אללה נ' גדרשוב ואח'

פסק דין

1.התובע עבד כעובד כללי בחנות הירקות של הנתבעים ברחוב האצ"ל בשכונת התקוה, החל מיום 1.2.09 ועד ליום 2.4.09.

המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לשלוש שאלות עיקריות והן:

א.מה היו נסיבות סיום עבודתו של התובע: בעוד התובע טוען כי הוא פוטר, הרי שהנתבעים טוענים שהתובע נטש את עבודתו.

ב.מה היה גובה השכר ששולם לתובע, בעוד התובע טוען כי שולם לו שכר בסך של 8,000 ₪ נטו לחודש במזומן, בלא שהדבר נרשם בתלושי השכר, הרי שהנתבעים טוענים כי שכרו של התובע הסתכם בסך של 3,938 ₪, כפי שנרשם בתלושי השכר.

ג.האם התובע זכאי לתשלום בעבור שעות נוספות, דמי הבראה ופדיון חופשה, כאשר בהקשר זה טוענים הנתבעים כי לתובע שולם "שכר גלובלי".

2.התובע הגיש תצהיר התומך בגירסתו העובדתית ונחקר אודותיו בחקירה נגדית. הנתבעים משיקוליהם ביכרו שלא להעיד בבית הדין.

בנסיבות הללו, לא מצאנו מקום לפקפק בגרסתו של התובע באשר לנסיבות סיום עבודתו ואף לא בגרסתו ביחס להיקף שעות עבודתו:

אשר לנסיבות סיום העבודה - העיד התובע כי ביום 2.4.10 הוא פוטר מעבודתו על ידי אחיו של הנתבע בשם טומי, תוך שהאח מטיח בו קללות וגידופים, ומשכך הוא (התובע) התקשר מיידית לנתבע, דווח לו על האירוע וביקש ממנו להגיע לחנות על מנת לפתור את הבעיה, אולם הנתבע התעלם מפניותיו.

לדברי התובע , ביום 4.4.10 הוא הגיע שוב אל מקום העבודה, המתין לנתבע, אך זה נמנע מלדבר איתו, הורה לעובד הקופה לשלם לו סך של 3,000 ₪ ואמר לו ללכת הביתה, תוך שהוא מבטיח לו כי הוא יקבל את כל המגיע לו.

התובע הוסיף והעיד כי מאחר והוא חפץ לשוב לעבודתו, הוא ביקש סיוע של מכר משותף שהתבקש לשכנע את הנתבע להחזירו לעבודה, אך מאמציו לא הועילו.

בחקירתו הנגדית, הסביר התובע כי אחיו של הנתבע אף הוא שימש בתפקיד ניהולי בחנות, תוך שהוא מפרט את תוכן הויכוח שפרץ בינו לבין האח, לדבריו – האח השליך אל מחוץ לחנות קרטונים ומשכך, הוא (התובע) ביקש ממנו לזרוק אותם לפח המיועד לכך על מנת למנוע הגשת דו"ח על ידי העירייה, באופן שיוביל להפניית טענות כנגדו (כנגד התובע) על ידי הנתבע. התובע הוסיף והעיד כי האח בתגובה, סירב לזרוק את הקרטונים לפח ואמר לו (לתובע) כי: "רק חמורים" כמו התובע, ירימו אותם. דבר שהוביל לריב, בעקבותיו אמר לו האח: "או שתלך, או שאני הורג אותך". מעבר לפירוט שבגירסה, הרי שגירסת התובע ביחס לנסיבות הפסקת העבודה, לגיבוי המלא שנתן הנתבע להתנהלות האח בהקשר של הפיטורים, היתה עקבית והיא לא נסתרה בעדות נגדית מצד הנתבעים.

לאור האמור, אנו מקבלים אפוא את גירסת התובע, וקובעים כי התובע אכן פוטר וכי הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת.

3.אשר לגובה השכר ששולם לתובע - הרי שגירסת התובע ביחס לגובה שכרו, אינה עולה בקנה אחד עם הרישום המופיע בתלושי השכר, כפי שצורפו לכתב התביעה. התובע העיד כי אופן התשלום "בשחור" היה נוהג מקובל אצל הנתבעים וכי הנתבעים נהגו כך גם עם יתר העובדים. דא עקא, שהתובע לא זימן לעדות איש מבין העובדים האחרים או עובדים לשעבר, על מנת לתמוך בגירסתו. בנסיבות אלה, מאחר וכידוע הכלל הוא כי שעה שמיוחס למי מהצדדים מעשה שיש בו משום עבירה פלילית, הרי שרמת ההוכחה גבוהה היא וקרובה לזו הנדרשת בהליך הפלילי.

על רקע זאת, אין בידנו לקבוע כי שכרו של התובע היה גבוה מהשכר הרשום בתלושי השכר ומשכך, יש לחשב את זכויותיו על בסיס הרישום בתלושים אלה - דהיינו על בסיס שכר של 3,938 ₪.

4.אשר לתביעה לתשלום בעבור שעות נוספות יאמר - כי התובע העיד במסגרת תצהירו כי הוא עבד מידי יום, החל מהשעה 08:00 עד השעה 21:00 ובמסגרת חקירתו הנגדית הבהיר כי הוא עבד 6 ימים בשבוע וכי בימי ו', הוא עבד החל מהשעה 06:00 בבוקר, עד 10 דקות לפני כניסת השבת, וכן במוצ"ש.

הנתבעים לא הציגו כל ראיה לסתירת הטענות של התובע בכתב התביעה ובתצהיר ביחס להיקף העסקתו ולעבודתו בשעות נוספות. כידוע – הנטל בעניין זה מוטל על הנתבעים. זאת שעה שהנתבעים לא הציגו כל רישום ביחס לשעות העבודה ולמעשה לא סתרו את גרסת התובע בהקשר זה. מעבר לכך, נאמר כי לכשעצמנו לא מצאנו מקום לפקפק בנכונות דברי התובע ביחס להיקף העסקתו ושעות עבודותיו שלא נסתרו למעשה גם בכתב הגנה. שם נטען כי התובע קיבל שכר גלובלי וכי מטעם זה הוא לא היה זכאי לתשלום עבור שעות נוספות.

עם זאת, הכלל הוא כי בית הדין לא יפסוק לזכות תובע זכויות מעבר לאלה שנתבעו בכתב תביעתו, כאשר התובע במסגרת כתב התביעה לא ציין כי הוא הועסק במוצ"ש. על רקע זאת, יש לקבוע כי התובע זכאי לתשלום בעבור שעות נוספות על בסיס ההנחה כי הוא עבד 5 ימים בשבוע מהשעה 08:00 עד 21:00 ובימי ו', מהשעה 06:00 בבוקר עד השעה 16:00:

משמע – התובע זכאי לתשלום בעבור 12 שעות נוספות בשבוע על בסיס תעריף שעתי של 125% ולתשלום בעבור 15 שעות נוספות בשבוע לפי תעריף שעתי של 150%.

5.אשר לתביעה לתשלום פידיון חופשה – הרי שגם בהקשר זה לא הוצגו ראיות המלמדות כי התובע ניצל ימי חופשה בשכר, או קיבל פדיון חופשה, כאשר הנטל להראות את ניצול החופשה, מוטל על הנתבעת.