החלטה
1. לפני בקשתו של המבקש להורות על מחיקת התביעה שהגישה המשיבה 1 (להלן: גרבר) נגדו וכנגד המשיבים האחרים, על הסף בטענה כי לא ניתן לכרוך תביעה לאכיפת פסק דין חוץ עם אותו חלק של התביעה המתייחס למבקש.
לפי ההלכה הפסוקה בית המשפט ישתמש בסמכותו זו, רק במקרים בהם ברור, כי אין התובע יכול לקבל את הסעד המבוקש, על בסיס הטענות והעובדות המצויינות בכתב תביעתו. בית המשפט יפעיל סמכותו זו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן, תוך שהוא מאזן בין האינטרס של עשיית צדק ופתיחת שערי בית המשפט מחד גיסא, למניעת הליכי סרק והטרדת בעלי דין מאידך גיסא. אם כן שומא עלינו להיזקק לכתב התביעה ולראות, האם אכן המקרה דנן בא בגדר אותם "מקרים קיצוניים ויוצאי דופן" (ראו פסקה י"ב לדברי כב' השופט א' רובינשטיין בע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (לא פורסם 4.6.2007)).
2. מכתב התביעה עולות העובדות הבאות:
גרבר הינה חברת חוץ, הרשומה במדינת ניו-יורק בארה"ב. המשיב 2 (להלן: עובד), שהינו אזרח ישראלי, פעל עסקית באמצעות שתי חברות חוץ, המשיבות 3 – 4 (להלן: חברות החוץ), ובאמצעות המשיבה 5, הרשומה במדינת ישראל (להלן: החברה הישראלית).
גרבר טענה כי הלוותה כספים רבים לחברות החוץ, וכבטוחה נרשמו לטובתה משכון ושעבוד צף על כל החשבונות, הכספים והמלאי של החברות, ובכלל זה, יהלומים ותכשיטים בשווי של כ-3.2 מליון דולר, כאשר עובד ערב באופן אישי לחובות אלה.
לימים הפרו עובד וחברות החוץ (להלן ביחד: החייבים) את הסכמי ההלוואות, כשהם מבריחים את הבטוחות, היהלומים והתכשיטים, לישראל.
ביום 4.2.2010, בסמוך לאחר שהתגלה דבר ההברחה, הגישה גרבר לבית המשפט המוסמך במדינת ניו-יורק תביעה, בגין הפרת הסכמי ההלוואה והשעבודים. במקביל עתרה לקבלת צו זמני במעמד צו אחד, לחייב את החייבים למסור לידיה את היהלומים והתכשיטים אשר שימשו כבטוחה להסכמי ההלוואה.
ביום 19.5.2010 נתן בית המשפט בניו-יורק צו קבוע המאשר את הצו הזמני ואת צו התפיסה, שניתנו קודם לכן. בחלוף המועד לערעור הפך הצו לחלוט שאינו ניתן עוד לערעור (להלן: פסק החוץ).
החייבים לא מילאו אחר פסק החוץ ולא העבירו את היהלומים או את כספי החוב לגרבר. יתירה מכך, טוענת גרבר, המשיבה 3 הבריחה את היהלומים בשווי של כ-3.2 מיליון דולר לחברה הישראלית, שהעבירה חלק מהם, בשווי של לפחות 1.1. מליון דולר, למבקש.
3. בישראל נקטה גרבר במספר הליכים:
א. בחודש פברואר 2010 הגישה גרבר תובענה לבית משפט זה נגד עובד, המשיבה 3 , ואדם נוסף (ת"א 21320-02-10). במסגרת התביעה עתרה גרבר למספר סעדים, שעניינם השבת הכספים או הבטוחות. בנוסף הגישה גרבר בקשה למתן צווים זמניים. בית המשפט נעתר בתחילה לבקשה, אך לאחר שהוגשה התנגדות ונערך דיון, החליטה רשמת בית המשפט (כב' השופטת א' נחליאלי חיאט) לבטל את הסעדים הזמניים, מכיוון שאין בסמכותו של בית המשפט להכריע בסעדים המבוקשים, שנובעים אך ורק מהצו האמריקאי. ביום 28.12.2010 ניתן פסק הדין (כב' השופטת ע' ברון) המורה על מחיקת התביעה בהסכמת הצדדים, ולאור הליך אחר שנפתח לאכיפת פסק החוץ.
ב. בחודש ספטמבר 2010 הגישה גרבר תובענה לאכיפת פסק חוץ, על פי חוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958 (להלן: חוק אכיפת פסקי חוץ), לבית המשפט המחוזי מרכז נגד המבקש, והמשיבים 2 ו-3 (ת"א 20771-09-10). תובענה זו זהה כעיקרון לתובענה דנן, וכפי שתפורט לקמן. ביום 16.9.2010 נתן בית המשפט (כב' השופט ש' מנהיים) את פסק דינו, שבמסגרתו הצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט, לפיה התובענה תימחק. עוד ציין בית המשפט, כי גרבר הודיעה כי בכוונתה לפעול בדרך דיונית שתמצא לנכון על מנת שהעניינים נשוא התובענה העיקרית והבקשה לסעד זמני, יובאו בפני בית המשפט המחוזי בת"א, כך שיידונו יחד עם ו/או במקום ו/או במסגרת ההליך המתנהל בפני בית המשפט המחוזי בת"א בתיק 21320-02-10.
ג. ביום 21.9.2010 (לפי הרשום במערכת נט המשפט) הגישה גרבר את התובענה דנן. גרבר עתרה לאכיפת פסק החוץ נגד המשיבים 2- 4, ולמתן סעד הצהרתי וצו עשה כנגד המשיבה 5 והמבקש. בגדר הסעד ההצהרתי וצו העשה, נתבקש בית המשפט להורות כי כל היהלומים והתכשיטים שהועברו מאת החייבים לידי המשיבה 5 והמבקש נכללים בגדר הבטוחות ופסק החוץ חל לגביהם, ועל-כן המשיבה 5 והמבקש מחויבים לנהוג בהתאם לפסק הדין הזר ולהעביר את היהלומים לידיה.
4. במסגרת בקשה זו עותר המבקש לדחיית התביעה על הסף בנימוק הבא (ההדגשות במקור):
"מבוקש בה סעד של אכיפת פסק חוץ, ביחד עם סעד של סעד הצהרתי וצו עשה, ולפי ההלכה הפסוקה – תביעה כזו וכריכה של סעדים כאלה יחד, אינה אפשרית!!!
אכיפת פסק החוץ מתבקשת גם ביחס לנתבעים שהפסק אינו מופנה אליהם והם כלל לא היו צד להליך שבו הוא ניתן".
גרבר טוענת מנגד כי המבקש לא הצליח להצביע על התקיימותה של אחת העילות שנקבעו בתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: תקנות סדר הדין), וכן כי אין כל בסיס משפטי או עובדתי לטענת המבקש. יתירה מזו, טוענת גרבר, כי "על פי הפסיקה המפורשת של בתי המשפט בארץ, הרי שאין כל מניעה לצרף עילות וסעדים לתביעה לאכיפת פסק חוץ, אף כנגד נתבעים אשר סעד האכיפה אינו מכוון כלפיהם".
5. אקדים ואומר כי דין הבקשה להידחות, בין היתר, מטעמיה של גרבר, וכדלקמן.
6. עיון בבקשה ובתקנה 100 לתקנות סדר הדין מגלה כי לא נטען, וממילא אף לא הוכח, כי אחת העילות המנויות בתקנה חלה. די בכך כדי לדחות את הבקשה.