אשר קולה - שופט
"
אני אפגע ואשרוף מחלקת הרווחה", כך אמר/צעק המשיב בפני עובדות מחלקת הרווחה בקרית שמונה. האם התקיים במשיב היסוד הנפשי לצורך עבירת האיומים? זוהי תמציתו של הערעור שבפנינו.
כתב האישום והזיכוי
1. כנגד המשיב הוגש כתב אישום ובו יוחסה לו עבירה של
איומים - עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "
חוק העונשין").
2. על פי הנטען בעובדות כתב האישום, ביום 23.5.10 בשעה 10:00 בבוקר או בסמוך לכך, בעת הימצאו של המשיב במשרד הרווחה בקרית שמונה, הוא איים על העובדות מרים וקנין ושרה אלון (להלן: "
עובדות הרווחה" או "
המתלוננות") בפגיעה שלא כדין, מתוך כוונה להפחידן או להקניטן, באומרו להן "
אני אלך וארצח ואשב בכלא. אם אני לא אקבל את מה שמגיע לי ממחלקת רווחה, אני אפגע ואשרוף מחלקת הרווחה".
3. בית המשפט קמא זיכה את המשיב מעבירת האיומים שיוחסה לו, ועל כך הערעור שבפנינו.
הכרעת הדין של בית המשפט קמא
4. בית המשפט קמא, קבע כדבר שבעובדה, שאכן המשיב אמר את האמרות שיוחסו לו בכתב האישום.
5. באשר לאמירה אני "אלך וארצח ואשב בכלא" קבע בית המשפט קמא, כי אמירה זו לא כוונה כלפי עובדות מחלקת הרווחה אלא כלפי משפחת ע', משפחה של פליטים מצבא דרום לבנון, הגרים בשכנות למשיב ואיתם היה לו סכסוך.
6. באשר לאמירה הנוספת קבע בית המשפט קמא עובדתית, כי אמירה זו אכן נאמרה, אלא שלא ברורה כוונתו של המשיב באמרו זאת, וכך ניסח שאלה זו כב' השופט קמא:
"14. המסקנה העובדתית הינה כי הדברים שנאמרו על ידי הנאשם הינם כגרסת עדי התביעה, אולם אלו לא כוונו באופן ישיר כלפי מי מאנשי אגף הרווחה, כפי שנטען בכתב האישום.
עדיין נותר לברר שמא באומרו כי הוא ישרוף את אגף הרווחה התכוון הנאשם בעצם, אף כי לא אמר זאת מפורשות, לשרוף אף את עובדי האגף שיהיו מצויים בו בעת שיבצע את תוכניתו זו, או למצער להפחידם או להקניטם באמירה זו. ענינה של שאלה זו הינו ביסוד הנפשי, אשר אדון בו בהמשך".
7. ספק זה התעורר אצל בית המשפט על שום האמור בסעיף 13 להכרעת דינו וכדלהלן:
"לעומת זאת, בשאלה השנייה, למי כוונו האמירות הללו, אינני מקבל את השקפת עדות התביעה כאילו הדברים כוונו כלפיהן. העדה שרה אלון כלל לא טענה כי הדברים כוונו כלפיה או כלפיה עובד אחר באגף הרווחה. העדה מרים וקנין אמרה כי "הוא לא אמר שירצח אותי". דבריה בהמשך, לפיהם "הכוונה שלו הייתה לשרוף באופן כללי, לשרוף את הרווחה ואת כל המבנה והאנשים שבתוכו", הינם בגדר פרשנות ולא תיאור עובדתי של מעשי הנאשם. היא הודתה כי "לא שמעתי שהוא אמר שישרוף אותי או את שרה"".
8. אעיר כבר עתה, כי דומני שבית המשפט קמא עירב כאן "מין שאינו מינו". לא מדובר ב"פרשנות" לדברי הנאשם, אלא כיצד נקלט האיום (ועל כך להלן) שבדבריו של המשיב כלפי עובדות הרווחה.
עוד אעיר, כי השאלה למה "התכוון" המשיב, והגם שהמינוח הוא "כוונה" אינה רק ביסוד הנפשי, כאמור בסעיף 14 להכרעת דינו של בית המשפט קמא, אלא וכאמור לעיל, זהו יסוד עובדתי, כיצד הבינו זאת ה"מאוימות", או כיצד יכול היה להבין זאת "האדם הסביר", וגם על כך להלן.
עוד אעיר, וגם זאת כבר עתה, כי לדידי אין כלל נפקא-מינה, האם התכוון המשיב באמירתו "
אני אשרוף את מחלקת הרווחה", לשרוף את לשכת הרווחה על יושביה, או כשהיא ריקה מאדם, שכן אין המאיים צריך כלל להתכוון לבצע את איומו, אלא צריך שכוונתו תהיה "להפחיד" או "להקניט" ועל כך ארחיב להלן.
9. מכל מקום, סופו של דבר, קבע בית המשפט קמא, כי הגם שהיסוד העובדתי של עבירת האיומים הוכח, הרי שהיסוד הנפשי, לא הוכח.
בית המשפט קמא נימק זאת בכך ואני מצטט;