השופט י' עמית:
ראובן משעבד נכס להבטחת חוב של חברה לבנק, חוב לו ערבים שמעון ולוי שהם בעלי המניות בחברה. הבנק מבקש לממש את הנכס כדי לפרוע את חוב החברה. ראובן פודה את הנכס על ידי תשלום החוב לבנק. האם זכאי ראובן לחזור בתביעה על שמעון ולוי? זו אחת השאלות המתעוררת במקרה שבפנינו.
1. שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' יעקב). בפסק הדין חייב בית המשפט את חברת גני הררי בע"מ (להלן: החברה) להשיב את הסכום ששילמו המערערים על מנת לפדות את המקרקעין ששעבדו להבטחת חובות החברה אצל בנק דיסקונט (להלן: הבנק), ונדחתה תביעת המערערים נגד בעלי המניות בחברה ונגד הבנק.
פסק הדין מושא הערעורים דכאן, ניתן לאחר הליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים על רקע תביעות הדדיות בגין הפרת הסכם קומבינציה שנכרת בין החברה לבין המערערים כמעט לפני עשרים שנה.
העובדות הצריכות לענייננו
2. המערערים בע"א 6366/10 (להלן: מערבי) הם הבעלים של חלק מחלקה 78 בגוש 6136 בשטח של 5,550 מ"ר, בשכונת עזרא בדרום ת"א (להלן: המקרקעין). בתחילת שנות התשעים החליטו מערבי לפעול כיזמים ולהקים פרוייקט בנייה על גבי המקרקעין. הפרוייקט כלל 30 יחידות דיור צמודות קרקע, ומבנה אחד בן 6 יחידות דיור ו-4 חנויות. התוכנית אושרה בשנת 1992 ומערבי התקשרו עם הבנק (משיב 3) בהסכם ליווי בנקאי במסגרתו רשמו לזכות הבנק משכנתא על המקרקעין (להלן: הסכם הליווי הראשון).
בחודש מארס 1993 התקשרו מערבי עם חברת הררי ושות' בע"מ שבבעלותם וניהולם של המשיבים 2-1 (להלן: הררי ואריאל) על מנת שזו תנהל את הפרוייקט. לאחר מכן חתמו על הסכם עם קבלן מבצע (בשם גילמן) ובאוקטובר 1993 התקבלו היתרי הבנייה. ברם, הפרוייקט לא יצא אל הפועל, בתחילת שנת 1994 הוצא צו הפסקת עבודה לפרוייקט, ומערבי הפסיקו את ההתקשרות עם הקבלן המבצע ועם האדריכל.
זה הרקע להתקשרות בין מערבי לבין החברה, שנרשמה ביום 5.6.1994 תחת השם גני הררי בע"מ (להלן: גני הררי או החברה), ואשר נועדה להיכנס בנעלי מערבי כיזם של הפרוייקט.
3. בחודש יוני 1994 התקשרו מערבי והחברה בשני הסכמים, שמטרתם להוציא לפועל את הפרוייקט במתווה של הסכם קומבינציה. ביום 16.6.1994 חתמו מערבי וגני הררי על הסכם קומבינציה (להלן: הסכם הקומבינציה או ההסכם) הנוגע ל-12 יחידות דיור ו-4 חנויות, וביום 20.6.1994 נחתם זכרון דברים לפיו התחייבו הצדדים לערוך הסכמים משלימים בנוגע ליתרת 24 יחידות הדיור בפרויקט (להלן: הסכם האופציה).נפרט להלן תוכנם של הסכמים אלה.
כאמור, הסכם הקומבינציה התייחס ל-12 יח"ד ו-4 חנויות. על פי ההסכם, החברה התחייבה לבנות מבנה הכולל 6 דירות ו-4 חנויות ועוד 6 יחידות צמודות קרקע, אשר 3 מתוכן ייבנו לאחר שהחברה תפעל לקבל היתר בנייה תוך 9 חודשים (להלן: שלוש היחידות הנוספות). למרות שהדבר לא נכתב בהסכם, עולה מחומר הראיות, כי בעת חתימת ההסכם, המבנה היה כבר בשלב שלד או שלד חלקי. בתמורה, התחייבה החברה למסור למערבי שלוש יחידות דיור שהוגדרו כ"יחידות הבעלים", וכן לשלם למערבי 11,000$ עבור כל אחת מיחידות הבעלים, דהיינו, 33,000$ בשקלים (אציין כי הדירות במבנה לא היו שוות בערכן והצדדים הסכימו על דירות ספציפיות שיינתנו למערבי כבעלים). בסעיף 4 להסכם נקבע, כתנאי מתלה, כי החברה תחתום על הסכם ליווי בנקאי חדש במקום הסכם הליווי הראשון, שבו ייכתב כי הסכם הליווי החדש לא יטיל חבות כלשהי על מערבי "מלבד הסכמתם לשעבד את המקרקעין לטובת הבנק".
להסכם הקומבינציה צורף כתב ערבות אישית של הררי ואריאל, בהתאם להוראת סעיף 4.2 להסכם, שבו התחייבו השניים באופן אישי ובלתי חוזר לערוב להתחייבויות החברה "למסירת חלק הבעלים בפרוייקט לבעלים".
4. בעקבות הסכם הקומבינציה, נכנסה החברה בנעלי מערבי מול הבנק. בין החברה לבין הבנק נחתם הסכם ליווי חדש במסגרתו התחייב הבנק להזרים מימון של 3 מליון ש"ח בכפוף להתקדמות העבודות. ביום 30.6.1994 פתחה החברה חשבון סגור בסניף קיראון של הבנק ולמחרת חתמו הררי ואריאל על כתב ערבות לחובות החברה. במקביל תוקן שטר המשכנתא על המקרקעין שבבעלותם של מערבי, כך שישמשו גם כערובה לפרעון חובות החברה כלפי הבנק. בהמשך, העבירה החברה לחשבון מערבי סכום של 886,500 ש"ח על מנת לסגור את החוב שנוצר בחשבון זה עד לסגירתו ביום 16.10.1994. אקדים ואפנה תשומת לב הקורא כי להעברת סכום זה מהחברה למערבי יש חשיבות לתוצאה הסופית של פסק הדין, באשר לא יכולה להיות מחלוקת של ממש, כי הסכום שהועבר על ידי החברה למערבי אינו מהווה חלק מהתמורה על פי הסכם הקומבינציה.
5. כאמור, ארבעה ימים לאחר חתימת הסכם הקומבינציה נחתם הסכם האופציה, במסגרתו התחייבו הצדדים לערוך הסכמים משלימים בנוגע ליתרת 24 יחידות הדיור שבפרויקט עד ליום 30.6.1996, ביחס של 75% לחברה (18 יח"ד) ו-25% למערבי (6 יח"ד). עוד נקבע, כי ככל שלא ייחתם הסכם עד לתאריך הנקוב מסיבות התלויות בחברה, החברה תשלם למערבי פיצוי מוסכם בסך 11,000$ עבור כל יחידת דיור שהייתה אמורה להיבנות ולא נבנתה. אקדים ואספר כי בהמשך, התנערו מערבי מהסכם האופציה, וביום 18.3.1996 הודיע בא כוחם כי הם אינם רואים במסמך הסכם מחייב בשל היעדר מסוימות ובשל נימוקים נוספים.
6. הסכם הקומבינציה בוצע אך באופן חלקי, באשר 3 היחידות הנוספות לא נבנו. בשנת 1996 החלה החברה באכלוס החנויות והדירות, בחודש יולי 1997 ניתן טופס 4 ובשנת 1999 ניתנה תעודת גמר לפרוייקט. אלא שביני לביני, נצטבר בחשבון הליווי חוב שלא נפרע על ידי החברה, הבנק החל במימוש שטר המשכנתא על המקרקעין המשועבדים שבבעלות מערבי (המקרקעין שועבדו בשלמות, לרבות החלק שלא נבנה והיה אמור להיות מבונה על פי הסכם האופציה), ומערבי פרעו את החוב על מנת למנוע את מימוש המקרקעין.
7. הסכם הקומבינציה והשתלשלות הדברים דלעיל, הולידו שלושה הליכים עיקריים כמפורט להלן:
א. בשנת 1997 הגישו הצדדים לבית משפט השלום תביעות הדדיות בגין הפרת הסכם הקומבינציה (להלן: ההליך הראשון). בית המשפט דחה את התביעות ההדדיות והצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי.
ב. בעוד ההליך מתנהל בבית משפט השלום, הוגשה בשנת 1999 לבית המשפט המחוזי התביעה מושא הערעורים שלפנינו על ידי מערבי נגד החברה, בעליה (ה"ה הררי ואריאל) והבנק. בגדרי תביעה זו תבעו מערבי השבה של הסכום ששילמו לבנק בגין חובה של החברה על מנת למנוע את מימוש השעבוד של המקרקעין שבבעלותם (להלן: ההליך השני).
ג. בשנת 2000, בעוד ששני ההליכים דלעיל מתנהלים, הגישה החברה תובענה בדרך של המרצת פתיחה נגד מערבי ונגד הבנק על מנת לאפשר רישום הדירות על שם הרוכשים, לאור סירוב מערבי לאפשר העברת הבעלות על שם החברה ולאפשר רישום הערות אזהרה לזכות הרוכשים מטעמה (להלן: ההליך השלישי). התביעה הסתיימה בהסכם פשרה משנת 2002 (להלן: הסכם הפשרה).
אפרט להלן אודות הליכים אלה, ואזכיר כי ענייננו מתמקד בהליך השני.