלה אינן ב"תחום האפור" ושעשויות להיות מקובלות בחברה מתירנית כפי שטען המערער, אלא הן בתחום הגרעין הקשה של הטרדה מינית מילולית וסביבתית. בהקשר זה קבע בית הדין האזורי כי המשמעות הנורמטיבית של התנהגות אינה נבחנת לפי מידת שכיחותה. בית הדין האזורי קיבל את טענת המשיבה כי כל אחד מהאירועים שתוארו בפרק העובדתי מהווה הטרדה מינית.
17. בסוגיית אחריות המדינה קבע בית הדין האזורי כי בית החולים מינה ממונה כנדרש בחוק, פרסם תקנון למניעת הטרדה מינית והביא את הוראות החוק לידיעת העובדים בחוזרים שהופצו פעמיים בשנה ובשלטים שנתלו בלוחות בית החולים. עם זאת בפעולות אלה לא היה די ובית החולים כשל ביישום החובה המוטלת עליו להנחיל את הוראות החוק בקרב כלל העובדים. בבית החולים נערכו פעילויות הסברה והדרכה לעובדים אך ההשתתפות בהן הייתה וולונטרית ולא הייתה בהן התייחסות לתופעת ההטרדה המינית בתוך בית החולים, ובפרט חסרה פעילות של הדרכה והסברה בקרב הדרג הבכיר. כמו כן נקבע כי כשהמשיבה התלוננה למנהל ביה"ח על התנהגות הגובלת בהטרדה מינית היא ציינה כי בשנת 2004 היא פנתה לרופאים בכירים ודיווחה להם על התנהגות המערער. אף על פי כן בית החולים לא בירר את הדברים עם רופאים אלה ובהמשך הטיפול בתלונה מ-2008 הופסק בטענה של היעדר שיתוף פעולה מצד המשיבה. בית הדין האזורי קבע כי היה על בית החולים להמשיך בבירור תלונת ההטרדה המינית גם בהיעדר שיתוף פעולה מצד המשיבה, אך בית החולים העדיף לשמור על "שקט תעשייתי". הדבר נלמד, בין היתר, מכך שתיעוד שיחתה של המשיבה עם מנהל ביה"ח לא תויק בתיקה האישי ולא הובא לידיעתה של הממונה על מניעת הטרדה מינית בבית החולים.

בית הדין האזורי פסק כי על המערער לפצות את המשיבה ב-250,000 ₪ בגין משך מעשי ההטרדה ותדירותם ובשים לב לכך שנעשו תוך ניצול יחסי מרות. כן חייב את המדינה לשלם למשיבה פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין הפרת חובתה כמעסיקה למנוע הטרדות מיניות בין כתלי בית החולים ובשל הטיפול הלקוי בתלונתה של המשיבה.

כנגד פסק הדין הוגשו הערעורים שלפנינו.

תמצית טענות הצדדים בערעורים שלפנינו

ערעורו של המערער (ע"ע 9834-05-16)

18. ערעורו של המערער סב הן על קביעת בית הדין האזורי כי הטריד מינית את המשיבה והן על שיעור הפיצוי שבו חויב. לטענת המערער בית הדין האזורי החיל בעניינו נורמות משפטיות שאין בינן לבין החוק מאומה, ולשיטתו פסק הדין הוא "הוכחה ניצחת להשפעה האדירה", כלשונו, שיש לשיח הציבורי על מערכת המשפט.

בנוגע לתשתית העובדתית טוען המערער כי התבטאויותיו אינן עולות כדי הטרדה מינית משום שאינן בעלות גוון מיני, משום שלא התייחסו ספציפית למשיבה, משום שלא נועדו לבזות ולהשפיל אותה, או משום שלא נאמרו תוך ניצול יחסי מרות. לטענת המערער בית הדין האזורי השתית את קביעותיו העובדתיות על חומר הראיות בהליך המשמעתי באופן לא ראוי ותוך הוצאת דברים מהקשרם.

אשר לשיעור הפיצוי שבו חויב טוען המערער כי מדובר בפיצוי גבוה שאינו עולה בקנה אחד עם חומרת המעשים שיוחסו לו, בפרט בהשוואה למקרים אחרים שבהם נמצאה הטרדה מינית חמורה יותר.

19. מנגד טוענת המשיבה כי יש לדחות את ערעורו של המערער ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי. אשר לחלקי הערעור הסבים על ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי טוענת המשיבה כי אין לטענותיו העובדתיות של המערער אחיזה במציאות. מה גם שאין הצדקה כי ערכאת הערעור תתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית הדין האזורי.

מוסיפה המשיבה וטוענת כי תופעת ההטרדות המיניות עודנה קיימת במקומות עבודה ולכן שומה על בתי הדין לעבודה לקבוע נורמות התנהגות ראויות בעבודה, בין היתר, בהגברת ההרתעה על ידי פסיקת פיצויים בשיעור משמעותי. המשיבה טוענת כי בית הדין האזורי קבע את הממצאים העובדתיים ואת המסקנות הנובעות מהן ובהתאם לפסיקה ושיקול דעתו קבע את שיעור הפיצוי המתאים. לשיטתה אין מקום להפחתת הפיצוי שקבעה הערכאה הדיונית שנחשפה לראיות.

ערעורה של המדינה (ע"ע 14587-05-16)

20. המערערת בערעור זה היא המדינה העותרת כי יבוטלו קביעותיו של בית הדין האזורי בכל הנוגע לאחריות שיוחסה לה בקשר להטרדות המיניות שביצע המערער. בראש ובראשונה טוענת המדינה להתיישנות האירועים שהתרחשו בין השנים 2007-2002. שנית טוענת המדינה להרחבת חזית מצד המשיבה.

בנוגע לאחריות שיוחסה לה טוענת המדינה כי היא מילאה אחר כל החובות שמטיל החוק על מעסיק. בכלל זה ובין היתר במינוי ממונה על יישום הוראות החוק שהוכשרה על ידי נציבות שירות המדינה, בפרסום ובהפצת התקנון למניעת הטרדה מינית ובפעולות הסברה והדרכה נוספות לכלל העובדים. לטענת המדינה קביעותיו של בית הדין האזורי ביחס לחובות שהמדינה הפרה הן מרחיקות לכת. זאת ועוד קביעתו העובדתית של בית הדין ולפיה המשיבה התלוננה על הטרדה מינית עוד קודם לפנייתה למנהל ביה"ח שגויה, ומשהובאו הדברים לידיעתו של מנהל ביה"ח בשנת 2008 נקטה המדינה בצעדים לבירור התלונה ולטיפול במשיבה. למדינה טענות גם באשר לשיעור הפיצוי שנפסק שלשיטתה חורג מהסכום המירבי הקבוע בחוק.

לבסוף טוענת המדינה כי אירוע הקוף כלל לא נשא אופי מיני. לטענתה מדובר בהלצה וולגרית גרועה שעשויה לגרום לעלבון או להטרדה, אך נעדרת הקשר מיני ומשום כך אינה בגדר הטרדה מינית. בפרט לא היה באירוע זה כדי לאיין את ההתיישנות ביחס לאירועים שקדמו לו.

המערער הצטרף לטיעוני המדינה בערעור ובסיכומים.

21. מנגד טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערעור. לטענת המשיבה המדינה אינה יכולה להתנער מהעובדות המוסכמות שגובשו בין הצדדים וממילא המשיבה הייתה רשאית להוכיח עובדות נוספות מעבר לתשתית העובדתית המוסכמת. כמו כן לטענתה לא חלה התיישנות על האירועים שהתרחשו לאחר אירוע הקוף, ובעניין זה המשיבה תומכת בקביעתו של בית הדין האזורי שהמדינה התנערה מחובתה להבטיח סביבת עבודה מוגנת מהטרדה מינית. המשיבה טוענת שיש לדחות את טענת המדינה להרחבת חזית משום שכל טענותיה נטענו כבר בכתב התביעה, וכן כי יש לדחות את טענות המדינה ביחס לשגיאות בקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי. המשיבה דוחה את טענות המדינה בנוגע לשיעור הפיצוי שנפסק לזכותה.

בהתייחס לאירוע הקוף טוענת המשיבה כי מדובר באירוע בעל אופי מיני מהטעמים שקבע בית הדין האזורי. זה האירוע שהוביל להתמוטטות המשיבה ולפנייתה למנהל ביה"ח ואין להקל בו ראש.

עד כאן טענות הצדדים בתמצית. נפנה עתה לדיון ולהכרעה תוך התייחסות מפורטת לטענות הצדדים.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

(1) הטרדה מינית

22. הטרדה מינית היא תופעה חברתית "ישנה ונפוצה" (כמאמר השופט זמיר בעש"ם 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר פ"ד נב(1) 650, 661 (1998). להלן: פרשת בן אשר), הבאה לידי ביטוי בהתנהגות פסולה בתחום המיני. בפרשת בן אשר הובהר מדוע מדובר בהתנהגות פסולה בזו הלשון:

"הטרדה מינית היא תמיד, בכל ציבור ובכל מקום, פסולה. היא פסולה משום שהיא נכפית על ידי אדם אחד בניגוד לרצונו של אדם אחר, בתחום המין, שהוא לפי מהותו תחום שמור, יותר מכל תחום אחר, לרצון הדדי. היא פסולה גם משום שהיא מערבת מין בשאינו מינו: היא מתייחסת לאדם על פי מינו, באופן פוגע, מקום שצריך להתייחס אליו על פי מילוי תפקידו או רמת הישגיו במקום העבודה או במוסד הלימודים" (פרשת בן אשר, בסעיף 23 לפסק הדין).

מהאמור עולה כי הטרדה מינית פוגעת בכבוד האדם, בפרטיותו ובזכות שלו לשוויון ולכן מצדיקים הגנה על האדם מפניה (ראו גם דברי ההסבר להצעת חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ז-1997, ה"ח 484).

החוק למניעת הטרדה מינית שנחקק בשנת 1998 נועד להתמודד עם התופעה של הטרדה מינית ולהוקיע אותה "בכל הקשר שהוא ולגבי כל אדם" (דברי ההסבר להצעת חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ז-1997, ה"ח 484). זאת מתוך הכרה בכך שההטרדה המינית הופכת את המוטרד לאובייקט מיני, שוללת ממנו שליטה על גופו ועל מיניותו, היא פולשת לפרטיותו ומפלה אותו לרעה ביחס לאחרים שההתייחסות אליהם אינה מושפעת ממינם או מיניותם. לכן מטרתו של החוק כמוצהר בסעיף 1 היא "לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים". לשם השגת מטרה זו קובע סעיף 4 לחוק איסור גורף על הטרדה מינית בזו הלשון: "לא יטריד אדם מינית את זולתו ולא יתנכל לו", ובהמשך קובעים סעיפים 6-5 כי הטרדה מינית היא עבירה פלילית ועוולה אזרחית.  

23. ומהי הטרדה מינית? זו מוגדרת באופן מפורט בסעיף 3 לחוק המונה רשימת התנהגויות שכל אחת מהן נחשבת להטרדה מינית ועל כן כהתנהגות אסורה. בין ההתנהגויות שנחשבות להטרדה מינית לפי החוק יש התנהגויות שהן פסולות בכל מקרה, כגון: סחיטה באיומים בקשר למעשה מיני (סעיף 3(א)(1)), מעשים מגונים (סעיף 3(א)(2)), והתייחסות מבזה לאדם בקשר למינו, למיניותו ולנטייתו המינית (סעיף 3(א)(5)). מנגד יש התנהגויות כמו הצעות חוזרות בעלות אופי מיני (סעיף 3(א)(3)), התייחסויות חוזרות המופנות לאדם המתמקדות במיניותו (סעיף 3(א)(4)) ופרסום מוצג המתמקד במיניותו של אדם (סעיף 3(א)(5א)), שיוגדרו כהטרדה מינית רק בנסיבות מסוימות שנזכרו באותם סעיפים. יוטעם כי חלק מההתנהגויות בקטגוריה השנייה עשויות להיחשב לחיזור לגיטימי ולכן כמותרות ואף לרצויות אך רק כאשר הן נעשות בהסכמה ובהקשרים המתאימים. משום כך, לעתים, ישנו קושי למתוח את הגבול בין התנהגות בעלת אופי מיני מותרת לאסורה. לכן נקבע כי:

"השאלה אם מעשים מסוימים הם הטרדה מינית פסולה על פי סעיף 3(א) לחוק, או שמא מדובר בהתנהגות לגיטימית שאינה עולה כדי הטרדה מינית, חייבת תמיד להיבחן על פי ההקשר שבו בוצעו המעשים, טיב היחסים בין הצדדים ומכלול נסיבות העניין בכל מקרה לגופו" (עש"ם 6737/02 מדינת ישראל נ' זקן פ"ד נז(2) 312, 323 (2003)). 

אמת המידה לסיווג התנהגות כהטרדה מינית היא אמת מידה אובייקטיבית, הנגזרת מטיב ההתנהגות וממכלול הנסיבות שבהן התרחשה (פרשת בן אשר). הבחינה האובייקטיבית משמשת כאמת מידה גם כאשר עילת ההטרדה המינית נוגעת לביטויים מבזים אשר אסורים בכל מקרה, כפי שנקבע בעש"ם 5771/01 פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה פ"ד נו(1) 463 (2001) (להלן: פרשת פודלובסקי):

"כאשר מדובר בפגיעה בכבוד או בביזוי, המבחן לקיומה נגזר מטיבה של ההתנהגות הפוגענית ואינו מותנה במידת הפגיעה הסובייקטיבית של הנפגע. אין גם צורך שהמתלוננת תדע לבטא את תחושותיה בביטויים משפטיים." (שם, בסעיף 11 לפסק הדין).

ועוד זאת נלמד מהאמור לעיל, כי ככל שאדם חווה הטרדה מינית אין בעובדה שהוא אינו יודע לאפיין את החווייה שעבר במונחים משפטיים כדי להוציא אותה מגדר הטרדה מינית.

(2) הטרדה מינית בעבודה

24. בהקשר של עולם העבודה ובניסיון ראשוני לתאר מהי התנהגות שמהווה הטרדה מינית בעבודה הבחינה המלומדת קת'רין מקינון בין שני סוגי התנהגות (להרחבה: קת'רין א' מקינון "הטרדה מסוג 'זה תמורת זה' והטרדה מסוג 'סביבה עוינת'" מילים מטרידות 51 (ליאת לבנון עורכת, 2011). יצוין כי מקינון התייחסה להטרדת עובדת בלבד, אולם ניתן להחיל את האמור גם על עובדים). הראשון, המכונה הטרדה מינית מסוג 'זה תמורת זה' ובלעז quid pro quo מאופיינת בהחלפת טובות הנאה בין העובדת לבין המעסיק. העובדת תיעתר לדרישת המעסיק בתחום המיני, ואילו המעסיק מצדו יימנע מלהזיק לה או שייתן לה טובת הנאה בעבודה. סוג שני של הטרדה מינית נעשה בדרך של יצירת סביבת עבודה עוינת על ידי עיסוק במין, במיניות ובמגדר באופן שהופך את מקום העבודה לבלתי נסבל עבור העובדת. הטרדה מינית מסוג זה יכולה לבוא לידי ביטוי בבדיחות גסות, בהצגת תמונות פורנוגרפיות, בהערות מיניות ועוד. הבחנה זו בין שני סוגי ההטרדות המיניות אומצה במשפט האמריקאי.

במשפט הישראלי ניתן ביטוי מסוים להבחנה זו קודם שנחקק החוק למניעת הטרדה מינית. כך למשל, חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 בנוסחו הקודם קבע בסעיף 7 איסור על מעסיק לפגוע בעניינים הנוגעים להעסקת העובד שנמנו בסעיף 2 לחוק "מחמת סירובו של העובד להיענות להצעה או בשל התנגדותו למעשה שהם בעלי אופי מיני" מצד המעסיק או הממונה מטעמו. בכך ביטא איסור על הטרדה מינית מסוג 'זה תמורת זה'. ביטוי נוסף להבחנה בין סוגי ההטרדה המינית ניתן גם בהוראות תקנון שירות המדינה שבנוסחן הקודם קבעו בסעיף 43.421 כי "יצירת אווירה עוינת" באה בגדר הטרדה מינית. הכרה במונח "סביבה עוינת" עלתה גם במספר פסקי דין שבהם נדונה שאלת קיומה של הטרדה מינית (ראו למשל: עש"ם 2203/05 מדר נ' נציבות שירות המדינה (21.7.2005) (להלן: פרשת מדר); פרשת פודלובסקי; עש"ם 11976/05 רוחי נ' נציבות שירות המדינה (11.4.2007)). עם זאת החוק למניעת הטרדה מינית אינו נותן ביטוי להבחנה זו בין שני סוגי ההטרדה המינית, אלא מפרט רשימת התנהגויות, כאמור לעיל, שמהוות כשלעצמן הטרדה מינית (אורית קמיר "סוגים של הטרדה" מלים מטרידות 71 (ליאת לבנון עורכת, 2011)). בהתאם תוקנו גם הוראות החוק הנזכרות לעיל כך שיתאימו לנוסח החוק למניעת הטרדה מינית. הנפקות המעשית של הדבר היא שעובד שחווה הטרדה מינית כהגדרתה בחוק שניתן לסווגה גם כהטרדה מסוג יצירת "סביבה עוינת" אינו נדרש להוכיח כי בעקבות ההטרדה המינית חל שינוי מהותי בסביבת עבודתו, או כי עבודתו הפכה לבלתי נסבלת עבורו, ודי שיוכיח שבוצע כלפיו אחד המעשים המנויים בסעיף 3 לחוק. ויובהר כי אין מדובר בצמצום של המונח הטרדה מינית, כפי שהדגיש בית המשפט העליון בעניין פודלובסקי "ראוי להעמיד דברים על מכונם ולהבהיר כי החוק החדש, לא לצמצם את הגדרת ההטרדה המינית בא, אלא להרחיבה בא" (שם, בעמ' 471).

לעיל עמדנו על כך שבין מעשי ההטרדה המינית הנזכרים בסעיף 3 לחוק ישנם מעשים שרק בנסיבות מסוימות ייחשבו להטרדה מינית. כך "הצעות חוזרות בעלות אופי מיני" כאמור בסעיף 3(א)(3) ו"התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו" כאמור בסעיף 3(א)(4) יחשבו להטרדה מינית רק אם הן מופנות לאדם שהראה למטריד כי הוא אינו מעוניין בהצעות או בהתייחסויות האמורות. עם זאת בהקשר של יחסי עבודה קובע סעיף 3(א)(6)(ג) כי:

"הצעות או התייחסויות כאמור בפסקאות (3) או (4), המופנות למי מהמנויים בפסקאות המשנה שלהלן, בנסיבות המפורטות בפסקאות משנה אלה, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות בהתייחסויות האמורות:

...

(ג) לעובד במסגרת יחסי עבודה, ולאדם בשירות במסגרת שירות – תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות".

כלומר, כאשר הצעות או התייחסויות מהסוג האמור נאמרות לעובד תוך ניצול יחסי מרות בעבודה אזי ההנחה היא שהעובד אינו חופשי לסרב להן ולכן די במעשה עצמו כדי להוות הטרדה מינית (ראו: חוות דעת השופט פליטמן (כתוארו אז) בע"ע (ארצי) 432/07 פלוני – אלמונית (22.8.2010)).

ואכן פסקי דין שבהם נדונה פרשנותם של סעיפי החוק האמורים שיש בהם גם משום יצירת סביבת עבודה עוינת הבהיר בית המשפט העליון כי הערות, מחמאות, בדיחות גסות, סקסיסטיות או שוביניסטיות אשר יוצרות אווירה לא נעימה במקום העבודה יכולות להיחשב להטרדה מינית. עוד הובהר כי התנהגויות אלה אינן מקבלות הכשר נורמטיבי משום שנאמרו בסביבת עבודה שבה מקובלת התנהגות חופשית בתחום המין או משום שהדברים נאמרו בצחוק (עש"ם 11025/02 אייזנר נ' מדינת ישראל פ"ד נז(5) 541 (2003); פרשת בן אשר; פרשת מדר). ולא רק זאת אלא שהתנהגויות אלה הופכות לאסורות באופן גורף כאשר מעורבים בהם עובדים שיש ביניהם יחסי מרות, כפי שהובהר בבג"ץ 3884/16 פלונית נ' השר לביטחון פנים (20.11.2017):

"להערות בעלות אופי שוביניסטי או סקסיסטי במערכת של יחסי מרות, אין מקום במסגרת מקום עבודה בכלל, ובשורות המשטרה בפרט. יש להקפיד כי לא יינתן גיבוי להתבטאויות פוגעניות כלפי נשים "במסווה של התנהגות חופשית, פתיחות חברתית, או חיזור מקובל". דברים אלה צריכים שיהיו בבחינת סטנדרט ארגוני בהיר וצלול" (שם, בסעיף 72 לפסק הדין).

(3) חובת המעסיק למנוע הטרדה מינית

25. החוק למניעת הטרדה מינית קובע כי בהקשר של יחסי עבודה חלה על המעסיק חובה לנקוט באמצעים שונים לשם מניעת הטרדה מינית והתנכלות על ידי עובדים וממונים. חובת המעסיק למנוע הטרדות מיניות בעסקו מבוססת על ההנחה שהמעסיק חב חובת אמון כלפי המועסקים אצלו ומשום כך עליו לדאוג להם לסביבת עבודה נקייה מהטרדות מיניות (ע"ע (ארצי) 1567/04 עיריית ירושלים – פלונית א' (3.7.2006) (להלן: פרשת עיריית ירושלים); דב"ע (ארצי) נו/2-293 פלונית – חברה אלמונית פד"ע לא 209, 223 (1997)). למען הסר ספק קובע סעיף 11 לחוק כי החוק חל גם על המדינה.

סעיף 7 לחוק למניעת הטרדה מינית מורה כך:

"(א) מעסיק חייב לנקוט אמצעים סבירים, בנסיבות הענין, כדי למנוע הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, על ידי עובדו, או על ידי ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, ולטפל בכל מקרה כאמור, ולשם כך עליו:

(1) לקבוע דרך יעילה להגשת תלונה בשל הטרדה מינית או התנכלות ולבירור התלונה;

(2) לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מינית או התנכלות שידע אודותיהם, וכן לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את הישנות המעשים האמורים וכדי לתקן את הפגיעה שנגרמה למתלונן עקב ההטרדה או ההתנכלות.

(ב) מעסיק המעסיק יותר מ-25 עובדים חייב, בנוסף לאמור בסעיף קטן (א), לקבוע תקנון שבו יובאו עיקרי הוראות החוק בדבר הטרדה מינית והתנכלות במסגרת יחסי עבודה ויפורטו בו דרכי הגשת התלונות שענינן הטרדה מינית או התנכלות והטיפול בהן, כפי שקבע המעסיק (להלן – תקנון); המעסיק יפרסם את התקנון בין עובדיו.

(ג) מעסיק שלא מילא את חובותיו לפי סעיפים קטנים (א)(1) ו-(2) ו-(ב) יהיה אחראי לעוולה אזרחית לפי סעיף 6, או לעוולה אזרחית בשל פגיעה כאמור בסעיף 7 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, שעשה עובדו, או ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, במסגרת יחסי עבודה.

..."

חובתו של המעסיק לפי סעיף 7 לחוק היא לקבוע דרך יעילה להגשת תלונות על הטרדה מינית, לטפל בכל תלונה שמגיעה אליו בתחום זה ולפעול להפסקת ההטרדה המינית ולפעול לתיקונה. הוראות מפורטות ליישום חובות אלה נקבעו בתקנות למניעת הטרדה מינית (חובות מעביד), התשנ"ח-1998 (להלן: התקנות). כך ובין היתר מורה תקנה 3 לתקנות כי על מעסיק שחל אצלו הסדר משמעת לקבוע שהטרדה והתנכלות הן עבירות משמעת חמורות. תקנה 4 לתקנות מוסיפה ומחייבת את המעסיק למנות אחראי מטעמו שתפקידיו יהיו לקבל תלונות בנושאי הטרדה מינית, לברר אותן, לתת למעסיק ייעוץ באשר לדרך הטיפול בהן ולייעץ לעובדים שפונים אליו ולתת להם מידע והדרכה. החובות המפורטות בתקנה 6 ובתקנה 7 נסקרו בפרשת עיריית ירושלים כדלקמן:

"בהתאם לתקנות, נדרש האחראי ליידע את המתלונן או המתלוננת באשר לאופן הטיפול בהטרדה מינית או ההתנכלות על פי החוק; האחראי יברר את התלונה, תוך שמיעת הגורמים המעורבים בעניין; על הבירור להתבצע ביעילות וללא דיחוי, תוך הגנה על כבודם ופרטיותם של המעורבים; יש לוודא כי המתלונן או המתלוננת לא ייפגעו במהלך בירור התלונה בענייני עבודה, ולפעול להרחקה בין המתלונן והנילון ככל שניתן וככל שנראה מוצדק בנסיבות העניין.

בתום בירור התלונה על האחראי להגיש סיכום בכתב למעביד על בירור התלונה, בצירוף המלצות מנומקות להמשך טיפול. לאחר קבלת ההמלצות, על המעביד להחליט ללא דיחוי, על מתן הוראות לעובדים המעורבים במקרה, ובכללם קביעת(ן) כללי התנהגות ראויים, פתיחה בהליכים משמעתיים לפי הוראות הסדר המשמעת החלות במקום העבודה, ועוד". (שם בסעיף 32).

חובה נוספת החלה על מעסיקים שמעסיקים מעל 25 עובדים קבועה בסעיף 7(ב) לחוק. סעיף זה מחייב את המעסיק לפרסם בין העובדים שלו תקנון למניעת הטרדה מינית. בהקשר זה מוסיפה תקנה 2(א) לתקנות כי על המעסיק להביא לידיעת כל עובד שלו וכל ממונה מטעמו את האיסור בדבר הטרדה מינית, להבהיר להם את חובות המעסיק לפי החוק והתקנות, לדרוש מהם להימנע מהטרדה מינית ומהתנכלות במסגרת יחסי עבודה ולנקוט כל אמצעי למניעתם. תקנה 2(ג) מבהירה כי מעסיק שפרסם תקנון מותאם במקום בולט לעין שבשליטתו יצא חובת יידוע העובדים והממונים כאמור בתקנה 2(א). בתוספת לתקנות מופיע תקנון לדוגמה שמאפשר למעסיקים לאמץ אותו תוך עריכת התאמות.

26. בהתאם לאמור עובד או עובדת שנפגעו מהטרדה מינית יכולים להגיש תביעה נגד המעסיק, כמי שנושא באחריות למנוע מעשי הטרדה מינית ולטפל בהם. בפרשת עיריית ירושלים נקבע כי:

"מעביד המבקש להסיר את נטל האחריות להטרדה מינית שביצע עובדו או ממונה מטעמו, נדרש להקים ולהוכיח טענה שקיים את חובתו על פי החוק למניעת הטרדה מינית והתקנות, לפעול באופן יעיל למניעה ובטיפול של מקרי הטרדה מינית".

נקודת המוצא צריכה להיות שמעסיק שמילא את חובותיו לפי החוק והתקנות לא יחוב באחריות למעשי הטרדה מינית שבוצעו בעסקו (לאחריות מעסיק לפי סעיף 7(ג) לחוק בגין עוולה שעשה עובדו או ממונה מטעמו ולאחריות בגין הפרת החובות לפי החוק גם בהיעדר עוולה של הטרדה מינית ראו: ע"ע (ארצי) 51504-01-14 אלמונית – פלוני (8.9.2015)).

(4) הטרדה מינית בעבודה– מאפיינים והשלכות

27. להטרדות מיניות הנעשות במקומות עבודה ישנם מאפיינים כמעט ייחודיים. ראשית, ההכרות בין המטריד למוטרד היא מתמשכת והפגישות תדירות. לפיכך הטרדות מיניות בעבודה ככלל אינן חד-פעמיות, אלא חוזרות על עצמן מעצם טיבו של הקשר בין המטריד למוטרד. ייחודיות נוספת היא בכך שהמוטרד נאלץ לשוב בעל כורחו למקום הפגיעה, אם משום שהוא זקוק למשכורת ואם משום שהוא אוהב את מקום העבודה. ייחודיות נוספת להטרדות מיניות בעבודה היא בכך שפעמים רבות קיימים פערי כוחות בין המטריד למוטרד. כאשר המוטרדות הן נשים אזי חומרתה של ההטרדה המינית בעבודה נובעת גם מכך שהיא מהווה תזכורת מתמדת לנחיתותן היחסית של אותן נשים במערך המקצועי, להיותן פגיעות ומופלות לרעה. בפרט כך כאשר ההטרדה המינית מכוונת כלפי עובדות שממילא נמצאות בעמדות מקצועיות חלשות.

ייחודיותן של ההטרדות בעבודה כפי שעמדנו עליהן לעיל עולה מממצאים של מחקר שערך מינהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת (כתוארו אז) בסקר טלפוני משנת 2010 ובסקר אינטרנטי משנת 2011 (אסנת פיכטלברג-ברמץ ורונית הריס-אולשק "הטרדה מינית בעבודה – ממצאים מסקרים באמצעות טלפון ואינטרנט" מינהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת (2012) http://economy.gov.il/Research/Documents/X11458.pdf). הסקרים נערכו בקרב נשים והם בחנו, בין היתר, את מימדי תופעת ההטרדה המינית בעבודה ואת השלכותיה על המוטרדות. בסקר הטלפוני עלה שכ-11% מהמרואיינות העידו כי נחשפו להטרדה מינית במקום עבודתן בשנה האחרונה וכי 7.7% מכירות חברה לעבודה שעברה הטרדה מינית. 32% מהמרואיינות שהוטרדו מינית חוו מספר הטרדות בודדות (כלומר, יותר מפעם אחת). בסקר האינטרנטי שנערך בקרב נשים שהוטרדו מינית בלבד ציינו 60% מהמרואיינות שההטרדה המינית התרחשה פעמים בודדות (אך יותר מפעם אחת) ו-7.6% דיווחו על הטרדה חוזרת ונשנית.

גם בסקר הטלפוני וגם בסקר האינטרנטי עלה כי לרוב המטרידים היו בעמדה בכירה ביחס למוטרדת – או מנהל ישיר או בעל דרגה בכירה.

בסקר הטלפוני טענו קרוב ל-40% מהמרואיינות שאינן חשות בטוחות מפני הטרדה מינית בעבודה. ממצא זה התיישב עם ממצאים נוספים בסקרים שלפיהם לא כל המעסיקים מקפידים על פרסום התקנון למניעת הטרדה מינית. חלק מהמרואיינות השיבו כי אינן יודעות מי אחראי על טיפול בהטרדות מיניות במקום עבודתן.

על פי הספרות המקצועית בנושא יש להטרדה מינית המתרחשת במסגרת יחסי העבודה השלכות רבות על המוטרד מעבר לפגיעה הגלומה בהטרדה עצמה. ההשלכות הן בשלושה מישורים. מישור אחד הוא מצבו הבריאותי והנפשי של המוטרד. להטרדה המינית יש טווח רחב של השפעות שליליות מבחינה פיזית – עלייה בשכיחותם של כאבים ומיחושים שונים, הפרעות שינה, איבוד תיאבון וירידה במשקל ועוד. מבחינה נפשית רווחות תחושות רבות של כעס, דאגה, הלם, חרדה, מתח, בושה, אשמה, אובדן ערך, ניכור, ערעור הביטחון העצמי ועוד. מצבים אלה משפיעים במישרין על התפקוד במסגרת המשפחתית והחברתית ועל היכולת לקיים מערכות יחסים אישיות. מישור שני של השלכות הוא המישור המקצועי – תעסוקתי. הטרדות מיניות עלולות לגרום לסבל מתמשך בשל הנוכחות המתמדת במקום שבו אירעה הפגיעה, לפגיעה בתפקוד המקצועי, בריכוז וביעילות בעבודה, לפגיעה במוטיבציה, למחויבות למקום העבודה, לפגיעה בסיכויים לקידום בעבודה או ביכולת לחפש עבודה אחרת ולהתמיד בה. בשני הסקרים שבוצעו דיווחו המרואיינות שחוו הטרדה מינית כי זו גרמה להן להיעדרות מהעבודה לימים שלמים או לחלקי ימים בגלל ההטרדה ולכך שפריון העבודה שלהן נפגע בצורה משמעותית. חלק מהמוטרדות עברו לתפקיד אחר או למחלקה אחרת ואילו חלקן עזבו את מקום העבודה לגמרי. מישור שלישי של השלכות הוא על הארגון שבו בוצעו ההטרדות המיניות. דמויות נוספות שנמצאות בסביבתו של המטריד והמוטרד ועדות למעשי ההטרדה עשויות לסבול ממתח וחרדה, גם אם הן עצמן לא חוו הטרדה. כמו כן הידיעה כי בארגון קיימים מקרים של הטרדה מינית עלולה לגרום לפגיעה במוטיבציה של העובדים, להיעדרויות, לפגיעה באקלים הארגוני וביכולת לשמר עובדים איכותיים (להרחבה ראו: שלי לוי הטרדה מינית במקום העבודה מרכז המחקר והמידע של הכנסת (2010) https://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m02565.pdf).

בסיכום המחקר של משרד התמ"ת נכתב כי ממצאי המחקר:

"מצביעים על פגיעה הן ברמת הפרט והן ברמת המעסיקים כתוצאה מההטרדה. ברמת הפרט, נשים שהוטרדו מינית במקום העבודה מצויות פעמים רבות במלכוד. במקרים שהן זקוקות לעבודה מבחינה כלכלית או שהן נהנות ואוהבות את העבודה, הן חוששות להתעמת עם המטריד, בעיקר מאחר ובמרבית המקרים מדובר בממונה הישיר או באדם בעל עמדה בכירה. במקרים בהם הן אינן מעוניינות "לנדנד את הסירה" הן מנסות להתחמק מהמטריד בדרך של היעדרות מהעבודה לימים שלמים או שעות ספורות. הן מצויות במצב של מצוקה נפשית, ואין ספק שלמצב זה יש השפעה על פריון העבודה ועל בריאותן הפיזית והנפשית. בנוסף, יש לקחת בחשבון שהטרדה מינית פוגעת בשביעות הרצון ממקום העבודה ובמידת המחויבות לארגון. בחלק מהמקרים המתח הנפשי הגדול מנשוא גורם לעזיבת מקום העבודה ולעיתים אף ליציאה מוחלטת משוק העבודה. כאשר הן מעזות להגיש תלונה על המטריד, במרבית המקרים הן זוכות ליחס שלילי, הן מסתכנות בפיטורין, בכך שיצא להן שם רע והפחתה בערך המקצועי והאישי שלהן.

חשוב לזכור שהפגיעה הנובעת מהטרדה מינית על הפרט משפיעה גם על הארגונים בממדים רבים בהם: תחלופת עובדים גבוהה, ריבוי היעדרויות, הוצאות רפואיות גבוהות (ימי מחלה, טיפולים נפשיים בעקבות ההטרדה וכדומה), תשלומי פיצויים, פגיעה באיכות העבודה ובפריון העבודה והפסדים כספיים עקיפים כתוצאה מירידה במוטיבציה ובתחושת המחויבות לארגון. מעבר לכך המושא הישיר של ההטרדה המינית או ההתנכלות אינו היחיד בסביבת העבודה שנפגע ממנה; פעמים רבות ההטרדה או ההתנכלות פוגעת גם במי שעדים לה או מודעים להתרחשותה, והיא מעיבה על סביבת העבודה כולה" (אסנת פיכטלברג-ברמץ ורונית הריס-אולשק "הטרדה מינית בעבודה – ממצאים מסקרים באמצעות טלפון ואינטרנט" מינהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת (2012) http://economy.gov.il/Research/Documents/X11458.pdf).

אחר הדברים האלה נפנה לדון בערעורים שלפנינו תוך התייחסות לטענות הצדדים.

מן הכלל אל הפרט

א. האם המשיב הטריד מינית את המשיבה?

28. התשתית העובדתית ביחס לאירועים מושא הליך זה מוסכמת על הצדדים. משכך אין חולק על כך שהמערער התבטא בהתבטאויות המפורטות בפרק העובדתי. אלא שלשיטתו התבטאויותיו לא היו בעלות גוון מיני ורובן לא התייחסו באופן ספציפי למשיבה ולא נועדו לבזותה ולהשפילה כנדרש בחוק. לכן לשיטתו שגה בית הדין האזורי כשבחן את התבטאויותיו לפי אמת המידה של פגיעה בכבוד האדם ולא לפי אמת המידה שנקבעה בחוק. מוסיף המערער וטוען כי לא הוכח שהתבטאויותיו נאמרו תוך ניצול יחסי מרות, אלא במסגרת יחסי חברות. זאת ועוד. בית הדין האזורי התעלם מכך שהאירועים היו פרושים על פני כ-10 שנות עבודה, כי לעיתים חלפו שנים בין אירוע לאירוע וכי המשיבה לא התלוננה על סביבת העבודה המטרידה. בהתעלמו מכל אלה ייחס בית הדין האזורי חומרה יתרה למעשים, שאף אם היו לא מכבדים או בוטים לא היו בגדר הטרדה מינית. לטענת המערער בית הדין האזורי השתית את קביעותיו העובדתיות על חומר הראיות בהליך המשמעתי באופן לא ראוי ותוך הוצאת דברים מהקשרם.
29. לטענת המשיבה בית הדין האזורי קבע שהתבטאויותיו של המערער הן בעלות אופי מיני מובהק, שחלקן הופנה ישירות כלפיה. בהמשך סיווג בית הדין האזורי את ההתבטאויות כהטרדה מינית על יסוד העדויות שעמדו לפניו ועל בסיס מחקרים שנכתבו בעניין זה. לטענת המשיבה טענות המערער בערעור מבקשות כי ערכאת הערעור תמיר את שיקול דעתה של הערכאה הראשונה המבוססת על העדויות שנשמעו לפניה. בהתייחס לטענת המערער כי ניצול יחסי מרות צריך לבוא לידי ביטוי בדרישה לקבלת טובת הנאה טוענת המשיבה כי אין בכך ממש, כפי שקבע בית הדין האזורי וכפי שטענה בסיכומים מטעמה.
30. כפי שעולה מטענות הצדדים ערעורו של המערער מחייב עיסוק בפרשנותן של הגדרות ההטרדה המינית הרלוונטיות לענייננו וסיווגן הנורמטיבי של התבטאויותיו של המערער על פיהן. לענייננו רלוונטיות בעיקר ההגדרות שבסעיפים 3(א)(4) ו-3(א)(5) לחוק. נקדים אחרית לראשית ונציין כבר כעת כי אנו סבורים שכל התבטאויותיו של המערער כפי שתוארו במסכת העובדתית המוסכמת מהוות הטרדה מינית האסורה על פי חוק. בהכרעתנו להלן נידרש ליסודות הדרושים להוכחת כל אחת מעילות ההטרדה המינית הקבועות בסעיפים 3(א)(4) ו-3(א)(5) לחוק. בהמשך נידרש לכל אחת מהתבטאויות המערער ונבחן אותן לנוכח הוראות החוק.

(1) סעיף 3(א)(4) לחוק: התייחסויות חוזרות המתמקדות במיניותו של אדם

31. התשתית הנורמטיבית: סעיף 3(א)(4) קובע כי: "התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות" מהווה הטרדה מינית. לשם הוכחת מעשה ההטרדה המתואר בסעיף זה יש להוכיח כי היו 'התייחסויות' 'חוזרות' 'המופנות לאדם' ו'המתמקדות במיניותו' ונדרש כי האדם שאליו הופנו ההתייחסויות הראה למטריד שהוא אינו מעוניין בהן. נעמוד על הדרישות העולות מכל אחד מחלקי הסעיף.

א. המונח 'התייחסות' מוגדר בסעיף 2 לחוק ככולל ביטויים "בכתב, בעל פה, באמצעות מוצג חזותי או שמיעתי, לרבות באמצעות מחשב, או חומר מחשב, או בהתנהגות". מדובר בהגדרה רחבה הכוללת מגוון אמצעי ביטוי, ללמדנו שהטרדה מינית יכולה ללבוש צורות רבות ומגוונות שכולן אסורות.

ב. המונח 'חוזרות' פירושו כי אין די בהתייחסות חד פעמית. אלא נדרשות התייחסויות שיחזרו על עצמן. בע"ע (ארצי) 432/07 פלוני – אלמונית (22.8.2010) נקבע כי אפשר שההתייחסויות יחזרו על עצמן באירוע אחד. בדעת השופט פליטמן (כתוארו אז) נקבע כי הטרדה מינית לפי עילה זו המתקיימת באירוע אחד מחייבת הוכחת רצף אירועים על פני הזמן שתחילתו בהצעה או בהתייחסות בעלת אופי מיני, המשכה בתגובה שמביעה חוסר עניין וסופה בהצעה או התייחסות מינית נוספת.

ג. המונח 'מופנות לאדם' במובנו הצר הוא כי ההתייחסות מיועדת לאזניו של המוטרד ועוסקת בו. עם זאת בפרשת פודלובסקי, אשר עסק במוטרדות, קבע בית המשפט העליון כי אין להסתפק בפרשנות צרה זו ועל כן אין הכרח שההתייחסות המינית תופנה דווקא אל המוטרדות. בית המשפט העליון המשיך וקבע כי אין מקום להבחין בין התבטאויות ישירות בעלות גוון מיני מובהק המופנות אל המוטרדת בעצמה לבין התבטאויות שנאמרו בנוכחות המוטרדת אך לא כוונו במישרין אליה. נקבע כי "'התייחסות מופנית' כוללת גם הטיית תשומת לבו של האחר, ובגידרה יכלל גם מסר המועבר לאחר". הוסיף בית המשפט העליון וקבע כי:

"המחוקק ביקש ליצור טווח רחב של מקרים בהם התייחסויות בעלות אופי מיני יחשבו להטרדה מינית. בהקשר זה, הפרשנות הנכונה של הביטוי "מופנה" תהיה זו אשר תתיישב עם כוונת המחוקק ותכלית החוק, פרשנות זו היא הפרשנות הרחבה של הביטוי במובן התייחסות, תקשורת והפניית תשומת לב בהקשר מיני כלפי המוטרד או המוטרדת. זוהי הפרשנות של הביטוי הנדון בהקשר הפנימי של החוק ומתוכו" (פרשת פודלובסקי, בעמ' 473).

באשר להקשר החיצוני נקבע שיש לפרש את החוק על פי תכליתו והמצב שקדם לחקיקתו. נקבע כי החוק ביקש להגדיר התנהגויות שונות הנחשבות להטרדה מינית, ובהקשר זה קבע קשת רחבה של מקרים, אך לא התכוון להוציא מגדרו התנהגויות שהן בבחינת יצירת "סביבה עוינת". לפיכך נקבע כי:   

"הפרשנות לפיה יש לפרש הערות "המופנות" אל אדם אחר, לא רק בפנייה קונקרטית אליו, אלא גם בדרך של הסבת תשומת ליבו של המוטרד להערות מיניות או לתמונות פורנוגרפיות שמקורן במטריד, היא המתאימה יותר הן לתכליתו של החוק והן למגמה המאפיינת אותו כמו להקשריו הפנימיים של החוק מתוכו" (פרשת פודלובסקי, בעמ' 474).   

כלומר, בתוך המונח 'המופנות לאדם' נכללות צורות התייחסות שנועדו למשוך את תשומת לבו של המוטרד אף אם אינן עוסקות בו.

ד. המונח 'המתמקדות במיניותו' מפורש כביטויים בעלי אופי מיני. בכלל זאת ביטויים שתוכנם מיני או שעניינם עיסוק במיניות. נקודת המוצא היא ששיחה או התבטאות בוטה או גסה שעיסוקן במין או במיניות היא התייחסות המתמקדת במיניות. עם זאת מובהר שהתבטאות מהסוג האמור לא תהפוך להטרדה מינית מבלי שתמלא אחר כל יתר חלקי סעיף 3(א)(4). כלומר, ייתכנו שיחות והתבטאויות בעלי תוכן מיני שלא ייחשבו להטרדה מינית.

ה. לבסוף נדרש כי האדם שאליו מופנות ההתייחסויות יראה למטריד כי הוא אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות. עם זאת וכאמור בפרק הנורמטיבי לעיל, סעיף 3(א)(6) לחוק קובע חריג להבעת חוסר עניין במקרים של 'יחסים מיוחדים' שבהם יש חוסר שוויון בין המטריד למוטרד. לענייננו רלוונטי החריג בסעיף 3(א)(6)(ג) הקובע שהתייחסות מהסוג המפורט בסעיף 3(א)(4) הנאמרת לעובד במסגרת יחסי עבודה ותוך ניצול מרות ביחסי עבודה אזי המוטרד אינו נדרש להראות כי הוא אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות. בע"ע (ארצי) 274/06 פלוני– אלמונית (26.3.2008) (להלן: פלוני 2008) נקבע כי:

"הצעות חוזרות בעלות אופי מיני או התייחסויות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, אשר התרחשו במסגרת יחסי עבודה כלפי עובד, תוך ניצול יחסי מרות, מעידות על הוכחת קיומה של הטרדה מינית. זאת, גם אם העובד או העובדת לא הראו כי אינם מעוניינים בהתנהגויות אלו, או גם אם ניתן היה לראות בהתנהגותם כנחזית להיות ב"הסכמה" לאותן התנהגויות"(שם, בסעיף 47).

עוד נקבע שכאשר ההתייחסויות המתמקדות במיניותו של אדם נעשית בין בעל מרות לבין כפיף שלו בעבודה אז "הנחת היסוד במקרים אלו היא שהמוטרד אכן לא היה מעוניין בהתנהגויות אלו, אולם לאו דווקא נתן לכך ביטוי חיצוני". הנחה זו מבוססת בעיקרה על פערי הכוחות הקיימים בין בעל המרות לבין הכפיף שבעטיים ספק אם הכפיף חופשי להביע את התנגדותו. זאת ועוד "גם אם נמצא, לכאורה, שהייתה הסכמה לאותן התנהגויות מטרידות, הרי שיש מקום לקבוע כהנחה ראשונית, שהסכמה זו לאו הסכמה היא בהתקיים יחסי מרות". משמעות הדבר היא שקיימת חזקה שמעשים המהווים הטרדה מינית בין מי שיש ביניהם יחסי מרות נעשו תוך ניצולם של יחסי המרות. חזקה זו ניתנת לסתירה על ידי בעל המרות, אך מרגע שהוכחו יסודות החריג הקבוע בסעיף 3(א)(6)(ג) לחוק עובר הנטל להפריך את קיומה של הטרדה מינית לכתפיו של בעל המרות.

32. התבטאויותיו של המערער הן הטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(4) לחוק: לאחר שהרחבנו בהבנת היסודות הדרושים להוכחת ההטרדה המינית שבסעיף 3(א)(4) אנו סבורים כי רוב התבטאויותיו של המערער כפי שפורטו בפרק העובדתי מהוות הטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(4), כפי שנפרט להלן.

המערער שאל את המשיבה על יחסי המין שלה עם בעלה (סעיף 5(א) לעיל), וכן שאל אותה אם היא קיימה יחסי מין בפריחת כלניות (סעיף 5(ח)). לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהתבטאויות אלה הופנו אל המשיבה והתמקדו במיניותה ולכן באות בגדר סעיף 3(א)(4) לחוק.

מלבד ההתבטאויות שכוונו למיניותה של המשיבה במישרין היו התבטאויות רבות נוספות בעלות גוון מיני מובהק שלא בהכרח התייחסו למיניותה של המשיבה. בכלל זה סיפוריו של המערער על כך שהוא משתמש בכדורי ויאגרה כדי לספק מינית את מ' ועל השפעתם על חיי המין שלו (סעיף 5(ב) לעיל); על כך שמ' ביקשה ממנו לצפות בו מקיים יחסי מין עם פרוצה (סעיף 5(ה) לעיל); על שקיים יחסי מין בשלישייה (סעיף 5(ו) לעיל); על שקיים יחסי מין עם מ' בפריחת הכלניות (סעיף 5(ח) לעיל); שאלתו של המערער כלפי המשיבה אם היא זוכרת את האירוע שבמהלכו היא "תפסה" אותו במהלך אקט מיני עם מ' ובקשתו כי תספר מה היא ראתה באותו אירוע (סעיף 5(ז) לעיל). מלבד התבטאויות אלה המערער הציג למשיבה על צג המחשב בחדרו תמונות אירוטיות וסרטונים קצרים בעלי אופי מיני (סעיף 5(ג) לעיל).

נכון הוא שאף אחת מההתייחסויות האמורות לא התמקדה במיניותה של המשיבה אלא התמקדה במיניותו של המערער, של מ' או של אחר. בהתאם טענת ההגנה של המערער היא כי לא הוכחו התייחסויות מיניות המופנות למשיבה. דעתנו היא כי בהתאם לנפסק בפרשת פודלובסקי וכפי שפירטנו בהרחבה לעיל יש לראות בהתבטאויותיו אלה של המערער כהתייחסויות שהופנו למשיבה. מדובר, כאמור, בהתבטאויות מילוליות או חזותיות בעלות תוכן מיני מובהק. ככלל, המערער פנה אל המשיבה בלבד ועל כן ברי שהתכוון למשוך את תשומת לבה ולשתף דווקא אותה באותם תכנים מיניים. בנסיבות אלה התבטאויותיו של המערער באות בגדרו של סעיף 3(א)(4) לחוק גם אם לא עסקו במישרין במיניותה של המשיבה.

33. אנו דוחים את טענת המערער שלא ניתן לבסס הכרעה על יסוד הנפסק בפרשת פודלובסקי משום שהתשתית העובדתית שם שונה מהתשתית העובדתית בענייננו. ראשית מהטעם שבפרשת פודלובסקי בית המשפט העליון קבע את האופן שבו יש לפרש את סעיפים 3(א)(3) ו-3(א)(4) לחוק. פרשנותו של בית המשפט העליון לסעיפי החוק היא קביעה עקרונית המחייבת בכל מקרה, ולא רק במקרים שבהם התשתית העובדתית זהה. שנית, ובניגוד לטענת המערער, הרי שהקביעות המשפטיות שעליהן הסתמכנו בפרשת פודלובסקי סבות על התבטאויות שבאופיין ובמהותן דומות להתבטאויותיו של המערער כאן. כך למשל בפרשת פודלובסקי המטריד סיפר בדיחות גסות, התבטא בנוכחות המוטרדות בביטויים בעלי אופי מיני וקישט את קירות משרדו בתמונות מיניות. בענייננו המערער סיפר סיפורים בעלי תכנים מיניים בנוכחות המשיבה והראה לה תמונות וסרטונים ארוטיים במחשב.

רשימת התבטאויותיו של המערער שאליהן התייחסנו בסעיף זה כוללת מקרים רבים ועולה ממנה כי הוא חזר על התייחסויותיו המיניות בעשרה מקרים לפחות. מיעוטן תוך התייחסות ישירה למיניותה של המשיבה ורובן תוך התייחסות למיניות באשר היא. בכך מתקיימת, ללא ספק, הדרישה כי ההתייחסויות המיניות יחזרו על עצמן.

34. המשיבה הראתה למערער שאינה מעוניינת בהתייחסויותיו המיניות: בסיפא של חלק זה נדון בשאלה אם המשיבה הראתה למערער כי אינה מעוניינת בהתייחסויות האמורות או אם במקרה זה ניתן להחיל את החריג הקבוע בסעיף 3(א)(6)(ג) לחוק לעניין קיומם של יחסי מרות. בית הדין האזורי קבע כקביעה עובדתית שהמשיבה הראתה למערער בהזדמנויות שונות כי היא אינה מעוניינת בהתייחסויותיו המיניות אך הן נכפו עליה חרף מחאותיה (ראו: סעיף 17 לפסק הדין). מדובר בקביעה עובדתית שלא הוגש עליה ערעור וממילא אין מקום להתערב בה. בנסיבות אלה די בכך כדי לקבוע שהתקיימו כל יסודותיו של סעיף 3(א)(4) ועל כן כי המערער הטריד מינית את המשיבה.
35. בין המערער למשיבה התקיימו יחסי מרות: למעלה מן הצורך ובהתייחס לטענת המערער כי התבטאויותיו לא נאמרו במסגרת יחסי מרות, אלא במסגרת יחסי חברות נוסיף את הדברים הבאים. אין חולק כי המערער שימש כמנהל המחלקה ואילו המשיבה שימשה כמזכירה רפואית בכפיפות ישירה אליו. בבית הדין האזורי נפסק כקביעה עובדתית, ועל כך אין ערעור לפנינו, כי המערער היה בעל מרות כלפי המשיבה. זו תהא הנחת המוצא לדיון.

לטענת המערער המשיבה הייתה צריכה להוכיח כי התבטאויותיו נאמרו תוך ניצול יחסי מרות, ולעניין זה להראות, למשל, כי הדבר בא לידי ביטוי בדרישה לטובת הנאה מינית. אין לקבל את הטענה. בהלכה שנפסקה בעניין פלוני 2008 נקבעה חזקה שלפיה התבטאויות חוזרות המתמקדות במיניותו של אדם שהפנה בעל מרות לכפיף הופנו תוך ניצול יחסי מרות, אולם בעל המרות יכול להפריך את החזקה. המערער בענייננו אכן לא דרש מהמשיבה כל טובת הנאה מינית, אך זו אינה הדרך היחידה ללמוד על ניצול יחסי מרות או להפריך את החזקה שנקבעה בפסיקה. בענייננו ניצול יחסי המרות נלמד בעיקר מהתפקיד המרכזי שמילא המערער באותם אירועים ובהיעדר הדדיות מצד המשיבה, ונסביר. המשיבה לא נענתה להתבטאויותיו של המערער בהתבטאויות משלה באותו הסגנון, היא לא שיתפה את המערער בהתנסויותיה המיניות, לא סיפרה לו בדיחות גסות, ולא הראתה לו תמונות ארוטיות הגם שידעה שכל אלה יכולים לעניין אותו. היה זה המערער לבדו ששיתף את המשיבה, פעם אחר פעם, בחוויותיו המיניות ובדיבוריו הבוטים, וכל זאת כשהמשיבה מצידה אינה משתפת עימו פעולה. הדומיננטיות של המערער באותם אירועים אל מול הפסיביות של המשיבה הושגה בעיקר משום תפקידו הרם של המערער במחלקה והשפעתו על המשיבה. למעשה, המשיבה הייתה בבחינת "קהל שבוי" להתבטאויותיו המיניות של המערער והיא לא יכלה להימנע מהאזנה להן, ובכך יש ניצול של יחסי מרות. מאותו טעם ממש אנו דוחים גם את טענת המערער שהתבטאויותיו המיניות נאמרו במסגרת 'יחסי החברות' שלו עם המשיבה. אילו אלה היו פני הדברים כי אז היינו מצפים להדדיות בהקשר הזה גם מצידה של המשיבה, לשיתוף פעולה עם ההתבטאויות, לתגובות חיוביות וכד'. אולם המשיבה לא נקטה בכל אלה. אדרבא, לא פעם הביעה המשיבה סלידה וגועל מהתבטאויותיו של המערער ואף נקבע כי היא ניסתה לחמוק משיחות עמו שעשויות לגלוש לתכנים מיניים שהפריעו לה.

(2) סעיף 3(א)(5) התייחסות מבזה או משפילה בהקשר מיני

36. התשתית הנורמטיבית: קטגוריה נוספת של מקרים הרלוונטית לתשתית העובדתית שלפנינו היא זו הקבועה בסעיף 3(א)(5) הקובעת ש"התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית" היא הטרדה מינית. סעיף זה נועד לאסור כל צורת ביטוי שמגלמת פגיעה בכבוד על רקע מיני, כמבואר בדבריה של המלומדת אורית קמיר:

"הקטגוריה השלישית, ביזוי והשפלה על רקע מין, מיניות, או נטייה מינית מכילה התנהגויות פיזיות או מילוליות, שיש בהן זילות חמורה של אנושיותו של הקרבן על ידי התייחסות שלילית למינו, מיניותו או נטייתו המינית. הגדרתה של קטגוריה זו כהטרדה מינית מכריזה שאין לבזות אדם על ידי התייחסות אליו המקשרת אותו באופן בוטה עם דימויים או סטראוטיפים שליליים ופוגעניים הקשורים בהיותו גבר או אישה, בפעילות (או הימנעות מפעילות) מינית או בשל נטייה מינית המיוחסת לו, וזאת בלא קשר לאמיתות הייחוס. מובן שלא כל העלבה המכילה הקשר מיני העולה כדי ביזוי או השפלה ילכדו בחוק. ואולם פניה סקסיסטית בוטה מאוד לאישה, קישור של אדם עם תמונות פורנוגרפיות המציגות בני אדם בתור חפצים לשימוש מיני, או זלזול באנושיותו של אדם שמיוחסת לו פעילות מינית הומוסקסואלית עלולים בהחלט לפגוע בכבוד המחיה ואף בכבוד הסגולי במידה העולה כדי ביזוי והשפלה שאסורים בחוק" (אורית קמיר "החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית – העקרונות" מלים מטרידות 155 (ליאת לבנון עורכת, 2011)).

ויובהר כי לא נדרשת כל תגובה מצד המוטרד על מנת שביטוי כזה ייחשב להטרדה מינית: הוא אינו נדרש להגיב לביטוי המבזה ולא להראות שאינו חפץ בו. יתרה מזו גם בקטגוריה זו אין הכרח שהביטוי המבזה יכוון דווקא אל המוטרד. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי:

"ביטויים בעלי אופי מיני שעל פי אמות מידה אובייקטיביות הם משפילים, מבזים או פוגעים בכבוד על רקע מיני, הם מעצם טיבם גם ביטויים המופנים כלפי כל אדם שלמינו או למיניותו התייחס הביטוי והוא נוכח בעת השמעתו" (פרשת מדר; פרשת פודלובסקי).

אשר על כן נדרשת בחינה אובייקטיבית של הביטוי כדי לקבוע אם הוא משפיל, מבזה או פוגע בכבוד על רקע מיני.

37. התבטאותו של המערער בסעיף 5(ד) לעיל ובדיחותיו הגסות הן התבטאויות מבזות ומשפילות ביחס למינה ומיניותה של המשיבה: על פי התשתית העובדתית בשנת 2005 המערער אמר בנוכחות המשיבה את הביטוי "כוס גרוזיני" (סעיף 5(ד) לעיל). מהקשר הדברים עולה כי בביטוי זה התייחס המערער למכרה משותפת לו ולמשיבה. ראשית נבהיר כי אנו סבורים שאין מדובר רק בביטוי לא מנומס או גס רוח כטענת המערער, אלא מדובר בביטוי מיני מבזה ומשפיל. ביטוי זה רמס את כבודה ואת מיניותה של האישה שעליה הוא סב בכך שהתייחס אליה כאל אובייקט מיני מחוץ לכל הקשר. אולם לא רק בה בלבד פגע המערער, אלא גם במשיבה שלאוזניה נועד הביטוי. כאישה נפגעה גם היא מהביטוי המבזה שבו נקט המערער גם אם הוא לא כיוון את תוכן הביטוי למיניותה של המשיבה. לכן הביטוי נכנס תחת הקטגוריה של סעיף 3(5) ומהווה הטרדה מינית. לקטגוריה זו מצטרפות גם הבדיחות הגסות, שתוכנן לא פורט לפנינו, שסיפר המערער בנוכחות המשיבה והיה בהן משום ביטוי מיני מבזה או משפיל. בעניין זה ראוי לשוב על הדברים שהבאנו בפרק הנורמטיבי לעיל: העובדה כי בדיחותיו של המערער והביטוי שצוטט בסעיף 5(ד) לעיל נאמרו בהומור או בהלצה אינה מכשירה את ההתבטאויות ואינה מוציאה אותן מגדר הטרדה מינית אסורה.
38. אירוע הקוף הוא התבטאות מבזה ומשפילה ביחס למיניותה של המשיבה: מצאנו כי אירוע הקוף (בסעיף 5(ט) לעיל) מהווה אף הוא התבטאות מבזה ומשפילה ביחס למשיבה. באירוע זה המערער הציג למשיבה תמונה של קוף והוסיף "נכון שאת יפה?". מדובר בהתייחסות שלילית של המערער למראה של המשיבה תוך השוואתה לקוף שהיא מבזה, משפילה, מקניטה ופוגענית. התייחסות למראה עשויה בנסיבות מסוימת להוות הטרדה מינית. בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו שוכנענו כי התבטאות זו רמזה למיניותה ולנשיותה של המשיבה, כמפורט להלן. בסעיף 52 לתצהירה של המשיבה, שהמשיבה לא נחקרה עליו והוא לא נסתר ולא נדחה על ידי בית הדין האזורי, פירטה המשיבה הערות מיניות שונות שהמערער העיר לה בסמוך לפני אירוע הקוף. בין היתר, המערער שאל אותה אם היא לובשת חזיית 'פוש-אפ' כדי להראות שיש לה חזה גדול, שאל אותה 'איך זה שאת רזה ויש לך חזה גדול' ואף שאל אחרים 'מה היא (המשיבה – וו"ל) בכלל אישה?' (ואמירה זו הובאה לידיעת המשיבה) ועוד. אמירות אלה מלמדות על עיסוקו של המערער במיניותה של המשיבה בתקופה הסמוכה לאירוע הקוף. שאלתו של המערער אם המשיבה היא בכלל אישה אף מלמדת כי הוא הביע פקפוק בנשיותה. אירוע הקוף נבחן אפוא על רקע אותן אמירות ומלמד כי הוא לא היה רק לעג 'תמים' למראה של המשיבה. אלא לעג למיניותה של המשיבה, או שמא הבעת פקפוק במיניותה של המשיבה, תוך השוואתה לחיה. ואכן המשיבה תיארה את תחושתה כי התבטאות המערער באירוע הקוף השפילה אותה כאישה ואף הפכה אותה לחיה (סעיף 62 לתצהיר).

ערים אנו לכך שטענת המשיבה כי אירוע הקוף היה בבחינת הטרדה מינית הועלתה רק בשלב מאוחר. כך, למשל, הדבר לא נטען בתביעה שהגישה המשיבה למוסד לביטוח לאומי בנוגע לאירוע הקוף, כשהמשיבה כבר הייתה מיוצגת על ידי עורך דין. אלא שאיננו מוצאים כי האיחור בהעלאת הטענה פוגם בה. לא מן הנמנע שבשלב ראשון, וגם כשהייתה מיוצגת על ידי עורך דין, המשיבה לא פירשה את האירוע כהטרדה מינית. אולם, כאמור לעיל, העובדה שהמוטרד מתקשה להגדיר את האירוע כהטרדה מינית אינה מוציאה אותו מגדר הטרדה מינית, משום שהבחינה היא אובייקטיבית בהתאם למכלול נסיבות העניין. במקרה שלפנינו וכמוסבר לעיל מכלול התבטאויותיו של המערער מוביל למסקנה כי גם התבטאותו באירוע הקוף רמזה למיניותה של המשיבה, ועל כן היא בגדר הטרדה מינית. זאת ועוד, ניתן משקל להתרשמותה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע להקשר של ההתבטאות באירוע הקוף ולהיותה חלק ממכלול התבטאויות הנוגעות לנשיותה של המשיבה. נוסיף כי ככל שיש קושי לסווג התבטאות מסוימת כהטרדה מינית ייתכן שהדבר צריך לבוא לידי ביטוי בחומרה שיש לייחס לה וממילא בשיעור הפיצוי שייפסק בגינה.

בנסיבות אלה אנו סבורים כי גם התבטאות המערער באירוע הקוף המתייחסת למראה של המשיבה – התבטאות שאינה נבחנת כשלעצמה אלא כחלק ממכלול התבטאויות הנוגעות לנשיותה של המשיבה, יש משום רמיזה מינית שאינה במקומה.

(3) האירוע שבסעיף 5 רבתי אינו הטרדה מינית

39. בתשתית העובדתית נכלל אירוע שלדעתנו אינו בא בגדר הטרדה מינית. זה האירוע שבו המשיבה נכנסה לחדרו של המערער ומצאה אותו במהלך אקט מיני עם גברת מ'. מקובלת עלינו הטענה כי חשיפה לאקט מיני של אחרים יכולה להיחשב להטרדה מינית. עם זאת בנסיבות המקרה שלפנינו מקובלת עלינו טענת המערער כי המעשה לא נועד לעיניה של המשיבה. המעשה נעשה בחדרו של המערער, מאחורי דלת סגורה, ובעת שהמשיבה נעדרה מהעבודה. על כן ההנחה שהמעשה לא נועד לעיניה של המשיבה מסתברת יותר מההנחה שהוא נועד להטריד אותה מינית. מכל מקום מובנת טענת המשיבה כי היא חשה מבוכה קשה כשנחשפה לאותו מעשה מיני.

(4)פגיעה בכבוד האדם

40. החוק למניעת הטרדה מינית קובע כי הטרדה מינית מהווה פגיעה בכבוד האדם ומטרתו למנוע פגיעה זו. למונח כבוד האדם יש מספר היבטים שעליהם עומדת המלומדת אורית קמיר (ראו למשל: אורית קמיר "הערך המוגן: הטרדה מינית כפגיעה בשוויון האישה ו/או בכבוד האדם" מלים מטרידות 290 (ליאת לבנון עורכת, 2011)). היבט אחד של כבוד שאותו מכנה קמיר 'כבוד סגולי' הוא במובן של dignity: הוא מצביע על ערך האנושיות של כל אדם באשר הוא מכוח העובדה שלכל אדם יש צלם אנוש וצלם אנוש זה זהה לכל בני האדם. "האמונה בכבודו הסגולי של האדם מכילה את האמונה שלכל אדם יש זכות מלאה ומוחלטת שאיש לא ימנע ממנו לחיות כבן אדם ולממש את אנושיותו" (שם, בעמ' 301). היבט נוסף של כבוד הוא respect ובלשונה של קמיר 'כבוד מחיה'. כבוד זה הוא הכבוד שיש לכל אדם עקב "ערכן של התכונות האנושיות המייחדות אותו לעומת בני האדם האחרים" (שם, בעמ' 303). בכלל זה כישרונותיו, כישוריו, תכונותיו, שאיפותיו, ניסיון חייו ועוד. כבוד המחיה מתייחס למימוש יכולותיו הייחודיות של כל אדם.

'הכבוד הסגולי' ו'כבוד המחיה' ביחד משקפים את הכבוד לו ראוי כל אדם הן מצד היותו בן אנוש והן מצד היותו בעל ייחודיות עצמית. החוק אוסר על הטרדה מינית הן כזו שפוגעת בצלם האנוש של אדם בכך שהיא מתייחסת אליו כאובייקט מיני ולא כבן אנוש, הן כזו שפוגעת ביכולתו של אדם לממש את כישוריו וכישרונותיו הייחודיים.

על פי דו"ח פיקוח על יישום החוק למניעת הטרדה מינית התשנ"ח-1998 במלאת לו 20 שנה השיח הציבורי והמשפטי בנוגע להטרדה אינו מעמיק בפגיעה בכבוד שאליה כיוון המחוקק כפי שהוגדרו לעיל. השיח מתייחס להטרדה מינית כפוגעת בצניעות, בכבוד עצמי, בשם הטוב של האדם ומלבינה את פניו. כל אלה הם היבטים נוספים של כבוד אך אינם קשורים בהכרח לכבוד האדם שאליו כיוון המחוקק בחקיקת החוק (יחידת כת"ף מפורסם באתר כנסת ישראל http://main.knesset.gov.il/Activity/Oversight/Documents/OversightSupervisoryProducts2.pdf).

41. המשיבה עבדה במחיצת המערער ובכפיפות לו במשך כ-8 שנים. במשך כ-7 שנים נהג המערער לשתף את המשיבה באורח חייו המיני ובהתנסויותיו המיניות השונות. הוא הציג למשיבה תמונות בעלות תוכן אירוטי וסיפר לה בדיחות בוטות בעלות תוכן מיני. כאמור לעיל, כל אחד ממעשים אלה היווה הטרדה מינית כהגדרת המונח בסעיף 3(א)(4) או 3(א)(5) לחוק.

המערער טען כי הוא לא התייחס למיניותה של המשיבה. לעיל דחינו עמדה זו בקובענו כי התייחסות למיניות של מאן דהוא כמוה כהתייחסות למיניותו של האדם אליו הופנו הדברים. התייחסויותיו המיניות של המערער גם אם לא סבו על המשיבה הבליטו מאפיין אחד בלבד ממכלול מאפייניה של המשיבה והוא המיניות שלה. בעשותו כן התעלם המערער ממאפיינים אחרים באישיותה של המשיבה ובכלל זה מכישוריה, מכישרונותיה ומתפקודה המקצועי. בכך הוא פגע בביטחונה העצמי של המשיבה, בפרטיותה ובזכותה להגדרה עצמית.

התבטאויותיו של המערער לא נעמו למשיבה ונאמרו בניגוד לרצונה. המשיבה סירבה לשתף פעולה עם המערער והביעה סלידתה מהתבטאויותיו. בכך פגעו התבטאויות אלה גם באוטונומיה של המשיבה.

ב. שיעור הפיצוי

42. עיקר ערעורו של המערער סב על שיעור הפיצוי שבו חויב בבית הדין האזורי. לטענתו הפיצוי שבו חויב אינו הולם את חומרת ההתבטאויות שלו וזאת ביחס למקובל בפסיקה. כמו כן לטענת המערער יש לראות בכל התבטאויותיו כמסכת עובדתית אחת המזכה בפיצוי אחד.
43. מנגד ובהתייחס לטענות המערער בנוגע לפיצויים שנפסקו לחובתו טוענת המשיבה כי בית הדין האזורי ביסס את שיעור הפיצויים על הפסיקה שקובעת כי ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק על כל אחד ממעשי ההטרדה בנפרד. בענייננו מדובר במסכת הכוללת מספר רב של הטרדות מיניות והיות שמטרת הפיצוי היא עונשית המשיבה סבורה כי התנהלות המערער הצדיקה פסיקת פיצוי גבוה יותר. עם זאת המשיבה טוענת כי משעניין הפיצוי מסור לשיקול דעת בית הדין, משלא נפל פגם בתשתית שעליה מבוסס הפיצוי ומשבית הדין פירט את השיקולים שהובילו לפסיקתו אין מקום שערכאת הערעור תתערב בשיעור הפיצוי שנקבע.
44. התשתית הנורמטיבית לעניין שיעור הפיצוי: המשיבה בענייננו הגישה את תביעתה לפיצוי בגין הטרדה מינית לפי סעיף 6(ב) לחוק, היינו במסלול של פיצויים ללא הוכחת נזק. במועד שבו הוגשה התביעה הסכום המקסימלי שניתן היה לפסוק היה 50,000 ₪ צמוד למדד.

ההלכה לעניין שיעור הפיצוי שיש לפסוק במסלול ללא הוכחת נזק נקבעה בע"ע (ארצי) 697/09 פלונית – אלמוני (30.10.2011) ולפיה ניתן לפסוק פיצוי עד לגובה הסכום המירבי בגין כל מעשה הטרדה, וכך נקבע:

"לטעמנו הכלל הוא, כי ככל שמדובר במעשה שהוא בבחינת הטרדה מינית כהגדרתה בחוק, כי אז קמה לבית הדין סמכות לפסוק בגינו, ללא הוכחת נזק, פיצוי עד גובה הסכום המקסימאלי כפי שנקבע בחוק. בקביעת הסכום יפעיל בית הדין שיקול דעתו ויפסוק את הסכום בהתאם לכלל נסיבות המקרה. עם זאת, יתכנו מקרים בהם בבוא בית הדין לקבוע את הפיצוי המגיע לנפגע, נכון יהיה למשל לראות התייחסויות מיניות חוזרות, ואף יותר משתיים כאלה, כמעשה אחד. כך אפשר שיקרה, בין אם נוכח אופי ההתייחסויות, סמיכות מיוחדת של זמנים, או כל קשר ספציפי אחר ביניהן, והכל כפי שעולה מנסיבות המקרה" (שם, בסעיף 29 לפסק הדין).

השאלה אם יש לפסוק פיצוי נפרד על כל מעשה הטרדה או פיצוי אחד על כל המסכת העובדתית נתונה לשיקול דעת בית הדין ותלויה בנסיבותיו של כל מקרה. בקביעת סכום הפיצוי על בית הדין להביא בחשבון את טיבם של מעשי ההטרדה המינית ואת תכיפותם על פני הזמן שבו התרחשו.

45. אין להתערב בשיעור הפיצוי שבו חויב המערער: בית הדין האזורי מצא לנכון לפסוק למשיבה בגין כל התבטאויותיו של המערער 250,000 ₪ שהביאו בחשבון את אורך התקופה שבמהלכה נחשפה המשיבה להטרדה מינית, לתדירות מעשי ההטרדה המינית, לכך שההתבטאויות נאמרו תוך ניצול יחסי מרות, ולכך שנפגעו זכותה של המשיבה לעבודה בסביבה מוגנת וזכותה לכבוד.

אנו רואים בחומרה את ההטרדות המיניות מצידו של המערער. התבטאויותיו הרבות של המערער אשר נפרשו על פני שנות עבודה רבות הטרידו את המשיבה ופגעו בכבודה כאדם, כאשה וכעובדת ולכן מצדיקות חיוב בפיצוי משמעותי. אכן דרך המלך במקרה של אירועי הטרדה מינית היא פסיקת פיצוי עצמאי בגין כל עוולה עצמאית של הטרדה מינית. עם זאת בנסיבות חריגות בבוא בית הדין לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בגין אירועים נפרדים המהווים מסכת נמשכת של הטרדה מינית, כמו במקרה שלפנינו, כאשר לצבר האירועים כשלעצמו יש משקל בקביעת שיעור הפיצוי, בבחינת שלם העולה על סך חלקיו, אין מניעה מלפסוק סכום אחד של פיצוי ללא הוכחת נזק, ובלבד שהסכום הנפסק לא יעלה על התקרה המצרפית בגין האירועים מושא פסיקת הפיצוי. המקרה שלפנינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים בהם מוצדק לפסוק סכום פיצוי אחד הנותן משקל לתמונה הכוללת. במקרה שלפנינו בית הדין האזורי פסק למשיבה פיצוי בסך 250,000 ₪. בהתחשב במספרם הרב של מעשי ההטרדה המינית שעשה המערער לא מצאנו הצדקה להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי בקביעת סכום הפיצוי, הגם שלגבי מהותו של אחד המקרים דעתנו שונה. הפיצוי שנפסק הוא מידתי ואינו חורג ממתחם שיקול הדעת של הערכאה הדיונית.

בנסיבות אלה אנו דוחים את ערעורו של המערער על שיעור הפיצוי שבו חויב בבית הדין האזורי.

46. לסיום פרק זה אנו מוצאים לנכון להדגיש כי בית דין זה רואה בחומרה רבה את התבטאויותיו ואת מכלול התנהגותו של המערער כלפי המשיבה. ההתבטאויות שנדונו בערעור זה אינן ראויות לכל אדם באשר הוא, אולם במקרה שלנו הן חמורות במיוחד על רקע יחסי המרות ששררו בין הצדדים ועל כן הן בלתי מתקבלות על הדעת ביחסי עבודה. למעלה מן הצורך ובזהירות יתירה נוסיף כי קשה להשתחרר מן הרושם כי התנהלותו של המערער כלפי המשיבה הייתה נגועה בחוסר תום לב שאינו הולם את יחסי העבודה, וכי האווירה הפוגענית שהשליט עשויה הייתה להיחשב להתעמרות בעבודה. המשיבה לא כללה טענות בעניין זה בתביעתה ולמערער לא הייתה הזדמנות להתגונן בפניהן ולכן איננו קובעים מסמרות בדבר.

ג. אחריות המדינה - המעסיקה

47. המדינה בערעורה טענה כי היה על בית הדין האזורי לקבל את טענת ההתיישנות שטענה ביחס לאירועים שהתרחשו בין השנים 2007-2002 וזאת בהתאם לנפסק בערעור המשיבה על החלטת בית הדין האזורי בבקשת המדינה לסילוק על הסף (ע"ע (ארצי) 18331-09-11 פלונית – אלמוני (19.12.2011). להלן: הערעור הראשון). כן טוענת המדינה כי טענות המשיבה ביחס להתנהלות המדינה לאחר אירוע הקוף הן בגדר הרחבת חזית. אשר על כן להכרעה בשאלת אחריותה של המדינה למעשיו של המערער יש להקדים דיון בטענות המדינה להתיישנות ולהרחבת חזית טענות שאותן דחה בית הדין האזורי. כן יש להידרש לטענת המדינה כנגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי.

(1) התיישנות

48. במועד הגשת התביעה קבע סעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית כך: "לא יזדקק בית המשפט או בית הדין לעבודה, לפי הענין, לתביעה בשל עוולה לפי סעיף זה או לפי סעיף 7, שהוגשה לאחר שחלפו שלוש שנים מיום שנוצרה העילה". בהסתמכה על סעיף זה ובשים לב לכך שהמשיבה הגישה את תביעתה ביום 13.2.2011 הגישה המדינה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. בהחלטת הנשיאה (כתוארה אז) אורלי סלע נקבע כך:

"א. לאור כל האמור, הבקשה לדחיה על הסף מחמת התיישנות, ככל שמתייחסת לאירועים המפורטים בכתב התביעה שהתרחשו בין השנים 2002 ועד 2007 (סעיף 11-24 לכתב התביעה)– מתקבלת.

עם זאת לאור הצהרת המדינה לפיה ככל שתתקבל החלטה המרשיעה את המבקש בבית הדין המשמעתי תקבל המדינה את ההכרעה ותסכים לעובדות שיהוו בסיס להרשעה, הננו מורים, כי באשר לתביעה שהוגשה כנגד המדינה וביחס אליה בלבד – במידה והנתבע יורשע בהליך המשמעתי – תוכל המשיבה לפנות לבית הדין ולבסס את תביעתה על העובדות כפי שתקבענה בהכרעה ולא יהא בקביעת בית הדין לעניין התיישנות העבירות כדי לפגוע בזכויות המשיבה.

ב. התביעה תתייחס לאירוע הנטען מיום 14.2.08 בלבד" (ס"ע (ב"ש) 23062-02-11 פלונית – אלמוני (11.7.2011)).

על החלטה זו ערערה המשיבה. במסגרת הדיון בערעור הראשון ובהמלצת בית הדין הארצי הגיעו הצדדים להסדר הבא, שלו ניתן תוקף של פסק דין:

"א. לעניין טענת המדינה להתיישנות, אזי תעמוד החלטת בית הדין בעינה, משעילת התביעה כנגד המדינה הנה על פי סעיף 7 לחוק למניעת הטרדה מינית.

ב. אין מקום בשלב זה להכריע לגבי טיבו של המעשה המיוחס למשיב 1 מיום 14.2.08, ובית הדין, לאחר שמיעת הראיות, יכריע בעניין זה על פי הקשר הדברים והמסכת העובדתית כפי שתתברר לפניו.

ג. עילת התביעה כנגד המשיב 1 יסודה על פי סעיף 6 לחוק למניעת הטרדה מינית. המשיב 1 לא טען להתיישנות בכתב הגנתו. לפיכך, משלא נטענה טענה זו בהזדמנות הראשונה, אזי אין למחוק סעיפים 24-11 לכתב התביעה כנגדו מחמת התיישנות" (הערעור הראשון).

49. על רקע הקביעות השיפוטיות שלעיל טוענת המדינה כי עילת התביעה נגדה התיישנה. המדינה מודה שהסכימה לקבל את הקביעות העובדתיות שעליהן התבססה ההרשעה בהליך המשמעתי. לשיטתה מדובר בהסכמה לעובדות בלבד ומבלי לפגוע בטענה מטענות המדינה לעניין ההתיישנות. המדינה מצביעה על כך שגם המשיבה בסיכומים מטעמה השלימה עם הקביעה בעניין ההתיישנות והבהירה כי טענותיה באשר לתקופה שקדמה לשנת 2007 נועדו לתאר את המציאות שעמה נאלצה המשיבה להתמודד. בנסיבות אלה היה על בית הדין האזורי להתמקד בבירור התביעה נגד המדינה בטיבו של אירוע הקוף ולאחריות המדינה כמעסיקה בקשר אליו בלבד. מנגד בית הדין האזורי לא היה רשאי להתייחס לטענות בנוגע לטיפול המדינה בתלונותיה של המשיבה במהלך השנים 2007-2002, ובפרט לטענותיה כי פנתה בתלונות לד"ר א' ולפרופ' ב'. לכן טוענת המדינה כי דין תביעת המשיבה נגדה להידחות.
50. מנגד טוענת המשיבה כי יש לאשר את קביעת בית הדין האזורי. לטענתה לאחר שניתן פסק דינו של בית הדין הארצי וניתנה הכרעה של בית הדין למשמעת הצדדים גיבשו עובדות מוסכמות. בנסיבות אלה ובשים להתחייבותה המדינה אינה יכולה להתנער מהעובדות המוסכמות. לטענת המשיבה העובדות המוסכמות שגובשו לא מנעו מהמשיבה להוכיח עובדות נוספות כפי שאכן נעשה.

כן טוענת המשיבה כי לא חלה התיישנות על האירועים שהתרחשו לאחר אירוע הקוף. המשיבה תומכת בקביעתו של בית הדין האזורי שלפיה התנהלות המדינה לאחר שהמשיבה פנתה אליה במכתב מיום 2.3.2008, שבו תוארו פניות קודמות בנושא ההטרדה המינית, היא ביטוי להתנערות המדינה מחובותיה להבטיח סביבת עבודה מוגנת.

51. דין טענת ההתיישנות של המדינה להתקבל: לאחר עיון בטענות הצדדים ובפסק דינו של בית דין זה בערעור הראשון אנו קובעים שיש לקבל את טענת המדינה לעניין ההתיישנות. בפסק דינו של בית הדין הארצי אושרה קביעתו של בית הדין האזורי שלפיה חלה התיישנות, כלפי המדינה, על כל האירועים שהתרחשו בשנים 2007-2002. כלומר, נפסק שלא חלה התיישנות על אירוע הקוף בלבד. בד בבד אושרה גם קביעתו של בית הדין האזורי שלפיה המשיבה תוכל לבסס תביעה נגד המדינה בהתאם לסעיף 7 לחוק על יסוד הקביעות העובדתיות שיתקבלו בהליך המשמעתי.

כשהסתיים ההליך המשמעתי הצדדים גיבשו תשתית עובדתית מוסכמת ובה פירטו את התבטאויותיו של המערער. בנסיבות אלה ניתן במסגרת הליך זה להתייחס רק לטענות המשיבה כנגד המדינה המבוססות על התשתית העובדתית המוסכמת. אלא שעיון בתשתית העובדתית המוסכמת מעלה שלא פורטו בה פניות של המשיבה בתלונה על המערער לגורמים בבית החולים; לא נקבע כי גורמים בבית החולים ידעו על התנהגותו של המערער; ולא נקבע כי המדינה הפרה חובה כלשהי מחובותיה לפי החוק והתקנות. בשים לב לתשתית העובדתית צודקת המדינה שלא היה מקום לקבוע כי היא הפרה את חובתה כמעסיקה לפי סעיף 7 לחוק ביחס להתבטאויות של המערער משנים 2007-2002. בתוך כך לא היה מקום לקביעה ש"התנהלותו הלא מכבדת של הנתבע, הייתה בגדר סוד גלוי בתוך כותלי בית החולים" (סעיף 40 לפסק דינו של בית הדין האזורי), לקביעה שהמשיבה פנתה בתלונות לד"ר א' ולפרופ' ב', לקביעה כי לא נעשה עמן דבר ולבסס עליהן הכרעה בדבר הפרת חובה של המדינה כמעסיקה בתקופה האמורה. בעניין זה ערעור המדינה מתקבל.

שאלה אחרת היא אם ניתן לחייב את המדינה על התנהלותה החל מאירוע הקוף ואילך, ולכך נפנה עתה.

(2) הרחבת חזית

52. לטענת המדינה המשיבה טענה נגדה בסעיפים 69-68 לכתב התביעה כי לא נקטה באמצעים סבירים כדי למנוע את ההטרדה המינית, כי במהלך השנים לא טיפלה בזעקות המשיבה לעזרה, וכי לא קיימה את חובותיה לפי החוק והתקנות. לטענת המדינה טענות אלה מייחסות למדינה מעשים או מחדלים הקודמים לאירוע הקוף ולכן חלה עליהם התיישנות. בנסיבות אלה ובשים לב להסכמות שהושגו בין הצדדים בערעור הראשון המחלוקת בינה לבין המשיבה מתמצית באירוע הקוף בלבד. לטענת המדינה כל טענה או עובדה החורגת ממוסכמה זו ומהטענות שהופנו כלפיה בסעיפים 69-68 לכתב התביעה מהווה הרחבת חזית אסורה. לפיכך טוענת המדינה כי המשיבה לא הייתה רשאית לטעון טענות ועובדות חדשות שלא נזכרו בכתב התביעה.
53. לטענת המשיבה היא העלתה את טענותיה נגד התנהלות המדינה לאחר אירוע הקוף בסעיפים 60-59 לכתב התביעה ובכלל זה כי התלוננה על התנהלותו של המערער לפני מנהל ביה"ח אולם פנייתה לא הובילה לנקיטת צעדים כלפי המערער. כן היא טוענת כי רשימת העובדות המוסכמות אינה ממצה וכי היא הייתה רשאית להוכיח עובדות נוספות. ואכן המשיבה טוענת כי עלה בידה להוכיח שהמדינה לא פעלה בהתאם לחובותיה כמעסיקה.
54. דין טענת המדינה להרחבת חזית להידחות: לאחר עיון בטענות הצדדים לעניין הרחבת חזית אנו דוחים את טענת המדינה ומקבלים את טענת המשיבה. עיון בכתב התביעה מעלה כי בסעיפים 60-59 המשיבה טענה שפנתה למנהל ביה"ח וגוללה לפניו את האירועים שחוותה במהלך השנים וכי פנייתה לא הביאה לנקיטת צעדים כלפי המערער. בסעיף 68 הוסיפה המשיבה וטענה כי המדינה לא קיימה את חובותיה לפי החוק והתקנות. אין בידינו לקבל את טענת המדינה כי טענות אלה סבות רק על האירועים שקדמו לאירוע הקוף, ומהקשר הדברים עולה כי הם מתייחסים לכלל התשתית העובדתית המפורטת בכתב התביעה, לרבות זו שאירעה לאחר אירוע הקוף. אשר על כן אנו דוחים את הטענה להרחבת חזית וקובעים כי ניתן לדון באחריות המדינה לאירועים שהתרחשו מאירוע הקוף ואילך.

(3) התערבות בממצאים עובדתיים

55. לטענת המדינה בית הדין האזורי קיבל את גרסת המשיבה הגם שנשענה על עדות יחידה שהתגלו בה סתירות, שעליהן היא עמדה בהרחבה. עדותה של המשיבה בבית הדין אופיינה בסערת רגשות ובהגזמה והדבר היה צריך להישקל בעת קביעת הממצאים העובדתיים ביחס להתנהלות המדינה. המשיבה לא זימנה לעדות מצהירים נוספים מטעמה והימנעותה מלעשות כן מקימה חזקה שעדויותיהם של אלה לא היו תומכות בגרסתה. מוסיפה המדינה וטוענת כי המשיבה הודתה שבהתנהלותה מול המדינה היא נמנעה מלציין שהיא עברה הטרדה מינית. אולם בית הדין האזורי התעלם מכל הפגמים הללו כשקבע את ממצאיו העובדתיים.
56. לטענת המשיבה יש לדחות את טענות המדינה בנוגע לקבלת גרסתה משום שהן נוגעות להתרשמותו של בית הדין האזורי מהעדויות ולשיקול דעתו. כן טוענת המשיבה כי לפני בית הדין האזורי עמדו עדויות נוספות של העדים מטעם המדינה שתמכו בעמדתה.
57. דין טענות המדינה ביחס לקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי להידחות: בית הדין האזורי הביע אמון בגרסת המשיבה כמכלול על אף הפגמים הנטענים. כלל הוא כי קביעת הממצאים העובדתיים וקביעת ממצאי מהימנות של עדים נתונות לערכאה הדיונית שרואה את העדים ושומעת את עדויותיהם. אמנם ניתן לסטות מכלל זה במקרים נדירים, אולם לא מצאנו בטענות המדינה טעמים המצדיקים לעשות זאת במקרה שלפנינו.

מבלי לגרוע מהאמור נוסיף כי חלק מהפגמים שלהם טוענת המדינה נוגעות לקביעות בית הדין האזורי ביחס לשנים 2007-2002. כפי שקבענו לעיל מדובר באירועים שחלה עליהם התיישנות ושלגביהם התקבל ערעור המדינה.

(4) האם המדינה הפרה חובה מחובותיה לפי החוק והתקנות?

58. בנוגע לאחריות שיוחסה לה טוענת המדינה כי היא מילאה אחר כל החובות שמטיל החוק על מעסיק. בכלל זה היא מינתה ממונה על יישום הוראות החוק שהוכשרה על ידי נציבות שירות המדינה; בבית החולים הופץ תקנון למניעת הטרדה מינית שפורסם במקומות מרכזיים ובשפות שונות; הממונה פעלה להעברת המידע לכלל העובדים, בין היתר, באמצעות פרסומים, הדרכות, כתבה בעיתון בית החולים והצגות ותרמה להעלאת המודעות לנושא. כל זאת נוסף על פעילות נציבות שירות המדינה בנושא. טענות המדינה בעניין זה אושרו בעדויותיהם של העדים מטעם המדינה ומלמדות כי המדינה עמדה בכל חובותיה כמעסיקה, ואילו טענות המשיבה להפרת חובות אלה לא הוכחו. קביעותיו של בית הדין האזורי בדבר הותרת ההשתתפות בפעולות ההסברה למניעת הטרדה מינית לשיקול דעת העובדים ובדבר היעדר התייחסות מצד בית החולים לתלונת ההטרדה המינית של המשיבה הן קביעות מרחיקות לכת בהתחשב בחוק ובפסיקה. לטענת המדינה קביעתו של בית הדין האזורי שלפיה המשיבה התלוננה על התנהלות המערער עוד לפני שנת 2008 וכי לא נעשה עם פניותיה דבר שגויה ואינה מתיישבת עם העדויות שנשמעו בעניין זה. כך גם שגויה קביעת בית הדין שהתנהלותו של המערער הייתה ידועה לגורמים שונים בבית החולים והם התעלמו מכך. המדינה מדגישה כי היא אינה חולקת על כך שהמערער התבטא כפי שהתבטא, אלא חולקת על האחריות שבית הדין האזורי ייחס לה בהקשר זה. מרגע שהמשיבה התלוננה בשנת 2008 על המערער לפני מנהל ביה"ח היא נקטה בצעדים לבירור התלונה ולטיפול במשיבה הן מצד מנהלת מש"א והן מצד הממונה על הטרדה מינית, אך המשיבה הדפה את הניסיונות והכחישה כי מדובר בהטרדה מינית. בנסיבות אלה המצג שהציגה המשיבה הוא שמדובר בהתנהלות לא הולמת מצד המערער ולכן המשך הטיפול במערער נעשה במישור המשמעתי.

מוסיפה המדינה וטוענת כי מנהלת מש"א והממונה על הטרדה מינית הן עובדות בית החולים שלא נתונות להן סמכויות חקירה. כך שבהיעדר שיתוף פעולה מצד המשיבה היה עליהן להחליט כיצד להמשיך לפעול. לטענת המדינה המשיבה טענה לראשונה כי מדובר בהטרדה מינית בהגשת תלונה לנציבות שירות המדינה וזאת לאחר שעזבה את העבודה ומאותה עת בית החולים לא היה מוסמך להמשיך לטפל בהליך.

59. מנגד טוענת המשיבה כי טענות המדינה בעניין פעולותיה הן טענות עובדתיות שנדחו על ידי בית הדין האזורי. בפסק הדין נקבע כי חובת המעסיק אינה מתמצית ב"תליית החוק על הקיר". בית הדין האזורי קבע כי המדינה עצמה עיניה מההטרדות המיניות שספגה המשיבה ובכך הפרה את חובותיה כלפיה וכלפי כל עובדי בית החולים. קביעות אלה של בית הדין האזורי מבוססות על העדויות ששמע ועל הראיות שהוגשו.
60. המדינה אינה אחראית כמעסיקה להטרדות המיניות בשנים 2007-2002: חלק ניכר מטענות המדינה נוגע לקביעת בית הדין האזורי באשר לידיעתה בנוגע להטרדות המיניות של המשיבה בשנים 2007-2002, לאחריותה לביצוען ולמחדליה בטיפול ובמניעתן. דעתנו היא כי דין הערעור באשר לקביעות אלה של בית הדין האזורי להתקבל מהטעם שחלה על המעשים שבבסיסן התיישנות. בדיון בטענת ההתיישנות דלעיל קבענו כי בהתאם לפסק הדין בערעור הראשון חלה התיישנות על הטענות בכתב התביעה שמתייחסות לפעולות המדינה בשנים 2007-2002. עם זאת המשיבה הייתה רשאית לבסס טענות על יסוד התשתית העובדתית שנקבעה בהליך המשמעתי. דא עקא שבתשתית העובדתית המוסכמת, המבוססת על התשתית העובדתית שנקבעה בהליך המשמעתי, לא נקבעו עובדות באשר לידיעת המדינה על ההטרדות המיניות, לתלונות שהמשיבה הגישה לכאורה לגורמים בבית החולים, לפעולות שהמדינה עשתה או לא עשתה בקשר לאותן הטרדות מיניות או כל עובדה אחרת שממנה ניתן היה להסיק את המסקנות שאליהן הגיע בית הדין האזורי. קביעותיו של בית הדין האזורי בעניין אחריות המדינה מבוססות על עדויות שנשמעו לפניו ועל עדויות מתוך ההליך המשמעתי. בכך חרג בית הדין האזורי מיריעת המחלוקת שהוגדרה מלכתחילה והיא אחריות המדינה הנובעת מהתשתית העובדתית שנקבעה בהליך המשמעתי.
61. שאלה אחרת היא אם יש לייחס למדינה אחריות בגין הטרדה מינית לפי סעיף 7 לחוק על יסוד אי קיום חובותיה הקבועות בחוק ובתקנות ועל יסוד התנהלותה מאירוע הקוף ואילך. כפי שיפורט להלן קביעתנו היא שהמדינה קיימה את חובותיה כמעסיקה לעניין מינוי ממונה לפי החוק, פרסום תקנון והבאתו לידיעת העובדים. מנגד המדינה לא קיימה את חובתה לעניין חיוב העובדים להשתתף בפעולות הסברה, וטיפולה באירוע הקוף לא היה יעיל דיו. הכל כפי שיפורט להלן.
62. המדינה קיימה חובתה לפרסם תקנון למניעת הטרדה מינית: בית הדין האזורי קיבל את טענות המדינה כי היא דאגה למינוי אחראית למניעת הטרדה מינית כנדרש. כן קבע כי המדינה פרסמה את התקנון למניעת הטרדה מינית ברחבי בית החולים, פרסמה מידע באתר האינטרנט ובשלטים על נושא ההטרדה המינית וכי העבירה לעובדים חוזר למניעת הטרדה מינית מדי שנה. בעשותה פעולות אלה קיימה המדינה את חובותיה לפי סעיף 7(ב) לחוק ותקנה 2(א) לתקנות שעניינם פרסום תקנון למניעת הטרדה מינית והבאת תוכנו לידיעת העובדים. נטעים כי בהתאם לתקנה 2(ג) לתקנון בכך שהמדינה פרסמה את התקנון למניעת הטרדה מינית בלוחות המודעות ובחוזרים שהפיצה בקרב העובדים הרי שהיא מילאה את חובתה ליידע את העובדים באיסור על הטרדה מינית. כמו כן המדינה קיימה את חובתה בתקנה 4 לתקנות בעניין מינוי אחראית למניעת הטרדה מינית מטעמה.
63. המדינה לא קיימה חובתה בנוגע לפעילויות ההסברה וההדרכה: בית הדין האזורי מצא כי בבית החולים נערכו פעילויות של הדרכה והסברה למניעת הטרדה מינית, כדוגמת הרצאות והצגות. אולם מצא טעם לפגם בכך שההשתתפות בפעילויות אלה הייתה וולונטרית ולא חייבה את כלל העובדים. חובת המעסיק בהקשר של פעילויות הדרכה והסברה קבועה בתקנה 2(ד) לתקנות הקובעת כך:

"מעביד יאפשר לעובדיו להשתתף, במשך שעות העבודה, בפעולות הדרכה והסברה שענינן מניעת הטרדה מינית והתנכלות שמארגן, בתכיפות סבירה, ארגון עובדים יציג, או ארגון כאמור בסעיף 12(3) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988, ובלבד שאין בכך כדי לפגוע במהלך התקין של העבודה. תקנת משנה זו לא תחול על מעביד המארגן פעולות הדרכה והסברה כאמור בעצמו או באמצעות ארגון כאמור".

בהתאם לתקנה זו על המעסיק לאפשר לעובדים שלו להשתתף בפעילויות הסברה והדרכה שעורך ארגון עובדים או ארגון שעניינו הגנה על זכויות עובדים. לא ניתן להבין מתקנה זו כי השתתפות העובדים באותן פעילויות הדרכה והסברה היא חובה או כי המעסיק צריך לכפות על העובדים להשתתף בהן. אמנם תקנה זו חלה כאשר מעסיק אינו מקיים פעילויות הדרכה בעצמו, אך ניתן להקיש ממנה לענין חובת מעסיק שכן מקיים פעילויות הדרכה בעצמו.

עם זאת ככל שהדברים נוגעים לשירות המדינה המצב שונה. סעיף 9(ג) לתקנון למניעת הטרדה מינית של שירות המדינה (תקנון לפי סעיף 7(ד)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, ומותאם לשירות המדינה) קובע כך:

"פעולות הסברה והדרכה: שירות המדינה דורש מכל ממונה ומכל עובד לרבות עובדי הסכם ועובדי חוץ להשתתף בפעולות הדרכה והסברה הנעשות מטעמו בדבר איסור הטרדה מינית והתנכלות ומניעתן; לחלופין יאפשר לעובדיו לרבות עובדי הסכם ועובדי חוץ להשתתף במשך שעות העבודה בפעולות כאמור, המאורגנות, בפרקי זמן סבירים, על ידי גורמים אחרים, כמו ארגון עובדים יציג או ארגוני נשים, ובלבד שאין בכך כדי לפגוע במהלך התקין של העבודה, ולאחר מתן אישור של האחראי במשרד ושל הממונה על ההדרכה".

הנה כי כן בהתאם לתקנון החל במדינה על כל ממונה וכל עובד חלה חובת השתתפות בפעולות הדרכה והסברה למניעת הטרדה מינית. בנסיבות אלה העובדה שבבית החולים לא נאכפה חובת ההשתתפות בפעולות ההסברה וההדרכה מהווה הפרת חובת הנורמות של שירות המדינה, גם אם הן מעבר לקבוע בחוק.

64. הכשל שנפל בבירור תלונת המשיבה לאחר אירוע הקוף: בית הדין האזורי קבע כי ביום 20.2.2008 המשיבה נפגשה עם מנהל ביה"ח. בסיכום הפגישה שכתב מנהל ביה"ח נרשם כי תוכן הפגיעה היה "התנהלות פוגענית מצד [שם המערער] מנהל המחלקה בצורת בדיחות גסות, תמונות אינטרנט עם רמיזות מיניות והתנהגות הגובלת בהטרדה מינית". ביום 2.3.2008 פנתה המשיבה למנהל ביה"ח פעם נוספת, הפעם בכתב, בהמשך לשיחתם בעל פה. במכתב ציינה כי היא מאסה בהטרדות הקשות, בהכפשות, בהכשלות ובחוסר האמון מצד המערער ששיאם באירוע הקוף ולכן היא מבקשת אישור לחופשה ללא תשלום למשך חודשיים. במכתב זה ציינה כי בעבר פנתה התלוננה בנושאים אלה לפני ד"ר א' ופרופ' ב'. מהתצהירים שהוגשו בבית הדין האזורי ואשר בית הדין האזורי לא דחה את האמור בהם עולה כי מנהל ביה"ח העביר את מכתבה של המשיבה מיום 2.3.2008 לטיפולן של מנהלת מש"א ולממונה על הטרדה מינית. אולם כעולה מקביעתו של בית הדין האזורי מנהל ביה"ח לא צירף את תרשומת השיחה מיום 20.2.2008 עם המשיבה לעיונן של מנהלת מש"א ושל הממונה על הטרדה מינית. מהתצהירים עולה עוד כי ביום 3.3.2008 שוחחה הממונה על הטרדה מינית עם המשיבה. המשיבה טענה בשיחה כי המערער העליב והשפיל אותה, אך הבהירה שלא מדובר בהטרדה מינית ואף הביעה פליאה על עירובה של הממונה על הטרדה מינית בסיפור. למחרת פנתה גם מנהלת מש"א למשיבה והזמינה אותה לפגישה עמה. המשיבה הבהירה כי אינה מסוגלת להגיע לבית החולים וגם בשיחה זו שללה כי מדובר בהטרדה מינית. בחודש 5/2008 דיווחה הממונה על הטרדה מינית לנציבות על השתלשלות העניינים ומהנציבות נמסר שאין מה לעשות עוד בעניינה של המשיבה. ביום 14.5.2008 הודיעה המשיבה למנהלת מש"א כי יש לה ליווי משפטי וכי לא תגיע לפגישה עמה, שאותה יזמה המשיבה. מאותה עת הופסק בירור טענות המשיבה.

על רקע דברים אלו קבע בית הדין האזורי כי מרגע שתלונת המשיבה הגיעה למנהל ביה"ח ביום 20.2.2008 היה על המדינה לנקוט בפעולות למניעת הישנות מעשי הטרדה מינית ולתיקון הפגיעה שנגרמה למשיבה. בכלל זה היה על המדינה לנקוט בפעולות הסברה והדרכה נוספות בקרב הדרג הבכיר של בית החולים, ולברר את טענות המשיבה גם אם לא הוגשה בגינן תלונה רשמית על הטרדה מינית. בית הדין האזורי קבע כי בין הפגישה של המשיבה עם מנהל ביה"ח ועד ליום 14.5.2008 לא נקטה המדינה בכל פעולה ובכך כשלה. קביעות אלה של בית הדין האזורי מחמירות עם המדינה ומקובלות עלינו בחלקן בלבד.

נבהיר מיד. הצגת תמונות בעלות רמיזות מיניות, שיתוף בבדיחות גסות והתנהגות הגובלת בהטרדה מינית הם מעשים שמעלים חשש כבד לקיומה של הטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(5) לחוק. על כן משנודע עליהם למנהל ביה"ח ב-20.2.2008 היה עליו לפעול כמצוות תקנה 6(ט) לתקנות המורה כי אם: "נודע למעביד על מקרה של הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, ולא הוגשה תלונה או שהמתלונן חזר בו מתלונתו, יעביר את המקרה לבירור של אחראי". מנהל ביה"ח היה אמור להעביר את העניין לטיפולה של הממונה על הטרדה מינית באופן מיידי. אלא שכעולה מקביעת בית הדין האזורי מנהל ביה"ח העביר את המקרה לידיעת הממונה על הטרדה מינית רק לאחר מכתבה של המשיבה מיום 2.3.3008 ובאופן חלקי בלבד. כלומר, מבלי שיידע אותה בתוכן סיכום פגישתו עם המשיבה מיום 20.2.2008. סיכום הפגישה גם לא תויק בתיקה האישי של המשיבה. זהו הליקוי העיקרי בהתנהלות המדינה. בהיעדר תיעוד למהותן ולחומרתן של תלונות המשיבה כלפי המערער כפי שעלו בשיחתה עם מנהל ביה"ח ולנוכח הכחשת המשיבה שמדובר בהטרדה מינית ספק בעינינו אם הממונה על הטרדה מינית יכלה לנחש שמדובר בטענות להטרדה מינית ולנקוט בצעדים נוספים לבירורן. כאמור, מרגע שהועבר המידע לממונה על הטרדה מינית ולמנהלת מש"א הן שוחחו עם המשיבה וביררו אם מדובר בהטרדה מינית. אלא שהמשיבה שללה כי מדובר בהטרדה מינית.

אמנם בהתאם להלכה הפסוקה עליה עמדנו בפרק הנורמטיבי לעיל, אין בעובדה שהמוטרד אינו יודע להגדיר את הפגיעה שחווה במונח המשפטי של הטרדה מינית כדי לשלול את היותה כזו. עם זאת במקרה שלפנינו לא היה לפני הממונה על הטרדה מינית מידע ראשוני שיקים חשש לקיומה של הטרדה מינית וממילא היא לא יכלה לפעול לבירורו. כאמור לעיל, עיקר הכשל הוא בכך שמנהל ביה"ח לא העביר את מלוא המידע לממונה על הטרדה מינית כנדרש.

נזכיר כי במסגרת בירור התלונה מוקנית לממונה על הטרדה מינית במקום העבודה סמכות לשמוע את "המתלונן, את הנילון ועדים, אם ישנם" ולבדוק כל מידע שהגיע אליה בעניין התלונה (תקנה 6(א)(2) לתקנות). כל זאת "ביעילות ובלא דיחוי" (תקנה 6(ד)). תקנון הטרדה מינית בשירות המדינה קובע כי הממונה על הטרדה מינית נדרשת להעביר את התלונה לאגף חקירות בנציבות שירות המדינה, וכי סמכויות בירור התלונה נתונות לאגף זה בלבד. כלומר, עיקר תפקידה של הממונה על הטרדה מינית בגופים השונים של המדינה הוא להחליט אם הטענות מצדיקות לכאורה המשך בירור וחקירה בשאלה אם מדובר בהטרדה מינית. כאמור לעיל, בענייננו לא היה לפני הממונה על הטרדה מינית המידע שלפיו המערער סיפר למשיבה בדיחות גסות והראה לה תמונות עם רמיזות מיניות שיחשידו שמדובר בהטרדה מינית. ועוד, המשיבה עצמה שללה כי מדובר בהטרדה מינית. בנסיבות אלה נראה כי די בפעולות שבהן נקטה הממונה על הטרדה מינית.

לנוכח האמור אנו קובעים כי נפל פגם בכך שמנהל ביה"ח לא העביר לידיעת הממונה על הטרדה מינית את המידע המלא שהגיע אליו בנוגע לתלונת המשיבה. עם זאת פעולותיה של הממונה על הטרדה מינית לאחר מכן היו סבירות. הנה כי כן דעתנו היא שטיפול המדינה בתלונת המשיבה לא היה יעיל דיו ולכן יש מקום לחייב את המדינה בתשלום פיצוי למשיבה.

(5) הפיצוי מטעם המדינה

65. לטענת המדינה בית הדין האזורי שגה בקביעה שכל מסכת האירועים המתוארת ברקע העובדתי היא אירוע אחד לצרכי התיישנות, ואילו לצרכי פיצוי עומד כל אחד מהאירועים בפני. כן טוענת המדינה כי שיעור הפיצוי שנפסק בסך 100,000 ₪ חורג מאמת המידה הסבירה לאחריות שיוחסה לה ומהפיצויים שנפסקו במקרים אחרים. יתרה מכך שיעור הפיצוי חורג מהסכום המירבי הקבוע בחוק בסך 50,000 ₪ שכן בענייננו חלה התיישנות על כל האירועים מלבד על אירוע הקוף.
66. לטענת המשיבה משקבע בית הדין האזורי שבית החולים התעלם מתופעת ההטרדות המיניות מן הראוי היה להשית עליו פיצוי גבוה ממה שנפסק. יתרה מכך. בית הדין האזורי ביקש להעביר מסר הרתעתי למעסיקים ולכן אין לפסוק פיצוי נמוך מהפיצוי שנפסק. המשיבה מציינת כי מדובר בפיצוי המצוי בשיקול דעת בית הדין ואין להתערב בו.
67. דין ערעור המדינה לעניין שיעור הפיצוי להתקבל: לעיל קבענו שאין לייחס למדינה אחריות לאירועים שעליהם חלה התיישנות וכי המדינה מילאה חובותיה לפרסם תקנון למניעת הטרדה מינית ולהבאתו לידיעת העובדים. עם זאת קבענו כי נפל פגם בכך שהמדינה לא אכפה את החובה להשתתף בפעולות הדרכה והסברה, וכן כי טיפול המדינה בתלונת המשיבה בפגישתה עם מנהל ביה"ח מיום 20.2.2008 לא היה יעיל דיו. הסכום המירבי שניתן לפסוק בגין כשל זה הוא 50,000 ₪ צמודים למדד. בהתחשב בכך שהמדינה קיימה חלק מהחובות הקבועים בחוק ובתקנות וכן בשים לב לאופי הכשל שנפל בטיפול של המדינה בטיפול בתלונת המשיבה אנו סבורים שיש להפחית את שיעור הפיצוי שנפסק בבית הדין האזורי ולהעמיד אותו על סך של 30,000₪ בלבד.

ד. סוף דבר

68. ערעור המערער: אנו קובעים כי כל התבטאויותיו של המערער כלפי המשיבה כפי שתוארו בפרק העובדתי הן מעשים של הטרדה מינית לפי סעיפים 3(א)(4) ו-3(א)(5) לחוק. התנהלותו של המערער כלפי המשיבה במשך שנים הייתה מטרידה ופוגענית. מצאנו לקבל את טענת המערער כי האירוע שבסעיף 5 רבתי אינו מהווה הטרדה מינית. עם זאת דחינו את ערעור המערער על שיעור הפיצוי שנפסק לחובתו בבית הדין האזורי ועל כן על המערער לשלם למשיבה 250,000 ₪. ככל שהמערער שילם למשיבה 50,000 ₪ כאמור בהחלטה על עיכוב ביצוע פסק הדין, על המערער לשלם למשיבה 200,000 ₪ בתוך 30 יום שאם לא כן הסכום יישא ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל. הערבות הבנקאית שהופקדה בקופת בית הדין בהתאם להחלטה מיום 3.7.2016 תשוחרר לטובת המערער או בא כוחו עם מסירת הודעה על ביצוע התשלום למשיבה.

בנסיבות אלה אנו מחייבים את המערער לשלם למשיבה 25,000 ₪ בגין הוצאות ושכר טרחת עורך דין בערעור אשר ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין.

69. ערעור המדינה: החלטנו לקבל באופן חלקי את ערעור המדינה וזאת בכל הנוגע לאחריותה להתבטאויות המערער שנעשו בשנים 2007-2002. מנגד קבענו כי המדינה הפרה חלק מחובותיה כמעסיקה וכי הטיפול בתלונת המשיבה על הטרדה מינית מיום 20.2.2008 לא היה יעיל דיו. בשל התנהלותה והפרת חובותיה כמעסיקה על המדינה לשלם למשיבה פיצוי בסך 30,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. המדינה תשלם למשיבה את סכום הפיצוי שנפסק בניכוי סכום הפיצוי ששילמה בפועל בהתאם להחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע מיום 3.7.2016. המדינה לא תפחית מסכום הפיצוי את הסכום ששולם בגין הוצאות משפט בבית הדין האזורי.

ערעור המדינה התקבל באופן חלקי ועל כן כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"א אלול תשע"ח (22 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.