אלון נ' מדינת ישראל ואח'

פסק דין

בפניי ערעור על החלטתו של בימ"ש שלום לתעבורה פתח תקווה, המ"ש 5942-10-11 מיום 24.11.11 (כב' סגנית הנשיא וישקין), אשר דחה בקשתו של המערער להסב דו"ח מספר 51500327724 את"ן שרון, שנשלח על שמה של אשתו גב' אלון אורית.

ביום 29.4.07 צולם רכבו של המערער כשהוא נוסע במהירות העולה על המהירות המותרת – 129 קמ"ש במקום 90 קמ"ש, עבירה לפי סעיף 54 (א) לתקנות התעבורה.

בבקשה שהוגשה לבימ"ש קמא נכתב שאמנם הרכב נושא האישום רשום במשרד הרישוי על שמו של המערער, אולם הוא אינו נמצא בשימושו ובהחזקתו הבלעדית, שכן אשת המערער הגב' אלון אורית היא אשר השתמשה ברכב. לבקשה צורף תצהיר של אשת המערער ממנו עולה שבמועד שבו צולם הרכב עובר את העבירה היא אשר נהגה ברכב (ראה סעיף 9 לתצהירה).

בית המשפט קמא לא נעתר לבקשה להסב את הדו"ח וכתב כי אין בפניו כל הסבר מניח את הדעת מדוע המתין המערער למעלה מארבע שנים עד להגשת הבקשה, שכן משקבע המחוקק במסגרת זמן להגשת בקשות להסבת דו"ח ולחילופין בקשות להארכת מועד להישפט דרושים נימוקים כבדי משקל להצדקת סטייה מלוח הזמנים.

הערעור מופנה כאמור להחלטת בימ"ש קמא אשר התעלם ולא נתן דעתו לעובדה שנטענה בבקשה לפיה ישנן אינספור תקלות בקבלת הדואר וכן בית המשפט טעה כשהתעלם מן העובדה שאין המדובר במערער ששילם תשלום הקנס בסמוך למועד ביצוע העבירה אלא עסקינן במערער ששילם את תשלום הקנס כעבור למעלה מארבע שנים וזאת בעקבות הטלת עיקול על רכבי המערער והטלת עיקול על חשבונותיו.

המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור, שכן יש לעמוד במועדים שבחוק וכן ההודעה נשלחה במועד עוד ביוני 2007 לכתובת הרשומה של המערער והיה עליו לבקש להסיר את הדו"ח במועדים הקצובים בחוק ואין להיעתר עתה לבקשה להארכת מועד, ולכן יש לאשר את פסק הדין של בימ"ש קמא.

דיון והכרעה

סעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי מסדיר את סדרי הדין בעבירות קנס, לפיו מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס ישלמו תוך 90 יום, אלא אם כן הגיש תוך 30 ימים מיום ההמצאה בקשה לביטול, או הודיע תוך 90 ימים שיש ברצונו להישפט על העבירה. נאשם שלא עשה אחת מאלה, יראו אותו בתום המועדים הקבועים בס"ק (א) כאילו הורשע בבית משפט, ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.

סעיף 230 לחוק סדר דין הפלילי קובע כי:

"בית משפט רשאי מנימוקים שירשמו לקיים את המשפט גם אם ההודעה האמורה ניתנה באיחור".

בית המשפט הנדרש לבקשה מסוג בקשה זו, דהיינו להארכת מועד להישפט שוקל את אותם שיקולים הדומים לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר נאשם, לפי סעיפים 240 ו-130 לחוק סדר הדין הפלילי.

סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי {נוסח משולב} התשמ"ד – 1982 קובע:

"נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין גזר הדין אם ניתנו בהיעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין ..."

בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוריא איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (6) 793, דן בתנאים הקבועים בסעיף 130 (ח) הנ"ל וקבע:

"התנאים אינם מצטברים. יוצא, שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שעריו של בית המשפט בפניו, בית המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבותו נבעה מרשלנות גרידא. אולם אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית המשפט את בקשתו."

לאור הנימוקים דלעיל סבורני כי צדק בית משפט קמא כאשר דחה את טעמיו של המערער, ככל שהם נוגעים לנימוקיו והסבריו בדבר האיחור בהגשת הבקשה להישפט. יש לשים לב שביהמ"ש קמא ייחס חשיבות רבה לעובדה שרק ארבע שנים לאחר מכן התבקשה הבקשה להסבת הדו"ח. אולם, נוכח הכתוב בבקשת הערעור, הפעם הראשונה שנודע למערער אודות הקנסות הן כאשר הוטל עיקול על נכסיו וגם העיקול לא היה ספציפי ולקח זמן עד שהתברר שמדובר בדו"ח שלא שולם. למרות זאת, אני סבור שבימ"ש צדק כאשר דחה את בקשת המערער מן הטעם הזה. יחד עם זאת, לאור הלכת סוריא איטליא דלעיל, על בית המשפט לבחון אם יש חשש לעיוות דין במקרה דנן.

לאור תצהירה של אשת המערער שהיא אשר נהגה ברכב במועד האמור, ברור כי הרשעתו של המערער בעבירה שלא הוא ביצע יש בה כדי לגרום לו עיוות דין. לפיכך, ראיתי לקבל את הערעור ולהאריך את המועד.

אשר על כן, פסק דינו של בימ"ש קמא יבוטל. ניתנת ארכה כמבוקש. התיק יוחזר לבימ"ש קמא אשר ידון בבקשת המערער להסב את הדו"ח על שם אשתו.

בית המשפט רשם בפניו את הצהרת ב"כ המערער לפיה ככל שיוחלט על הסבת הדו"ח מוותרת אשת המערער על טענת התיישנות ככל שעומדת לה טענה כאמור.