אבו רג'ב ואח' נ' משרד הפנים

בפני:

כב' השופט דוד חשין, נשיא

העותרים

1.אמיר אבו רג'ב

2.סועאד יוסף

ע"י ב"כ עו"ד ויסאם מוקטרן

נגד

המשיב

שר הפנים

ע"י ב"כ עו"ד כרמית דורון

פסק דין

בעתירה זו מתבקש בית המשפט להורות למשיב ליתן לעותר 1 (להלן – העותר) היתר לישיבת קבע בארץ, וכן לאפשר לו להתחיל בהליך המדורג של איחוד משפחות עם אישתו, העותרת 2.

רקע

1.העותר נולד בחברון ביום 16.06.1979, ושם מתגוררים הוריו עד היום. בשנת 1998 נישא העותר לגב' חיתאם אבו רג'ב, אזרחית ישראלית תושבת עכו (להלן - אשתו הראשונה), ומאז הוא מתגורר בישראל. ביום 16.06.1999 הגישה אשתו הראשונה של העותר בקשה לאיחוד משפחות (אחמ"ש) עבור העותר, מכח נישואיהם, והעותר קיבל ביום 24.07.01 אשרה ורישיון לישיבת ארעי מסוג א/5, שהוארכה מדי שנה, וכן תעודת זהות שאף תוקפה הוארך מדי שנה.

ביום 6.08.09 התגרש העותר מאשתו הראשונה, וסמוך לאחר מכן, ביום 25.08.09, נישא לעותרת 2, אף היא אזרחית ישראלית, תושבת הכפר דבוריה (להלן – אשתו השניה). השניים מתגוררים בכפר דבוריה, וביום 8.08.10 נולד ילדם המשותף. בסמוך לאחר נישואיו לאשתו השניה, פנה ב"כ העותרים למשיב וביקש להאריך את תוקף היתר השהיה של העותר בארץ, וכן להנפיק לו תעודת זהות חדשה. במכתב מיום 25.10.09 דחה המשיב את הבקשה בנימוק כי העותר "קיבל מעמד בישראל מתוקף היותו בן זוג לאזרחית ישראלית, מרגע שפקעו נישואיו הופסק ההליך המדורג" (בנספח ה' לעתירה, ההדגשה במקור). עוד צויין במכתב כי "על פי חוק הכניסה והאזרחות מיום 1.08.05, רשאי מרשך להגיש בקשה חדשה לאחמ"ש שתיבחן בהתאם לנהלים". בהמשך פנתה אשתו השניה של העותר למשיב בבקשה דומה. ביום 15.04.10 דחה המשיב את הבקשה מן הטעם שהעותר הינו מתחת לגיל 35 שנים.

נגד החלטת המשיב, הוגשה עתירה זו שבפניי.

תמצית טענות העותר

2.עיקר טענתם של העותרים הינו, כי שגה המשיב עת טיפל בבקשה משל היתה בקשה חדשה למתן היתר שהייה לעותר. לטענתם, העותר חי בארץ מאז שנת 1998 על פי היתר כדין, כאן מרכז חייו וכאן הוא מנהל עסק להובלות המפרנס את משפחתו. גירושיו מאשתו הראשונה ונישואיו מחדש לאשה אחרת, לא הופכים אותו, כך העותרים, למי שמבקש אישור שהייה חדש, אלא למי שמבקש להאריך אישור קיים. משכך, טעה המשיב כאשר החיל על עניינו של העותר את הוראת סעיף 3 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן – חוק הוראת השעה), תחת סעיף 4(1) לאותו חוק, שהוא, לדידם, הסעיף הרלוונטי. משלא החיל המשיב על עניינו של העותר את סעיף החוק המתאים ומשלא נשקלו לגביו העדר המניעה הבטחונית, שהייתו רבת השנים בישראל והעובדה כי הקים משפחה עם אזרחית ישראלית, חורגת ההחלטה ממתחם הסבירות.

3.עוד טוענים הם, כי הבקשה להארכת תוקף רישיון הישיבה של העותר נדחתה מבלי שנערך לו שימוע ומבלי שניתנה לו הזדמנות להשמיע טענותיו, ואף מבלי שהדחייה נומקה כדבעי בהתאם לעקרונות המשפט המינהלי. בהחלטתו לא איזן המשיב ולא נתן משקל ראוי לעובדת שהייתו רבת השנים של העותר בישראל, לעסק שהוא מנהל כאן, להיעדר מניעה בטחונית בעניינו ולזכותו החוקתית לחיי משפחה תקינים עם זו שאהבה נפשו. העותרים ערים לכך כי זכות חוקתית זו, ככל זכות חוקתית, אינה מוחלטת, ועשויה לסגת מפני זכויות ואינטרסים אחרים. ברם, טוענים הם, מקום בו החלטת הרשות פוגעת פגיעה קשה בזכות בסיסית של האזרח, ובוודאי מקום בו מדובר בזכות חוקתית, יש לאפשר לנפגע להשמיע דבריו בטרם קבלת ההחלטה.

החלטת המשיבים, כך העותרים, פוגעת בזכויות חוקתיות של אזרחית ישראלית על בסיס שייכות אתנית לאומית, ובכך מהווה היא החלטה מפלה הנגועה בגזענות. משמעות ההחלטה נשוא עתירה זו הינה כי נשללת מן העותרת 2, אשתו השניה של העותר ואזרחית מדינת ישראל, הזכות לשיוויון, הזכות לפרטיות והזכות לחירות אישית בבחירת בן זוג וניהול חיי משפחה.