אבן ברי נ' מנהל מקרקעי ישראל - מחוז דרום ואח'

החלטה

זוהי בקשה לביטול פסק דין שניתן לפי הטענה בחוסר סמכות.

המשיב 4 ואחרים הגישו תביעה בהמרצת פתיחה לבית משפט השלום באר שבע, תיק ה"פ 205/98, 206/98.

ביום 26.12.99 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמות המפורטות בפרוטוקול הדיון ובית המשפט אישר את הסכמת הצדדים ונתן לה תוקף של פסק דין.

טענת המבקש מבוססת על העובדה שהמועצה המקומית תל שבע צורפה כמשיבה פורמאלית להליך, כאשר בפסק הדין נקבע כי עליה ליזום תכנון של מגרשים נוספים בגב המגרשים נשוא המחלוקת לכיוון הוואדי, אשר מתוכם יוקצו שני מגרשים למבקשים יחיא וסלמאן אלשיך, וכי מהנדס המועצה שנכח באולם הצהיר כי הליכי התכנון לא ימשכו יותר משנה להערכתו.
המבקש טוען, כי פסק הדין אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים, בטל ומבוטל מעיקרו, כיוון שהמשיבה 2, המועצה המקומית תל שבע, צורפה רק כצד פורמאלי לדיון, ולא כצד מהותי. ככזו, לא היה לה כל מעמד, והתחייבותה ניתנה בחוסר סמכות, משום שבהתאם לצו המועצות המקומיות, לא נתקבלה ההסכמה הנדרשת ואישורם של הגורמים המוסמכים בדין.
עוד נטען כי פסק הדין איננו ניתן לביצוע כיוון שמבחינה שבטית, לא ניתן לאכלס את המשיבים 6 ו- 7 במקום בו נקבע בהסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין.
המבקש טוען כי פסק דין שניתן בחוסר סמכות עניינית בטל מעיקרו ואין לו כל תוקף משפטי, ולכן מתבקש בית המשפט להורות על ביטולו.

המשיבה 2, היא המועצה המקומית תל שבע, הגישה את תגובתה בה היא מצטרפת לטענות המבקש. לטענתה, ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין נעשה בחוסר סמכות, בניגוד לדין ובנסיבות הללו הוא בטל ומבוטל מדעיקרא. המשיבה 2 צירפה תגובה שהגישה לבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, בה טענה כי ההתחייבות היחידה של המועצה הינה ליזום תכנון של מגרשים והמועצה מילאה את התחייבותה זו. עוד נטען כי המועצה צורפה רק כ"משיבה פורמאלית" וברור היה כי צירוף כזה לא יחייב אותה. המשיבה 2 הוסיפה וציינה כי לא הייתה לנציג המועצה שנכח בדיון כל סמכות להסכים להתחייבות שמשמעותה כספית, ללא חתימה של מזכיר המועצה.

המדינה, היא המשיבה 1, התנגדה בתגובתה לביטול פסק הדין. המדינה טוענת כי הבקשה הוגשה בהעדר עילה, בהליך לא מתאים, בשיהוי רב, בחוסר תום לב ותוך הסתרת עובדות מהותיות בניסיון לעקוף הליכים משפטיים.
המדינה טענה כי מנהל מקרקעי ישראל הוא הגורם הרלוונטי לעניין הקצאת מגרשים למגורים. בדיון ביום 26.12.99, נכחו ראש המועצה המקומית תל שבע, מהנדס המועצה והמשיבים אשר צורפו לבקשה.כל הצדדים הגיעו להסכמות והסכמות אלה דווחו לבית המשפט וקיבלו תוקף של פסק דין. המדינה הוסיפה וטענה, כי ההסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, עניינה מספר הסכמות המפורטות בפרוטוקול, שרק לגבי אחת מהן, הנוגעת לסעיף 3 להסכמה, תקיפה טענת המבקש כי מדובר בהסכמה של המועצה שהתקבלה לכאורה ללא סמכות. אין כל טענה כנגד שאר ההסכמות אשר קיבלו תוקף של פסק דין ואין כל פגם בעניין זה.
המדינה הוסיפה כי המבקש, כמו גם המשיבים 4 ו- 5, הינו פולש שלא כדין למקרקעין והוגשה כנגדו תביעה לסילוק יד, ת"א 4432/08. בדיון בבש"א 1833/08 בפני כב' השופט רוזין, נדחתה בקשה למתן צו לפי פקודת ביזיון בית המשפט בקשר לאותו פסק דין. בית המשפט המחוזי אף דחה ערעור שהגישו המבקש ואחרים, בתיק ע"א 7330-02-12.
המדינה הדגישה שמדובר בפסק דין שרק נתן תוקף להסכמת הצדדים. המבקש לא היה צד לאותו הליך ולכן לא יכול לבקש את ביטולה של ההסכמה.
יתרה מכך, בהתאם להלכה הפסוקה, פסק דין שנתן תוקף להסכמה, לא ניתן לבטל בדרך של בקשה לביטול, אלא רק על ידי ערעור או תביעה חדשה.
מוסיפה המדינה וטוענת, כי מדובר בפסק דין שנתקבל לפני 13 שנים ודי בשיהוי הניכר ובדרך שבה הוגשה הבקשה, כדי להביא לדחיית הבקשה על הסף. המבקש הסתיר עובדות מהותיות, כמו פסק דין חלוט כנגדו לסילוק ידו מהמקרקעין. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה, באשר מדובר בסעד מן היושר לגביו חלה חובת גילוי מלאה. לטענת המדינה, המבקש ממשיך לעשות דין לעצמו ולהחזיק שלא כדין במקרקעין ולכן אין מקום להיעתר לבקשתו אשר הוגשה כאשר ידיו אינן נקיות. המדינה הדגישה כי מדובר כבר במעשה עשוי, באשר עניינים רבים במסגרת ההסכמות כבר בוצעו ונתמלאו.

המשיבים 6 – 10 מתנגדים אף הם לבקשה לביטול פסק הדין. המשיבים ציינו כי מדובר בשיהוי משמעותי של 14 שנים, כאשר המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין על פי התקנות עומד על 30 יום ואין כל טעם מיוחד להארכת מועד זה באופן כה חריג. המשיבים טענו כי ההליך איננו הליך מתאים, כי קיים השתק פלוגתא ואין מקום לשוב ולהדרש לפסק הדין נוכח סופיות הדיון.

המבקש לא הגיש כל תשובה עניינית לטענותיהם של המשיבים 1, 6-10, ואף לא התייחס להחלטת המשפט מיום 5.3.13, אשר קראה לצדדים להתייחס להליך הראוי ע"פ הפסיקה.

ההכרעה - בניגוד לטענת המבקש, אין מדובר בפסק דין שניתן בהעדר סמכות עניינית. סמכותו העניינית של בית המשפט כללה את כל ההסכמות שקבלו תוקף של פסק דין.מדובר בצדדים אשר הגיעו להסכמה, העלו אותה על הכתב בפרוטוקול הדיון, ובית המשפט נתן רק תוקף של פסק דין לאותה הסכמה. אין כל טענה כי בית המשפט לא היה מוסמך לתת תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים. הטענה היחידה הינה, כי אחד מן הצדדים באשר לאחת מן ההסכמות – לא קיבל את כל האישורים הנדרשים, במסגרת ההליכים הפנימיים הנדרשים בדין מבחינתו. לפיכך, אין מדובר בפסק דין שניתן בחוסר סמכות, אלא לכל היותר בבקשה של אחד הצדדים להסכמה להשתחרר מהסכמה שנתן כמפורט בסעיף 3 לפרוטוקול.

פסק הדין המנחה לעניין הדרך שבה ראוי לתקוף פסק דין שנתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, הינו רע"פ 7148/98 ארנון עזרא נ' יעל זלזניאק (1999). כב' השופטת שטרסברג – כהן מדגישה את הדרכים לתקוף פסק דין כזה בדברים כדלקמן:
"לאבחנה זו בין הפן ההסכמי והפן השיפוטי של פסק הדין, חשיבות הן לעניין יכולת תקיפתו של פסק דין על ידי בעל הדין המבקש לשלול ממנו את נפקותו, והן לעניין אכיפתו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. באותם מקרים בהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה בגינה מתבקש הביטול ואפיונה כהסכמית או שיפוטית. כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ההסכמי מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק הדין... ...מהיבט הפן השיפוטי – היינו, האישור שניתן להסכם על ידי שופט – כאשר צד מבקש לבטל את פסק הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט בהליכי ערעור רגילים ...".