אי כפיפות ביה''ד לצו ביהמ''ש המורה על המצאת מסמכים מתיקי ביה''ד

 בעניין:                        פלוני ופלונית  (עיון בתיק והמצאת מסמכים)

הוגש לפנינו צו שנתן בית משפט השלום בתיק 54191-02-18 (להלן: הצו או ההחלטה) לבקשת המשטרה לצורך חקירת בני הזוג והצורך להוכיח עבירה בעניין אלימות ובעניין מתן עדות שקר בבקשתם לזירוז הליך מתן הגט.

נציין שמדובר בצו של ביהמ"ש השלום תל אביב המצווה על ביה"ד הרבני בתל אביב להמציא את תיק הגירושין של הצדדים הכולל את פרוטוקולי הדיונים שהתנהלו בפנינו.

כבר בראשית הדברים ביה"ד מוצא לנכון להבהיר ולהביע את עמדתו כי אין זה ראוי לסטות מהעיקרון לפיו ערכאה משפטית אחת לא תורה בצו לערכאה משפטית אחרת להמציא מסמכים מתיקים שמתנהלים בפניה, כמו שלא יעלה על הדעת כי ביה"ד הרבני יורה בצו לערכאה משפטית אזרחית, ככל שתהיה, להמציא מסמכים מתיקים שנדונו בפניה. נסיגה מעמדה זו עשויה לפגוע בתיקים רבים וביחסים הנכונים שבין בתי הדין ובתי המשפט ובעקרון הכבוד ההדדי הנוהג בין הערכאות, בוודאי כאשר מדובר בתיקי משפחה והמעמד האישי שהם חסויים.

בשל עיקרון ה"כיבוד ההדדי" שבין הערכאות מן הנכון והראוי כי משטרת ישראל תגיש בקשה לעיון בתיק בית הדין לבית הדין שדן בתיק ולא לבית משפט השלום.  

למותר לציין כי:

בית הדין הרבני הינו ערכאת שיפוט ממלכתית, אשר הוקמה מכח חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953 (להלן – "חוק שיפוט בתי דין"), וממנו היא שואבת את כוחה וסמכויותיה. בהיותו ערכאה ממלכתית כאמור, גדרי סמכויותיו של בית הדין מוגדרים ומעוצבים על פי חוק המדינה [...]

(בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (פורסם בנבו) 6.4.2006)

המסמכים הנדרשים בצו ביהמ"ש שהומצא לתיק הם העתק תיק הגירושין של הצדדים כולל פרוטוקולי הדיונים אשר לגבם קיימת, לכאורה, מניעה משפטית למוסרם לצד ג' ובכלל זה משטרת ישראל, בשל הוראות החוק ותקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג (להלן – תקנות הדיון).

עוד נציין כי לפי תכליות החוק והפסיקה, בקשה לעיון בתיק ביה"ד כאשר המבקש אינו בעל דין בתיק בו מבוקש העיון יש להגיש אל הערכאה המשפטית שדנה בתיק שבו מבוקש העיון. ובמקרה דנן, על מגיש הבקשה (משטרת ישראל) היה להגישה אל בית הדין הרבני האזורי בתל אביב ולא לבית משפט השלום בתל אביב.

תכליות אלה נועדו בין היתר לאפשר לבעלי הדין בתיק בו מבוקש העיון ליתן את עמדתם בנוגע לבקשה שתידון בפני המותב שהתיק נידון לפניו – המכיר את מאפייני התיק ומודע להשלכות של מתן זכות העיון.

להלן נרחיב קמעא בעניין המקור הנורמטיבי שממנו קנויה לביה"ד הסמכות ושיקול הדעת להחליט אם להתיר או לא להתיר את העיון בתיקי המשפחה והמעמד האישי הנדונים לפניו, ונראה כי בית המשפט השלום אינו מוסמך, עם כל הכבוד, להורות על הסרת החיסיון הקיים על תיקי בתי הדין הרבניים.

על תיקי משפחה הנדונים בבתי הדין הרבניים, למעט בענייני ירושה, חל איסור פרסום, כמפורט בסעיף 1א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – 1956:

דרכי דיון

(א)                 בית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, למעט בעניני ירושה, ידון בדלתיים סגורות, זולת אם ראה בית הדין לקיים את הדיון בפומבי, ואולם רשאי בית הדין להרשות לאדם או לסוגי בני אדם להיות נוכחים בשעת הדיון, כולו או מקצתו.

(ב)                 על דיון בפומבי ועל דיון בדלתיים סגורות כאמור בסעיף קטן (א), יחולו ההוראות בדבר איסור פרסום המפורטות, בסעיף 70 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, לפי הענין ובשינויים המחויבים.

מקור נוסף לאיסור פרסום של תיקי בתי הדין מפורט בתקנות נב ונד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג:

דיון בדלתיים סגורות ובדלתיים פתוחות