אזרן נ' מדינת ישראל

פסק דין

הערעור :

1.לפנינו ערעור על גזר הדין שניתן על ידי בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט א. סלאמה) ביום 16.10.12, בת.פ. 47140-05-10, בו הורשע המערער בעבירות כדלקמן: מעשה פזיזות ורשלנות, עבירה לפי סעיף 338(א)(1)+(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; נהיגה ברשלנות - עבירה לפי סעיפים 62(2) ו- 38(2) לפקודת התעבורה[נוסח חדש], תשכ"א-1961; חובתו של עובר דרך, עבירה על תקנה 21(א)+(ב)+(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 וסעיפים 68 ו- 62 לפקודת התעבורה; איסור נהיגה בחוף הים - עבירה לפי סעיף 2 לחוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, התשנ"ז-1997.

על פי עובדות כתב האישום, נהג הנאשם בג'יפ מתוצרת טויוטה בחוף הקשתות בחיפה. הוא החנה את רכבו על החוף ויצא לבלות עם חבריו. כשחזר לרכב לא בדק את סביבת הרכב, החל בנסיעה קדימה ודרס תיירת בת 28 (להלן: "המתלוננת"), אשר הגיעה, בינתיים, לחוף עם חבריה ושכבה על החול בסמוך לרכב, מקדימה, מצידו הימני, כ- 20 מטר מקו המים.

לאחר שהמערער פגע במתלוננת, הוא עצר את הרכב והחל בנסיעה לאחור, במהלכה פגע שוב במתלוננת.

כתוצאה מהמתואר לעיל, נגרמו למתלוננת חבלות ובכללן - שברים (שברי דחיסה בחוליות C6 ו- C7), שבר בגולגולת, המטומה בכיפת הכבד ופגיעה בקרקפת.

בימ"ש קמא קיבל את המלצת שירות המבחן שלא להטיל על המערער מאסר בפועל, אלא להסתפק במאסר שירוצה בעבודות שירות ודן את המערער לעונשים כדלקמן:

6 חודשי מאסר בפועל, שירוצו בעבודות שירות.

קנס בסך 5,000 ₪ או 50 ימי מאסר.

פסילה, בפועל, מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 5 שנים.

בימ"ש קמא לא חייב את המערער בתשלום פיצוי למתלוננת מאחר שהוגשה על ידה תביעה אזרחית.

2.מטעם המערער הוגשה הודעת ערעור לקונית ביותר, בה נכתב, כי פירוט מעמיק יותר של נימוקי הערעור יינתן במועד מאוחר יותר, אולם אלה לא הוגשו עד מועד הדיון. נציין, כי דחינו את בקשת ב"כ המערער (שהושמעה, לראשונה, בעל פה, במעמד הדיון), לדחות את הישיבה ולאפשר לו להמציא מסמכים נוספים, היינו - ראיות נוספות.

טענות הצדדים :

3.ב"כ המערער טען, כי גזר הדין חורג חריגה של ממש מהפסיקה בכל פרמטר אפשרי, שכן המבקש עמד, לראשונה בחייו לדין פלילי בפני בית משפט ואילו הרשעתו האחרונה בעבירת תעבורה היא מלפני שנים רבות.

עוד נטען, כי בית משפט קמא התעלם מהזמן הניכר (כמעט 4 שנים), שחלף מיום הגשת התלונה ועד גזר הדין, מכך שהודאתו של המערער חסכה את עדותה של המתלוננת ומזמנו של ביהמ"ש ומכך שהמערער מטפל, יום יום, באחיו הקטין אשר נמצא במסגרת אקי"ם, סועד אותו ומשמש לו דמות חינוכית. לטענת ב"כ המערער המתלוננת כלל לא התכוונה להגיע לביהמ"ש אולם, טענה זו הוכחשה ע"י ב"כ המשיבה עוד בבימ"ש קמא.

ב"כ המערער הדגיש את תקופת הפסילה הארוכה, שהושתה על המערער, אשר לטענתו אינה הולמת את העבירה בה הורשע, תוך שהוא הפנה אותנו גזרי דין בעבירות תעבורה, אשר השיתו עונשי פסילה לתקופות של מספר חודשים, במקרים בהם נעברו, לשיטתו, עבירות חמורות יותר ואף החבלות שנגרמו לנפגעים היו חמורות יותר.

כן ציין ב"כ המערער, כי המערער שהה מספר ימים במעצר, במתקן כליאה בטירה, דבר שהבהיר לו את חומרת מעשיו. לטענתו, נגרם למערער נזק בלתי הפיך, עקב פרסום האירוע ופרסום תמונתו בכלי התקשורת, הוא החליף מאז האירוע ארבעה מקומות עבודה ומטופל ע"י פסיכולוגים.

ב"כ המערער הפנה לתסקיר שירות המבחן, שהוגש לבימ"ש קמא, ממנו עולה, כי המערער עבר טלטלה וזעזוע עמוק מהאירוע, עבר תהליך של בדיקה עצמית והפקת לקחים. לטענת ב"כ המערער שיקולים אלה לא קיבלו כל ביטוי בגזר הדין.

לדברי המערער, הוא עובד כעוזר לנהג הובלות שכן ללא הרישיון אין הוא יכול לנהוג ובקשתו העיקרית היא, כי נקצר את תקופת הפסילה, על מנת שיוכל לעבוד.

4.ב"כ המשיבה טענה, שאין כל מקום להתערב בגזר הדין, שאינו חורג ממדיניות הענישה הראויה בעבירות מסוג זה.