אי־בירורן של עילות גירושין נטענות שאין פסק הדין מושתת עליהן למרות דרישת הנתבע להפריכן

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי חיפה בעניינם של הצדדים שבה נאמר כדלהלן:

לפנינו תביעת גירושין שהגישה המבקשת.

הצדדים נישאו כדת ביום כ"ג במרחשוון תש"ע (10.11.2009) ולהם שלושה ילדים משותפים. זה כשנתיים שנפרדה דרכם והמבקשת מעוניינת להתגרש לאלתר. אף המשיב הצהיר כי אינו רוצה עוד את המבקשת, אלא שמעונין הוא לשמוע מה עילות הגירושין (שורות 6–17 לפרוטוקול).

בית הדין הבהיר למשיב כי מאחר שאף הוא מאס במבקשת, מזה שנתיים גרים הם בנפרד, כלל התביעות נידונים בערכאה אחרת, ולפנינו תביעת גירושין בלבד – לפיכך יש לקבוע מועד סידור גט לאלתר, ואין צורך לבחון את עילות הגירושין וזאת מבלי להטיל את האשמה על אחד מהם.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

א.       הצדדים יתגרשו זה מזה בהקדם.

ב.       יש לפתוח תיק סידור גט ולקבוע מועד.

המערער משיג על קביעתו של בית הדין כי אין צורך לשמוע את עילת הגירושין ולדון בהן, ואלו דבריו, לאחר סקירה תמציתית של ההחלטה עצמה ושל הטענות שהעלתה נגדו המשיבה בתביעת הגירושין:

לאור האמור יש להורות על קבלת הערעור ולהורות לבית דין קמא לנהל את הליך התביעה כך שהמשיבה תוכיח את טענותיה או תחזור בה מהן.

לא ייתכן כי אישה תטען טענות על אלימות חמורה ומבלי שהוכיחה טענותיה תזכה לקבל את גיטה, לא ייתכן כי תשחיר את האיש ומבלי שהוכיחה טענותיה ייחשבו כנכונות.

המשיבה, שהורינו כי תוכל להשיב לערעור בתוך עשרים ואחד יום, בחרה להשיב תשובה קצרה מאוד שבה לא הגיבה במישרין לטיעון שהעלה המערער אלא לבקשתו לעיכוב ביצוע פסק הדין, בקשה שאותה דחינו כבר קודם לכן.

אכן הזכות להשיב לערעור – זכות היא ולא חובה, ואילו היה מצב הדברים לאחר הערעור והתשובה לו מצדיק לכאורה את קבלת הערעור עדיין לא היינו יכולים לעשות כן ללא דיון בו לגופו, שמא בדיון תעלה המשיבה טענות נוספות. אולם לא כך כשמצב הדברים מאפשר את דחיית הערעור אף ללא צורך בתשובת המשיבה – וזאת אף אם במסגרת דחיית הערעור נקבע כי יש צדק בחלק מדברי המערער, כל עוד אין קביעה זו משליכה על תוצאות הערעור עצמו – ואכן כך הוא בענייננו: יש צדק בחלק מדברי המערער, ברובד העקרוני, אולם ברובד המעשי דינו של הערעור להידחות, וכפי שיבואר להלן:

בהחלטתו של בית דין קמא שצוטטה לעיל נאמר כי "יש לקבוע מועד סידור גט לאלתר [...] וזאת מבלי להטיל את האשמה על אחד מהם". לא ברור מן הדברים אם בית הדין סבור כי יש מקום לחייב את הצדדים בגירושין מן הטעם שהזכיר בהחלטתו לעיל – משום שלמעשה שני הצדדים אינם רוצים זה בזה ופרודים מזה זמן, היינו מן הטעמים ההלכתיים שיסודם בדברי רבנו ירוחם ורבי חיים פאלאג'י, כמפורסם בפסיקה, שמצבים של מאיסות ומרידה הדדיים ושל פירוד ממושך ללא סיכוי לשלום בית הם סיבה לחייב בגירושין אף ללא כל עילה נוספת, או שבית הדין כלל לא קבע חובת גירושין (ולו גם בדרגה של 'מצווה') – אף שלאור האמור היה מקום לקבוע כן – אלא הורה באופן מעשי על גירושין נוכח הבנתו שלמעשה שני הצדדים חפצים בכך.

ככל שבמישור המעשי יתנגד האיש ליתן גט לאשתו יידרש בית דין קמא להבהיר את פסקו הקודם (וכמובן יכול הוא לעשות כן אף ללא שיידרש לכך, אלא שאינו חייב לעשות כן) או ליתן פסק דין נוסף. והיה אם ייקבע במסגרת פסיקה כזו כי האיש אכן חייב ליתן גט לאשתו, מן הטעמים האמורים או מכל טעם אחר, ובעיקר אם ייקבע – בין שיוגדרו הגירושין 'חיוב' או 'מצווה' ובין שיוגדרו בהגדרה אחרת – כי יופעלו נגדו צווי הגבלה כדי להביאו ליתן גט, או אז תעמוד זכות ערעור על קביעה זו.

ברם עתה אין קביעה כזו ואין אפשרות כמובן לערער על קביעה שלא נקבעה.

כאמור, אפשר כי החלטת בית הדין אינה אלא כי הצדדים יתגרשו נוכח הסכמתם ואם כך הדבר ודאי שאין מקום לערער עליה כלל. אך אף לוּ הייתה לפנינו החלטה ברורה המחייבת גירושין (וכאמור לכאורה אין לפנינו כזו אלא שאפשר כי תינתן בעתיד או כי יבהיר בית דין קמא כי אכן לכך התכוון בהחלטה שלפנינו) לא הייתה היא תוצאת אי־ההזדקקות לעילות שבהן לא דן בית הדין אלא תוצאה של העילות האחרות, היינו של אי־הרצון ההדדי של הצדדים זה בזה והפירוד הממושך שביניהם. ממילא אף אם נניח כי ההחלטה שלא לדון בעילות התביעה שגויה היא מכל מקום אין היא אלא, לכל היותר, טעות בניהול הדיון שאינה משפיעה על תוצאתו.

טעות כזו אינה מקימה עילת ערעור על פי תקנות הדיון. לכל היותר אפשר להגיש בגינה בקשה לרשות ערעור. בקשה כזו לא הוגשה, והמועד להגשתה חלף עבר לא עתה אלא כבר במועד שבו הוגש הערעור שלפנינו וממילא מן הדין לדחותו – אף אם נבקש לראות בו בקשה כזו – ומה גם שבלאו הכי לא בנקל ייטה בית הדין להיעתר לבקשת רשות ערעור על החלטה ממין זה.

ועם כל זה נוסיף ונאמר, ובהיבט המהותי דברים אלה הם העיקר, אף שבהיבט הנוהלי דיינו בשנאמר עד כה: